השיחה על החקירה המעמיקה

Sammasa Sutta

Saüyutta Nikàya,  Dukkha Vagga 66 (S II 107)

כך שמעתי:

בפעם אחת הבהגווה שהה בעיר מסחר בשם קַמָאסַדְהַמָה אשר בארצם של בני הקוּרוּ. שם הבהגווה פנה אל הנזירים: 'נזירים!' והם השיבו 'אדון נכבד.' והבהגווה דיבר כך:

"נזירים, האם אתם עורכים חקירה פנימית[i]?' כאשר נשאלה השאלה אחד הנזירים פנה אל הבהגווה ואמר: "אדון נכבד, אני אכן עורך חקירה פנימית." "כיצד אתה עורך חקירה פנימית?". אמנם הנזיר השיב לשאלה, אך כל השאלות שניתנו על ידו לא קיבלו את אישורו של הבהגווה.

לאחר שהנזיר סיים להשיב, המכובד אַנַנְדָה פנה אל הבהגווה באופן הבא: "אדון נכבד, זה הזמן המתאים! אדון מבורך, זה הזמן הראוי! הבהגווה יכול להעביר את השיחה אודות החקירה הפנימית; לאחר שישמעו הנזירים את השיחה מפי הבהגווה, הם ינצרו אותה בליבם." "אם כך, אננדה, הקשב היטב; האזן לדברי; כעת אדבר." "טוב מאוד, אדון נכבד", השיבו הנזירים. אז הבהגווה אמר את הדברים האלה:

בתורה זו, נזירים, כשנזיר עורך חקירה פנימית הוא בוחן כך: סבל בדרכים רבות ומגוונות [כגון] הזדקנות-ומוות מופיע בעולם הזה; מה התנאי להופעת הסבל הזה, מה המקור שלו, מה הראשית שלו, מה המוצא שלו? כאשר איזה גורם מתקיים, הזדקנות ומוות מופיעים? כאשר איזה גורם לא מתקיים, הזדקנות ומוות לא מופיעים?' כאשר הוא עורך חקירה פנימית מעמיקה בדרך זו, הוא מבין: 'סבל, בדרכים רבות ומגוונות [כגון] הזדקנות-ומוות מופיע בעולם הזה; היקשרות[ii] היא התנאי לסבל הזה, המקור שלו, הראשית שלו, המוצא שלו. כאשר יש היקשרות, יש הזדקנות ומוות; כאשר אין היקשרות, אין הזדקנות ומוות.'

הנזיר הזה יודע הזדקנות ומוות; הוא יודע גם את המקור להזדקנות ומוות הוא יודע גם את ההפסקה של הזדקנות ומוות; הוא גם מבין את זה בהתאם לדרך המובילה להפסקת הזדקנות ומוות. לכן הוא מכוון עצמו ומתרגל בהתאם לדהמה. נזירים, ניתן לומר על הנזיר שהוא מכוון עצמו נכונה להפסקה מוחלטת של כל הסבל, להפסקת הזדקנות ומוות.

בנוסף, הוא עורך חקירה פנימית על ידי שהוא חוקר כך: 'מה התנאי להופעת ההיקשרות הזו, מה המקור שלה, מה הראשית שלה, מה המוצא שלה? כאשר איזה גורם מתקיים, היקשרות מופיעה? כאשר איזה גורם לא מתקיים, היקשרות לא מופיעה?' כאשר הוא חוקר כך, הנזיר מבין: 'השתוקקות היא התנאי להופעת ההיקשרות הזו, היא המקור שלה, הראשית שלה, המוצא שלה. כאשר יש השתוקקות, יש היקשרות; כאשר אין השתוקקות, אין היקשרות.'

הנזיר הזה מבין היקשרות; הוא מבין גם את המקור שלה; הוא מבין גם את ההפסקה שלה; הוא מבין את זה גם בהתאם לדרך המובילה להפסקת ההיקשרות. לכן הוא מכוון עצמו, ומתרגל בהתאם לדהמה. נזירים, על הנזיר הזה ניתן לומר שהוא מכוון את עצמו להפסקה מוחלטת של כל הסבל, להפסקה של היקשרות.

