דרך ההיסק והמשל הבודהיסטי

דרך ההיסק והמשל הבודהיסטי

שי שוורץ, יולי 2003

לאורך ההיסטוריה הפילוסופים העלו ספקולציות בנוגע לאדם ולעולם – כיצד הרוח האנושית פועלת וכיצד פועל הטבע. הדעות הרבות וההתפתחויות האינסופיות מצביעות על קשיים, קונפליקטים וכשלים רבים. הכתבים הבודהיסטים מציגים את התופעות המנטאליות בדרך סיסטמתית וברורה המבוססת על ידיעות אישיות ותובנות טרנס-אמפיריות של הבּוּדְּהַה עצמו ושל תלמידיו אשר השיגו ידע דומה. בכתבים האלו קיימים הסברים לגבי התפקוד המנטאלי האנושי לפרטיו לצד הצעה של דרך להשגת ודאות אולטימטיבית בנוגע לתהליכים האלו. כיוון שבבסיס ההסברים אלה עומדת הצהרה על ידיעה אבסולוטית של המציאות ולא השערות ספקולטיביות, ההצדקה לתקפות הטענות אינה יכולה להיות לוגית או שכלתנית, כלומר היא אינה יכולה להיות מושגת באמצעות השכל בלבד. התקפות והוודאות על פי קו המחשבה הזה יכולה להתבסס אך ורק על עובדות, כלומר קוגניציות אישיות, ולכן מודלים לוגיים דדוקטיבים כאלו המשמשים בפילוסופיה אינם יכולים לשמש לביסוס מושגי בקונטקסט הבודהיסטי המוקדם אלא משמשים לבניית מסגרת רטורית בלבד.

מאמר זה מנסה לעקוב אחר אופן לימוד התורה על ידי הבּוּדְּהַה לתלמידיו. מה טבעה של הידיעה אותה הוא מלמד ובאילו אמצעים הוא משתמש להעברתה. ידיעה זו נבחנת מהאספקט הלוגי-מבני, מבחינת הרטוריקה, המושגים ובעיקר בשימוש במשלים ובדימויים. השימוש הרב במשלים ובדימויים העלה את השאלה האם יש בכך הכרח ומדוע. למה הם משמשים ומה היתרון והחסרון לכך בהשוואה להיסקים לוגיים דדוקטיביים המקובלים בחשיבה המערבית וההודית כאחד.

הדרך בה הרטוריקה והמשלים הבודהיסטים שנבחנו במאמר הזה מבוססת על תיאוריות בלשניות רבות, אך נמנעת מלהיסחף בפרשנויות תיאורטיות לחקר מטאפורות ודימויים אלא להשתמש בהם ככלי לניתוח הכתבים הבודהיסטים מבחינת המבנה הלוגי והדימוי.

ההתייחסות לתורה הבודהיסטית לאורך כל המאמר היא לכתבי הפָּאלִי המוקדמים כפי שנמצאו בסרי-לנקה והתקבלו באסכולות התְהֵרַוָאדַה האחרות. ולכן בכל פעם שמוזכרת התורה הבודהיסטית יש התייחסות אליה בקונקסט האמור בלבד ולא להתפתחויות של זרמים מאוחרים בהודו ומחוצה לה.

לוגיקה וודאות

התורה הבודהיסטית טוענת למערכת הכרחית של סיבות ותוצאות – ברמה אונטולוגית לגבי כל התופעות הפיזיות והמנטאליות, וברמה המוסרית לגבי המעשים של כל אינדבדואל. המוסר מהווה מחצית1 מדרך כפולת השמונה שהיא תמצית התורה הבודהיסטית והיא הבסיס לתרגול המדיטטיבי.2 התוצר של כל אלו היא התפתחות 'השקפה נכונה' – הבנת הסבל האימננטי בהוויה של כל היצורים החיים, הבנת הגורם לסבל זה, והידיעה האישית של השחרור הסופי מהסבל – נִיבָּאנַה.

תורת הבּוּדְּהַה טוענת להתהוות מתמדת ומתחייבת רק לאפשרויות ולא לאמיתות מוחלטות, אין טענה של קיום או אי-קיום אלא התניות, גורמים והכרחיות. ידיעותיו של הבּוּדְּהַה מעוגנות בחוויה האישית שלו, הידיעות שלו אבסולוטיות ומעמדן כעובדות. ב-'שיחה המקיפה על שאגת האריה'3 הבּוּדְּהַה מצהיר שהוא יודע מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, יודע את התוצאות של כל הפעולות בעבר, בעתיד ובהווה, ויודע את הדרכים המובילות לכל היעדים. הידיעה הזו מאפשרת לו לצפות ולנתח את כל התהליכים והתופעות הפיזיות והמנטאליות בעולם. תורתו אינה מבוססת על שכילה או הצדקה לוגית והבּוּדְּהַה מראה התנגדות חריפה לכל שיח פילוסופי בעניין.4

הבּוּדְּהַה, המכונה 'מורה בני האדם והישויות השמימיות', עשה בדעתו ללמד את תורתו לטובת כל היצורים החיים מתוך חמלה לעולם. לשם כך היה עליו להעביר את מסריו דרך שפה ורטוריקה.5 מבחינה רטורית התורה של הבּוּדְּהַה הגיונית ובשיחות אחדות מסתמנים אף שיטות רטוריות לוגיות פשוטות, אך המערכת המושגית של התורה הזו אינה יכולה להתבסס על לוגיקה בלבד ולא יכולה למצוא בה תקפות, בשל אופי הלוגיקה הדדוקטיבית כמערכת מושגית מוגבלת.6 ולכן יש פנייה לשימוש ברטוריקה של דימויים ומשלים.7

הקאנון הפאלי כולל למעלה מ-600 דימויים ומשלים שחלקם אף חוזרים על עצמם בהקשרים שונים בסוּטּוֹת8 שונות. במאמר זה מוצג כיצד הבּוּדְּהַה משתמש בעולם מושגי המבוסס על דימויים על מנת ללמד את תורתו לתלמידיו. תחילה מוצג אופי הידיעה המבטלת את הצורך בלוגיקה ככלי לוודאות ואת ההתנגדות הבסיסית לשימוש בשיח פילוסופי לגבי התורה הבודהיסטית, ואחר כך מוצג העולם המושגי של הדימויים, האנלוגיות והמשלים ככלי מרכזי להעברת התורה.