בנוסף, הוא עורך חקירה פנימית על ידי שהוא חוקר כך: 'והשתוקקות זו, אם היא מופיעה, היכן היא מופיעה? אם היא מבססת את עצמה, היכן היא מבססת את עצמה?' כאשר הוא עורך חקירה פנימית בדרך זו, הנזיר מבין: 'בעולם הזה, ישנם דברים[iii] מענגים ומהנים. כאשר השתוקקות זו מופיעה, היא מופיעה כאן; כאשר היא מבססת את עצמה, היא עושה זאת כאן. ואלו דברים בעולם מענגים ומהנים? בעולם, העין היא דבר מענג ומהנה. כאשר השתוקקות מופיעה, היא מופיעה כאן; כאשר היא מבססת את עצמה, היא עושה זאת כאן. בעולם, האוזן היא דבר מענג ומהנה… בעולם, האף הוא דבר מענג ומהנה… בעולם, הלשון היא דבר מענג ומהנה… בעולם, הגוף הוא דבר מענג ומהנה… בעולם, התודעה היא דבר מענג ומהנה. כאשר השתוקקות מופיעה, היא מופיעה כאן; כאשר היא מבססת את עצמה , היא עושה זאת כאן.'

נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בעבר, אשר ראו את הדבר המענג והמהנה כקבוע, תורם לאושר, בעל עצמיות, חופשי מחולי או חופשי מסכנה, הגדילו את ההשתוקקות. מי שהגדיל את ההשתוקקות, הגדיל את ההיקשרות; מי שהגדיל את ההיקשרות הגדיל את הסבל. מי שהגדיל את הסבל לא יכול להשתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: "הם לא השתחררו מסבל".

נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בעתיד, אשר יראו את הדבר המענג והמהנה כקבוע, תורם לאושר, בעל עצמיות, חופשי מחולי או חופשי מסכנה, יגדילו את ההשתוקקות. מי שיגדיל את ההשתוקקות, יגדיל את ההיקשרות; מי שיגדיל את ההיקשרות יגדיל את הסבל. מי שיגדיל את הסבל לא יכול להשתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: "הם לא ישתחררו מסבל".

נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בהווה, אשר רואים את הדבר המענג והמהנה כקבוע, תורם לאושר, בעל עצמיות, חופשי מחולי או חופשי מסכנה, מגדילים את ההשתוקקות. מי שמגדיל את ההשתוקקות, מגדיל את ההיקשרות; מי שמגדיל את ההיקשרות מגדיל את הסבל. מי שמגדיל את הסבל לא יכול להשתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: "הם לא משוחררים מסבל".

נזירים, נניח והיתה קערת שתייה מברונזה מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם [טובים] שעורבב עם רעל. והיה מגיע אדם תשוש מחום, הרוס מחום, עייף, צמא, באפיסת כוחות. אז מישהו היה אומר לו כך: "אישי הטוב! קערת מים זו מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם [טובים] שעורבב עם רעל. שתה ממנו אם אתה חפץ בכך. כאשר תשתה מהמשקה תהיה מרוצה מצבעו, ריחו וטעמו. אך כאשר תשתה אותו אתה תמות או תסבול כאבי תופת." אז, נזירים, נניח ומחשבה זו היתה עולה ברוחו של אותו אדם צמא: 'אוכל להרוות את צימאוני בעזרת מים, מי-גבינה, מי-שעורה מלוחים, או שיקוי רפואי מזרעים, עשבים, ונבטים. לא אשתה את המשקה הזה אשר יהיה לא לטובתי ולא לאושרי לטווח ארוך.' נניח והאדם הזה, לאחר ששקל את ההשלכות, החליט לוותר על המשקה ולא שתה אותו. אז, כיוון שהוא לא שתה את המשקה, הוא לא ימות ולא יסבול כאבי תופת.

בדומה, נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בעבר, אשר ראו את  ההנאות והתענוגות כארעיים, כבלתי מספקים (דוקהה), חסרי מהות, מלווים בחולי וכרוכים בסכנה, זנחו את ההשתוקקות. מי שזנח את ההשתוקקות זנח את ההיקשרות; מי שזנח את ההיקשרות זנח את הסבל. מי שזנח את הסבל השתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: "הם השתחררו מהסבל"

נזירים, כל הפרושים והברהמינים בעתיד … כל הפרושים והברהמינים בהווה, אשר רואים את ההנאות והתענוגות כארעיים, בלתי מספקים, חסרי מהות, מלווים בחולי, וכרוכים בסכנה, זונחים את ההשתוקקות. מי שזונח את ההשתוקקות, זונח את ההיקשרות; מי שזונח את ההיקשרות זונח את הסבל. מי שזונח את הסבל משתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: "הם משוחררים מסבל."