העבודה עוסקת בכתבים של הבודהיזם המוקדם התְהֶרַוָאדִי9 שהוא הקאנון הפָּאלִי. כדי להמנע מדוגמטיות נבחרו כחמישים סוּטּוֹת מהחלק הראשון של 'קובץ השיחות באורך בינוני'10 ונבדקו על פי אופן הרטוריקה, היחס ללוגיקה ולשיח פילוסופי והשימוש במשלים.

מאמר זה מראה שתורת הבּוּדְּהַה, כפי שמוצגת בדבריו בקאנון הפאלי, איננה תורה פילוסופית ואף נמנעת ומתנגדת לשימוש פילוסופי בנוגע לה – הלימוד הוא של הסבל והמטרה הסופית היא השחרור ממנו, האינטלקט אינו הכלי המוביל לשחרור ואינו כלי ליצירת ודאות. לעומת זאת, המשל משמש ככלי רטורי לשוני עדיף ומתאים יותר לדרך בה הבּוּדְּהַה מסביר את תורתו.

"באשר לזה, חבר, אתן לך משל, מאחר וישנם אנשים חכמים המבינים משמעות של דבר באמצעות משל."11

המשלים ניתנים בנוסף להסברים המושגיים בשל סיבה מסוימת. נאמר שיש אנשים שמבינים משמעות עניין טוב יותר בעזרת דימוי או משל. השאלה העולה כאן היא מי אלו אותם אנשים ומדוע המשל מאפשר להם להבין דבר מה שלא ניתן להבינו מתוך הסבר מילולי ללא דימויים.

אחד המשלים היותר מפורסמים הוא משל החץ מתוך 'מַלוּנְקְיַה-סוּטַּה'12 בה הבּוּדְּהַה גוער באחד מתלמידיו על הדרישה להשיב לשאלות ספקולטיביות כגון 'האם היקום סופי או בלתי סופי', 'האם הגוף ורוח-החיים הם אחד או לא', או 'האם הטַטְהָאגַטַה (הבּוּדְּהַה) קיים או לא קיים לאחר מותו'. כל השאלות האלו אינן רלבנטיות לתורתו, אומר הבּוּדְּהַה ואין זה מעניינו, אלא רק הסבל וקץ הסבל בלבד. כדי להוכיח את מַלוּנְקְיַה הטועה, הבּוּדְּהַה משווה אותו לאדם אשר חץ פוגע בו וכאשר מגיע רופא להצילו הוא דורש ממנו להשיב לו על שאלות על אודות היורה שאינן רלוונטיות כלל לטיפול בו והעיכוב שיגרמו העיסוק בשאלות הללו בזמן כה קריטי, יביאו למותו של הפצוע. האנלוגיה ברורה מאליה כאן ומעמידה את היחס בין הבּוּדְּהַה ומַלוּנְקְיַה בהשוואה לרופא ולפצוע. המשל כאופן ביטוי ממחיש את הבהילות שבמצב הקיום הנוכחי הנראה פשוט ולא קריטי על פניו אך מושווה לפציעה אנושה שכל רגע בה קריטי להצלה. ולכן ההקצנה הזו מסבירה שלא השאלות מוטעות, אלא ההכרחיות לטפל בבעיה הדחופה והקטלנית היא שמבטלת כל עיסוק בשאלות ספקולטיביות מסוג זה. היכולת של המשל היא להמחיש דחיפות, עוצמה, בהילות, ואקוטיות אשר לא יכולים להיות מוסברים כראוי בשפה מילולית לא-פיגורטיבית.

הבעייתיות בלימוד תורת הבּוּדְּהַה והערך של המשל יובהרו לאורך המאמר ויציגו את היתרונות של השפה הפיגורטיבית והרטוריקה בה בחר הבּוּדְּהַה להשתמש על פני שפה לא-פיגורטיבית, לוגית ושכלתנית.

הבחנה בין ידע אינטלקטואלי ל"ידיעה ישירה"

בסוּטַּה 'החיפוש האצילי'13 הבּוֹדְהִיסַטַּה14 מגיע ללמוד ממורה הרוח אוּדַּקַה רָאמַפּוּטַּה15 על השלווה העילאית, ושואל מהי מהות תורתו.16 רָאמַפּוּטַּה טוען שתורתו היא כזו שאדם חכם יוכל להיכנס אליה בכוחות עצמו, להימצא בה, ולחוות אותה בידיעה ישירה בדיוק כמו מורו רָאמַה. הבּוֹדְהִיסַטַּה משנן את תורתו של רָאמַפּוּטַּה ומצהיר שהצליח ללמוד את התורה באופן מילולי, הוא שולט בה היטב, ואומר שהוא 'יודע ורואה'.17 הבּוֹדְהִיסַטַּה משער שרָאמַה לא לימד את תורתו מתוך הבנה אינטלקטואלית גרידא אלא מתוך ידיעה ישירה – חוויה אישית, ולכן הוא שואל את רָאמַפּוּטַּה מהי אותה מציאות אותה חווה רָאמַה בידיעה ישירה. התשובה של רָאמַפּוּטַּה היא מצב התודעה בו יש חידלון כמעט מוחלט של התפיסה. הבּוֹדְהִיסַטַּה מבין שגם בו יש את היכולת להבין את התורה ואת הכישורים המנטאליים כשל מורו – אמון, מאמץ, קשב, ריכוז, וחוכמה. הוא מנסה את כוחו להגשים את אותו מצב תודעה של לא-תפיסה-ולא-חוסר-תפיסה18 ולאחר תרגול מתאים הבּוֹדְהִיסַטַּה מצליח לחוות את מצב התודעה האמור בידיעה ישירה ופונה אל המורה כדי לאמת את הישגו, ואכן רָאמַפּוּטַּה מאשר הצלחתו של הבּוֹדְהִיסַטַּה.

מדוגמא זו ניתן לראות שהדרך להשגת הידיעה הישירה אינה דרך שכילה אלא אימון פרקטי. הידיעה חייבת להיות מעוגנת בחוויה והתכונות הדרושות הן כישורים מנטאליים – אמון,19 מאמץ,20 קשב,21 ריכוז,22 וחוכמה,23 המכונים על ידי הבּוּדְּהַה 'חמש היכולות'.24 הבּוֹדְהִיסַטַּה רואה צורך לוודא שאכן הידיעה אותה השיג היא זו שמורו לימד. ואכן קיימת אפשרות לאמת את הידיעה האישית עם אדם שחווה את אותה מציאות. באופן זה ניתן להבחין 'ידיעה ישירה' מידע אינטלקטואלי בדרך הרכישה והוידוי.

הידע של הבּוּדְּהַה ותכונות תורתו

הבּוּדְּהַה מצהיר על עשר ידיעות מובחנות וייחודיות לו שהן יכולות על-אנושיות אותן רכש עם התעוררותו המלאה. חלקן של הידיעות האלו ברות השגה גם לתלמידיו ברמה זו או אחרת, וחלקן ייחודיות לבּוּדְּהַה שהצליח להבין אותן באופן מושלם:

1) הידיעה מה אפשרי ומה בלתי אפשרי.

2) הידיעה של תוצאות הפעולות בעבר, בעתיד ובהווה, בכלל זה האפשרויות והגורמים השונים.

3) הידיעה של הדרכים המובילות לכל היעדים.

4) הידיעה של העולם על כל האלמנטים שבו.

5) ידיעת הנטיות השונות של היצורים החיים.

6) ידיעת היכולות המנטאליות השונות של היצורים החיים.

7) הידיעה של הזיהומים, הטיהורים, וההופעות בנוגע לגְ'הָאנוֹת,25 שחרורים, ריכוזים, והגשמות.

8) הידיעה של חייו הקודמים באופן בלתי מוגבל.

9) הידיעה של העין השמימית המאפשרת ראיית הלידות והמיתות של כל היצורים החיים בכל העולמות, וההבנה כיצד יצורים מתים ונולדים מחדש על פי פעולותיהם.

10) ידיעת הנִיבָּאנַה. לאחר שחווה בעצמו בעזרת ידיעה ישירה, הוא נכנס ונשאר בשחרור התודעה מתוך חוכמה.

המציאות אותה הבּוּדְּהַה הגשים לדבריו הינה26 "עמוקה,27 קשה לראייה,28 קשה להבנה,29 שלווה,30 נשגבת,31 מעבר לתחום השכל וההיגיון,32 דקה,33 שעל החכם לחוות בעצמו."34 על פי הגדרה זו ברור שהמציאות שהובנה בידיעה ישירה אינה תוצר של מאמץ אינטלקטואלי מתוך התכונה השוללת זאת באופן מפורש – 'מעבר לתחום השכל וההגיון' או 'בלתי מושגת על ידי שכילה'. הדרך להשגת הידיעה כרוכה במאמץ מדיטטיבי מכוון – אימון מנטאלי התלוי ב'חמש היכולות'. מתוך המאמץ הזה מגיעה הבנה חווייתית במהותה, שכן, תפיסה של מציאות לא נעשית באינטלקט, שהוא כלי מנתח, אלא בחושים, בתפיסה ובתודעה, ולכן ידיעות אלו אינן תוצאה של אינטרוספקציה, היגיון או לוגיקה.

המציאות הזו, שקשה להבין אותה, מפורטת באופן הבא: 'התנייה מוגדרת, התהוות מותנית, הדממה של התופעות, נטישת כל הקשרים, הרס של התאווה, אי-תשוקה, חידלון, נִיבָּאנַה'. מצב של אי-תשוקה מוחלט אינו דבר ברור ואינו יכול להתנבא בדמיון אדם שלא נמצא במצב שכזה. על פי אופי תיאורים אלו מובן שאין אפשרות להבין את הנִיבָּאנַה בעזרת היגיון או שכילה, אלא רק כמצב מטאפיזי וחוויה אישית.

העלאת ספקולציות

הבּוּדְּהַה מזהיר מפני ניסיונות חקירה פילוסופיים של השקפות קיומיות אשר מובילים לכאב וייאוש ומונעים את השחרור מלידה ומוות:

"כך אדם מתייחס לדבר בחוסר תבונה: 'האם הייתי קיים בעבר? האם לא הייתי קיים בעבר? מה הייתי בעבר? כיצד הייתי בעבר? כשהייתי מה, למה הפכתי בעבר? האם אהיה קיים בעתיד? האם לא אהיה קיים בעתיד? מה אהיה בעתיד? כיצד אהיה בעתיד? כשאהיה מה, למה אהפוך בעתיד?' או עכשיו, הוא מתלבט בעניין העצמי בהווה: 'האם אני קיים? האם אינני קיים? מה אני? כיצד אני? מאין בא אדם זה? לאן הולך אדם זה?'

כאשר הוא מתייחס לדבר בחוסר תבונה בדרך זו, אחת משש ההשקפות מופיעה בו. ההשקפה 'יש לי עצמי' נראית לו אמיתית ומבוססת. או ההשקפה 'אין לי עצמי' נראית לו אמיתית ומבוססת. או ההשקפה 'אני תופס עצמי באמצעות עצמי' נראית לו אמיתית ומבוססת. או ההשקפה 'אני תופס העדר-עצמי באמצעות עצמי' נראית לו אמיתית ומבוססת. או ההשקפה 'אני תופס עצמי באמצעות העדר-עצמי' נראית לו אמיתית ומבוססת. או שיש לו השקפה כזו: 'זהו העצמי שלי שמדבר, מרגיש וחווה כאן ושם את תוצאות המעשים הטובים והרעים, אך העצמי הזה שלי הוא קבוע, תמידי, קיים לעד, בלתי נתון לשינוי וישאר זהה לעולמי עד.' נזירים, ההשקפה הספקולטיבית הזו מכונה 'במעבה ההשקפות', 'בשממון ההשקפות', 'בסילוף ההשקפות', 'בכבלי ההשקפות'. הוא כבול בכבלי ההשקפות. נזירים, האדם הרגיל הלא-מלומד אינו חופשי מלידה, זיקנה ומוות, מצער, בכי, כאב, יגון וייאוש. אני אומר שהוא אינו חופשי מסבל."35

לדעת הבּוּדְּהַה עצם העלאת ספקולציות וספקות קיומיות הוא מצב שלילי ולא מועיל, הבּוּדְּהַה מכנה את הספקן או ההוגה בתחום זה 'לכוד ברעיונות'. זוהי תקיפה ישירה של החשיבה הפילוסופית העוסקת בעניינים קיומיים אודות העולם ואודות האדם, בענייני העבר והעתיד, ובענייני תפיסה של עצמיות.

ב'שיחה עם בני קוֹסַמְבִּי'36 הבּוּדְּהַה מונה את התופעות המנטאליות האובססיביות השליליות אשר מפריעות לידיעה של הדברים כפי שהם. ביניהן תאוות חושיות, שנאה, עצלנות, חוסר מנוחה, ספק, ספקולציות אודות העולם הזה, ספקולציות אודות העולם הבא, וויכוחים והתנצחויות המכונים "דקירת אחרים בסכינים של מילים". העלאת ספקולציות היא דבר שלילי הנתפס כאן כאובססיה מנטאלית ועל פי הבּוּדְּהַה על אדם לנטוש פעולות שכאלו. ניתן למצוא גישה דומה במקומות אחרים כמו בסוּטַּה 'רשת כל ההשקפות'37 בה הבּוּדְּהַה פוסל 62 עמדות פילוסופיות תוך שהוא מסביר את הטעויות שבבסיסן.

תורה שאינה מבוססת על שכילה

בסוּטַּה 'שאגת האריה'38 נזיר לשעבר בשם סוּנַקְּהַטַּה (Sunakkhatta) מגנה את הבּוּדְּהַה לפני אסיפת בני העיר וֶסָאלִי (Vesāli) באומרו שהפרוש גוֹטַמַה (הבּוּדְּהַה) לא השיג מצבים על אנושיים, ואין לו ידיעות מובחנות המיוחסות לאציליים. הטענה השנייה של סוּנַקְּהַטַּה היא שהבּוּדְּהַה מלמד תורה המבוססת על הסקת מסקנות בלבד, על פי הלך מחשבתו או חקירה שכלתנית אישית. הדבר נאמר לגנאי, כלומר שלבּוּדְּהַה אין ידיעה אמיתית – כגון ידיעות על-גשמיות, מצבי תודעה גבוהים, או כוחות על-אנושיים. אם כך, גם מצד אנשי הרוח והפילוסופים ההודים של אותה תקופה, תורה שאינה מעוגנת בחוויה אישית וידיעה ישירה – אשר מסתמכת על חקירה שכלית, היגיון ולוגיקה בלבד אינה קבילה. למרות שלוגיקה מוערכת ככלי רטורי להתנצחויות פילוסופיות, ברגע שפונים להבנה של מהות האדם והעולם יש צורך בידיעה יוצאת מגדר הרגיל הנחשבת לנעלה ומעבר לתחום ההיגיון.

ב'שיחה על משל הנחש'39 הבּוּדְּהַה דוחה את ההאשמות שהוא מלמד אניהיליזם, טוען שזו אי הבנה חסרת בסיס, ומצהיר שתמיד טען וטוען שכל תורתו היא הבנת הסבל וקץ הסבל, ולא עיסוק בעמדות פילוסופיות.

לא לשם וויכוח

במקרים רבים הבּוּדְּהַה מצהיר שהוא לא מלמד את תורתו כדי שישתמשו בה לוויכוחים והתנצחויות אלא לטובת הכוונת התלמיד לשחרור. ב'שיחה על משל הנחש' הבּוּדְּהַה מכנה את אלו שלומדים את תורתו באופן מילולי בלבד כתועים ושוטים. הם אומנם יודעים בעל פה את השיחות, האמרות, ביאורים וכו' אך הם לא בוחנים את משמעותם בחוכמה אלא משתמשים בידיעותיהם לבקר אחרים ולזכות בוויכוחים. כתוצאה מכך הם לא זוכים בהבנה אמיתית של התורה, לא חווים את הטוב שלשמה התורה נלמדת, ותפיסתם המוטעית מובילה אותם לנזק וסבל לעצמם:

"נזירים, ישנם אנשים אובדים הלומדים את הדְהַּמַּה – שיחות, משפטים, ביאורים, קטעים, אמירות, ביטויים, סיפורי חיים, פלאים, ותשובות לשאלות – אך לאחר שלמדו את דְהַּמַּה, הם אינם בוחנים את המשמעות של חלקי הלימוד האלה באמצעות חוכמה. מאחר והם לא בוחנים את משמעותן של חלקי הלימוד האלה באמצעות חוכמה, הם לא זוכים לקבלה שלהם מתוך הרהור מעמיק. הם לומדים את הדְהַּמַּה רק למטרת ביקורת של אחרים וניצחון בעימותים, והם אינם חווים את הטוב שלמענו לומדים דְהַּמַּה. חלקי הלימוד הללו, הנתפסים בצורה שגויה על ידם, מובילים לסבל ופגיעה בהם לזמן רב."

הבּוּדְּהַה מתנגד ללמדנות לשם למדנות, וגם טוען שהתפיסה של התורה ככלי פילוסופי מהווה סכנה לזה שמחזיק בדעות כאלו, המדומה לאדם התופס נחש ארסי בזנבו במקום בראשו והלה מכיש אותו למוות.

רטוריקה בלוגיקה של התהוות – מבנה הטיעון הלוגי

דרך הטיעון הלוגית מקובלת במערב ובזרמים הודיים שונים. עם זאת, בחשיבה ההודית נמצא במקום מאוד מרכזי את 'הדוגמה', 'המשל', ו-'האנלוגיה' אשר מהווים דרך קבילה לרכישת ידע על פי המסורת וכלי לימוד והוכחה במקורות הבודהיסטים. הלוגיקה המערבית שהיא לוגיקה של טענות מלווה בעמדה אנטי-פסיכו-לוגיסטית תקיפה, לעומת הלוגיקה ההודית שהיא לוגיקה של קוגניציות הנותנת חשיבות רבה לאיבר 'הדוגמה' (drstanta) בהיסק כגשר בין הלוגי והפורמלי לבין הפרגמטי והמנטאלי.40

לצד ההסברים האונטולוגיים של התורה הבודהיסטית שבבסיסה חוקי ההתהוות המותנית, נוספים אנלוגיות, משלים וסיפורים הבאים להבהיר עקרונות יסוד ולכוון את התלמיד.41 ב'שיחה הקצרה על אַסַפּוּרַה'42 הבּוּדְּהַה מסביר את מהות הפרישות דרך הבחנה בין הביטויים החיצוניים כגון לבוש ומגורים להתנהגות ומוסר. ניתן לראות את מבנה הטיעון ביחס של סיבה, אפשרויות ותוצאות צפויות. בנוסף לניסוח פורמולה לוגית של הטענה יש הפרכת טיעון הנגד ומתן דוגמא.

– הטענה בצורת פורמולה לוגית:

מעמדו של הפרוש כפרוש הוא אינו תוצאה של לבישת בגד עשוי טלאים, או הסתובבות בעירום, או בלכלוך ואבק, או בשהייה במים, או במגורים תחת עץ, או במגורים במרחבים פתוחים, או בעמידה ממושכת, או בהימנעות מאוכל, או באמירת לחשים, או בגידול שיער סבוך, אלא, בנטישה של חמדנות, שנאה, כעס, נקמנות, זלזול, שתלטנות, קנאה, תאוות בצע, רמאות, הונאה, כוונות רעות והשקפות מוטעות.

מבנה הטיעון של הבּוּדְּהַה:

1

שלילה של האמירה המוטעית

"אני לא אומר ש…" (המצב המוטעה)

2

הצגת מצב היפותטי

"אם זה היה כך, אז" (מצב היפותטי בעל השתמעות אבסורדית)

3

הפרכת המצב ההיפותטי

"אני רואה מקרים שהדבר לא כך…"

4

הצגת המסקנה

"ולכן אני לא אומר ש…"

5

הצגת הדרך הנכונה

"אם כך, על הנזיר לנהוג כך…"

הסברי הבּוּדְּהַה בנויים ברטוריקה לוגית פשוטה. בתחילה יש דחייה של טענה לעומת סתירה או הפרכה ('אני לא אומר ש..' לעומת 'אני אומר שזה לא כך…'). הצגת השתמעויות אבסורדיות בדוגמא מוחשית, ורק לאחר מכן, הפרכה של טענת הנגד במתן מקרה סותר.

לוגיקה של אפשרויות

הבּוּדְּהַה לא משתמש בלוגיקה דיכוטומית של ערכי אמת אלא בלוגיקה של התהוות43 – לוגיקה של אפשרויות, לכן מה שנכון הוא מה שאפשרי ומה שלא נכון הוא בלתי אפשרי – בלבול או טעות. בבסיסה של הלוגיקה הבודהיסטית עומדת הידיעה האבסולוטית של חוקי הסיבה והתוצאה וחוק התהוות מותנית, המסקנות שאפשר להסיק מסתמכות על חוקים אלו ולא על ודאות לוגית של אקסיומות או יחסים דדוקטיביים.

ניתן לראות כיצד הרטוריקה של האנלוגיות והדימויים נשמרת במסגרת לוגית פשוטה:

האפשרי והבלתי אפשרי מודגם במשל הבוץ.44

§ אדם הטובע בבוץ יוציא אדם אחר הטובע בו – הדבר בלתי אפשרי.

§ אדם שעצמו לא טבוע בבוץ יוציא אדם אחר הטבוע בבוץ – הדבר אפשרי.

כך גם –

§ שאדם שאינו עצמו מתורגל ומאומן ילמד ויחנך אדם אחר – הדבר בלתי אפשרי.

§ שאדם שהוא עצמו מתורגל ומאומן ילמד ויחנך אדם אחר – הדבר אפשרי.

הבּוּדְּהַה מעמיד את התנאים אל מול התוצאות הצפויות ומסביר שאם התנאים הנכונים נמצאים קיימת אפשרות ואף הכרחי שהתוצאות הצפויות יתרחשו.

בסוטה 'שיממון תודעתי'45 מוצג משל הביצים והתרנגולת בו הבּוּדְּהַה מציג את ההכרחיות:

§ אם המתרגל הוא בעל הכישורים הנכונים – כלומר, יש בו את חמשת עשר הגורמים,46 קיימת האפשרות להגשים שחרור ולכן הכרחי שבסופו של דבר הוא אכן יגשים שחרור (נִיבָּאנַה).

§ בדיוק כפי שאפרוחים אשר הוזנו וטופלו כראוי יבקעו מהביצים מבלי להתחשב במשאלתה של התרנגולת כאשר התנאים המתאימים לכך יתקיימו.

הבּוּדְּהַה מציג גורמים אשר יביאו לתוצאה באופן הכרחי. הוודאות היא מתוך ידיעה טרנס-אמפירית של הבּוּדְּהַה, אך לדידו של השומע שאין ברשותו ידיעה שכזו, ניתנת דוגמה אמפירית שיכולה להיבדק ניסיונית.

דימויים בקאנון הפאלי

המונח הפאלי אוּפַּמָא47 מתורגם כדימוי, משל, דוגמה, או אנלוגיה. הדימויים נקשרים בדרך כלל לשני מונחים – 'כפי ש' (סֶיַּטְהַפִּי, seyyathapi) ו-'בדיוק כך' (אֶבַמְפִּי, evampi) אשר מיוחסים למה שמכונה מטאפורה מורחבת. הביטוי השלם הוא – "אתן לך משל לדוגמא, כיוון שיש אנשים נבונים הלומדים ומבינים משמעות של עניין בדרך הזו."48

הבּוּדְּהַה עצמו השתמש בדימויים ובמשלים בשיחותיו באופן תדיר, וכך גם תלמידיו. הבולטים שעשו כך מכונים 'דובר מבריק' או 'דובר חכם' (צִ'יטַּקַטְהִי, cittakathi), שני התלמידים הטובים ביותר הם קוּמָארַה-קַסַּפַּה (Kumāra-Kassapa) ווַנְגִיסַה (Vangisa).

אוּפַּמָא הוא מקרה פרטי של אוּבְּהַסִיטַה (ubhasita) – אמירה המבוטאת היטב בעלת שלוש תכונות הכרחיות:

(1) דְהַמַּה (dhamma) – חייבת לשקף את הדְהַמַּה.

(2) פִּייַה (piya) – צריכה להיות נעימה.

(3) סַצַּ'ה (sacca) – חייבת להיות אמת.

הדימוי והמשל הם דרך למסור ולהעביר את התורה במסגרת שיחה. למרות שאפשר לראות בדימויים ומטאפורות תוספת ספרותית המייפה את הכתבים, ברוב המקרים הדימויים והמטאפורות משמשים לפרש את המשמעות של טענה, כלומר יש להם מטרה תועלתנית.

קיימים היבטים קוגניטיביים למטאפורה ולדימויי באופן הרכישה והתקשורת של ידע. דבר זה נכון לגבי המובנות שלו, הייצוג האייקוני והמשחק בין שתי רמות של תפיסה, קונספטואליזציה וידע. יצוג אייקוני מכוון את השומע לאובייקט, מקרה או מצב עניינים מסויים ומשקף דרך חשיבה או עזר למחשבה, בדרך כלל לביטוי אמיתות 'טרנס-אמפיריות'. בשל אופי המושגים בהם עוסקת התורה הבודהיסטית נוצר צורך למצוא גשר תקשורתי שיחבר בין האמפירי לטרנס-אמפירי, וכאן הדימוי נכנס לפעולה. תפקידי הדימוי הוא כפי שנאמר, למען אלו הנבונים שמבינים עניין מתוך משל, וכמו כן לשם ביאור המשמעות המלאה של אמירה (וִינַּפַּנַיַה, vinnapanaya) או בכדי להבהיר אמירה באופן כזה שלא ייווצרו אי הבנות (בְּהִיּוֹסוֹמַיְטַיַנַנַיַה, bhiyyosomaitayananaya).

מכיוון שידיעות הבּוּדְּהַה הן טרנס-אמפיריות, נוצר קושי לבטא אותן בקונספטים ולתקשר אותן עם 'האדם הפשוט' (שלא חווה את המצבים אותם הבּוּדְּהַה מתאר). לכן הכלי לתקשורת של החוויות הוא בדימויים, מטאפורות ומשלים, שיגשרו אל העולם האמפירי ויוכלו לתאר את הדרך למטרת המאמץ הרוחני.

חלק מהדימויים הפכו ביטויים שגורים וייצוגים אייקוניים ומהווים אבני ייסוד בבניית שפת המשל הנמצאת בכתבים. לעיתים דרושים מספר דימויים לתאר חוויה מורכבת כיוון שדימוי אחד לא יכול לכלול את המשמעות המלאה של חוויה בקונטקסט מסוים. כך, קוּמָארַה-קַסַּפַּה השתמש בסדרת דימויים ומשלים כדי לשכנע את המלך פָּאיָאסִי (Pāyāsi) בנכונות האמיתות הבודהיסטיות.49

משמעויות של משלים

אי אפשר לומר שיש הסבר חד משמעי למשל50 – המשל נתון לפרשנות באותו אופן שהמציאות פתוחה לפרשנויות, אפשר לראות כל דבר מהרבה היבטים שונים. המשל הוא תיאור מציאות או סיפור שאינו טוען טענה בצורה ישירה, המסקנות המתקבלות ממנו יכולות להיות מגוונות ואף שונות לגמרי מכוונות הדובר עצמו.

השומע מפרש משמעויות מתוך המשל. הפרשנות הזו היא פעילות אינטלקטואלית אקטיבית ויוצרת. כאשר מוצג הנמשל יחד עם המשל נוצר מבנה אנלוגי של 'ריתוך' ביניהם – גם אם אין דימויים מקבילים המרחק, הדמיון, השוני והקונפליקט יוצרים מוטציה פסיכולוגית הגורמת לשומע להבין דבר מה חדש51 לגבי הסיטואציה של הנמשל.

המבנה של המשלים הבודהיסטים בקאנון הוא של משל ונמשל בזה אחר זה ("משל-נמשל" או "נמשל-משל-נמשל") ומטרתו ליצור מוטציה פסיכולוגית בתודעת התלמיד השומע. כאשר השומע מגיע להסכמה שמצב העניינים נכון לגבי המשל המסופר, הבּוּדְּהַה או אחד מתלמידיו הבכירים משווים את המצב לעניין של יחסים קַרְמַתִיִים, יחסים של תופעות מנטאליות ופיזיות, או תפיסת-עצמי ו"דוחפים" את השומע לעמדה ריאליסטית תקיפה וראייה מפוקחת של המציאות.

המטרה השכיחה ביותר של המשלים היא לכמת דברים. בשפה מילולית קיים ערך היתרון (טוב – יותר טוב – הכי טוב). דרגות 'הטוב' במצב חיובי, או 'הרע' במצב שלילי, מטושטשות ומוגדרות באופן יחסי בלבד ולכן יש צורך בדימוי והשוואה למצב עניינים דמיוני מוכר כדי להגדיר את עוצמת הנוראיות או עוצמת הטוב. במשלים בודהיסטים ניתן למצוא קיצוניות רדיקלית בתיאורים פנטסטיים של גני עדן ובתיאורי נוראיים של גופות מרקיבות ומצחינות. דוגמא לניגודים הקיצוניים בתיאורים נמצא במשל קערת הפח52 המסבירה את אי היכולת להסתיר חוסר מוסריות של נזיר אשר לא נוטש את תענוגות החושים.

"נניח והיו מביאים קערת פח חדשה ונקייה מחנות, ובעליה היה שם גווית נחש או כלב או אדם בתוכה ומכסה אותה בקערה נוספת ואחר כך היה חוזר לשוק. אנשים שהיו רואים אותו היו שואלים: 'מה זה שאתה סוחב שם כמו אוצר?', אז הוא היה מרים את המכסה ואנשים היו מביטים ומייד נתקפים בתחושת גועל, בחילה, ושאט נפש שאפילו אלו שהיו רעבים היו מאבדים את התיאבון, שלא נדבר על אלו השבעים."

התיאורים המוחשיים שבמשל מאפשרים לשומע לחוש את אופי ועוצמת הדחייה המשמשת כהשוואה לדחייה מנזיר ש'סרח' בנמשל53 ונותנים אומדן מידה ופרספקטיבה החסרים בהסבר מושגי.

דימויים כבולים

הדימויים ממחישים באופן נרחב את המשמעות של הנאמר (בְּהַסִיטַסַּה אַטְּהַה, bhasitassa attha) ויכולים להחליף תיאורים מילוליים אנליטיים, הם תורמים לזכור את הנאמר, וכן, ההקבלה הקבועה בין דימוי למצב תודעתי או פעולה דוקטרינאלית תורמת לשמירת המשמעת הנזירית. הדימויים החוזרים בתדירות גבוהה הופכים לרכב להעברת זיכרונות, רעיונות, קונספטים ומבנים בעלי חשיבות הרבה יותר עמוקה מיופי אסתטי או משמעות במובן ספרותי או פילוסופי. הדוגמא המובהקת היא הזהות שנוצרה בין הבּוּדְּהַה לפרח הלוטוס היוצא מתוך המעמקים הבוציים בבריכת המים מעל המים – כפי שהבּוּדְּהַה נולד בעולם הסַנְֹסַרַה הזה ומצא דרך לצאת החוצה ולהיות מעבר לכל זיהומי העולם.

המבנים של הדימויים, כאשר הם מוצגים במספרים עוקבים, יוצרים עולם מושגי אינטר-סובייקטיבי שיש באפשרותו לתאר מעבר לניתוח מילולי אנליטי ולתת ביד השומע כלים להבנה אקטיבית של הנאמר.

חמשת המכשולים54 הן כינוי לתופעות מנטאליות המסיחות את הדעת וגורמות לעיכוב ואי יכולת לראות את המציאות כפי שהיא, והן-

1) תאווה חושית.

2) זדון.

3) חרטה וחוסר שקט.

4) עייפות ועצלות.

5) ספק.

הבּוּדְּהַה משווה אותם ואת השחרור מהם למצבים אנושיים.

"(1) נניח שאדם לקח הלוואה ואחר זמן מה הצליח בעסקיו והחזיר את חובותיו ואף נישאר לו מספיק כדי לפרנס את משפחתו, כאשר יהרהר במה שקרה לו הוא יתמלא בשמחה ואושר. (2) נניח שאדם חולה ומוכה יגון, המזון לא טעים לחיכו, גופו חלש, אך מאוחר יותר הוא מתאושש ממחלתו וגופו מתחזק ואף המזון ערב לחיכו. כאשר יהרהר במה שקרה לו הוא יתמלא בשמחה ואושר. (3) נניח שאדם היה אסיר בבית כלא ואחרי זמן מה הוא משוחרר, והוא חופשי ללא סכנה לו ולרכושו. כאשר יהרהר במה שקרה לו הוא יתמלא בשמחה ואושר. (4) נניח שאדם הוא עבד, לא תלוי בעצמו אלא באחרים, לא יכול ללכת לאן שהוא רוצה. אך לאחר זמן מה הוא שוחרר מעבדותו, עצמאי ולא תלוי באחרים, יכול ללכת לאן שהוא רוצה. כאשר יהרהר במה שקרה לו הוא יתמלא בשמחה ואושר. (5) נניח שאדם עם הונו ורכושו יגיע לדרך באמצע מדבר, אך לאחר מכן הוא יחצה את המדבר, בטוח ושלם, ללא הפסד רכושו. כאשר יהרהר במה שקרה לו הוא יתמלא בשמחה ואושר.

בדיוק כך, על נזיר שחמשת המכשולים לא ננטשו בו לחלוטין לראות אותן בהתאמה כחוב, כמחלה, כבית-כלא, כעבדות, כדרך חוצה מדבר. כאשר חמש המכשולים ננטשים הוא רואה זאת כחופש מחובות, בריאות, שחרור מבית סוהר, שחרור מעבדות, וקרקע בטוחה.

הדימויים ממחישים את הבעייתיות והסבל הנובעים מחמשת התופעות המנטאליות השליליות ואת האושר שבא בעקבות הפסקתם.

הגדרת מציאות בדימויים

'משל האיילים'55 מציג את ההבדל בין שני סוגים של משלים: האחד הוא אנלוגיה בין משל ונמשל, והשני הוא אוסף של דימויים. הבּוּדְּהַה מציג מצב עניינים מסוים:

"נניח והיה שטח מיוער בסביבת ביצה גדולה בה היה חי עדר גדול של איילים. ואז הופיע אדם שרצה באבדונם וסגר את הדרך הטובה והבטוחה שהובילה לאושרם, והוא פתח דרך אחרת, מוטעית, הניח מלכודת, והציב דחליל, כך שמאוחר יותר יקרה אסון לעדר הגדול. אך הגיע אדם נוסף שרצה בשלומם וביטחונם, והוא פתח מחדש את הדרך הטובה והבטוחה המובילה לאושרם, וסגר את הדרך המוטעית, והוא הסיר את המלכודת ואת הדחליל, כך שמאוחר יותר יגיע העדר לשגשוג גידול והגשמה."

לאחר מכן מסביר הבּוּדְּהַה שסיפר את המשל במטרה להעביר משמעות:

"הביצה הגדולה היא ביטוי להנאות חושים,

עדר האיילים הגדול הוא ביטוי ליצורים החיים,

האדם הרוצה באובדנם הוא מָארַה הרשע.56

הדרך המוטעית היא הביטוי לדרך המתומנת השגויה.

המלכודת היא ביטוי לתאווה ותשוקה.

הדחליל הוא ביטוי לבורות.

האדם הרוצה בשלומם הוא הטַטְהָאגַטַה הער בשלמות

הדרך הטובה והבטוחה המובילה לאושרם היא הביטוי לדרך האציליים המתומנת."

במקרה זה קיים דימוי לכל מרכיב במשל, האנלוגיה ברורה ומובחנת על ידי המספר עצמו וכך אין כביכול מקום לפרשנויות.57 זהו תיאור מצב שאין בו את המתח בין המשל לנמשל, הדימויים הוסברו והוגדרו – "החידה נפתרה" ואין צורך במאמץ מצד השומע ולכן אין תוצר של מוטציה פסיכולוגית אקטיבית אלא הצבת מצב עניינים מציאותי במערכת דימויים מופשטת. זוהי יצירה של מערכת מושגית הבנויה מדימויים. והמאפשרת לשומע לבחון את מצב העניינים המדומה של הנמשל על כל ההשתמעויות שלו וכך להסיק מסקנות אינטואיטיביות לגבי מצב העניינים המתואר במשל. במקרה של משל האיילים, מבוארים הסכנות הכרוכות, היחסים בין הדמויות, וניתן שיפוט מוסרי וערכי.

הגדרה על פי דימוי

בסוּטַּה 'משל טביעת הרגל של הפיל'58 הבּוּדְּהַה אומר שכפי שכאשר חלל אשר תחום בקורות ומטפסים, עשב, וטיט, הוא מכונה 'בית', כך גם כאשר חלל תחום בעצמות ושרירים, בשר ועור, הוא מכונה 'גוף חומרי'.

העמדה הריאליסטית הבלתי מתפשרת באה לידי ביטוי כאן באנלוגיה פשוטה על פניה –

הגדרה של בית: חלל התחום בקורות ומטפסים, עשב, וטיט.

הגדרה של גוף חומרי: חלל התחום בעצמות ושרירים, בשר ועור.

תחילה הבּוּדְּהַה מציג דוגמה שהשומע מבין היטב ומקבל – בית הוא אכן מבנה העשוי מקורות וקירות היוצרים חלל סגור אותו אנו מכנים בית. אם כך 'בית' הוא קונסטרוקט מילולי מלאכותי שבני האדם המציאו, אך התפיסה של המושג 'בית' היא בעלת השלכות רגשיות רבות כגון רכושנות חומרית, הקשרות והאחזות רגשית, אסוציאציות של משפחה וכו' וכמו כן של שייכות – 'הבית שלי', כך שבית מיוחס תמיד לבעליו. כדי לפרק את המבנה הקונספטואלי-פסיכולוגי הבּוּדְּהַה מבצע דה-קונסטרוקציה למושג בית ומראה שמבחינה חומרית הבית הוא אוסף של קירות ותו לא. כאשר השומע מבין זאת ומקבל זאת, הוא רואה את הקונסטרוקט של 'בית' באופן שונה מהרגיל – בראייה ריאליסטית מפוקחת. לאחר מכן הבּוּדְּהַה מציג את הקונסטרוקט 'גוף חומרי', שגם הוא מושג בעל השלכות רבות ומפרק אותו ברמה חומרית ריאליסטית – הגוף עשוי מעצמות, שרירים, בשר, עור, דם וכו'. לאחר שהשומע קיבל את הגדרת ופירוק מושג 'בית' קודם, מתחייב שיקבל גם את הפירוק של מושג 'גוף' מתוך שזהו מהלך לוגי זהה, ומכך נוצרת הבנה שמטרתה להביא את השומע לידי פירוק הקונסטרוקט הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה רגשית ופסיכולוגית.

יישוב קונפליקט על ידי דימוי

בסוּטַּה 'סדרת השאלות והתשובות המקיפה'59 מַהָא-קוֹטְּהִיטַה (Mahā Kotthita) מציג בפני סָארִיפּוּטַּה (Sāriputta) שאלה:

"חמשת החושים: חוש הראייה, השמיעה, ההרחה, הטעימה, ותחושות הגוף, מותנים ב'חיוניות'.60 במה 'חיוניות' מותנית?"

"'חיוניות' מותנית ב'חום'.61 משיב סָארִיפּוּטַּה."

"במה תלוי 'חום'?"

"'חום' מותנה ב'חיוניות'."

מַהָא-קוֹטְּהִיטַה חש מבולבל ושואל את סָארִיפּוּטַּה כיצד יש להתייחס להתנייה ההדדית. סָארִיפּוּטַּה מיישב את העניין בעזרת דימוי –

"בדיוק כפי שכאשר מנורת שמן בוערת, הזוהר שלה נראה תלוי בלהבה שלה והלהבה שלה נראית תלויה בזוהר שלה. כך גם חיוניות מותנת בחום וחום מותנה בחיוניות."

נראה שיש כאן קונפליקט לוגי כיוון ש'חיוניות' מותנית ב'חום' וחום מותנה בחיוניות – לא ברור מהי הסיבה ומהי התוצאה. אך הפתרון הניתן הוא תלות הדדית זה בזה ומושווה לתלות ההדדית של ראיית הלהבה בזוהרה ושל ראיית הזוהר בלהבה. תלות הדדית אינה מפורשת לוגית אלא כעובדה – 'המצב הוא כך'. אין תקפות הגיונית ואין העלאת ספק לגבי העניין אלא ההכוונה החוזרת ונשנית לראות את המצב ככזה. זוהי גישה מרכזית בתורה הבודהיסטית – לראות את מצב העניינים כפי שהוא ולא להסיק לגביו מסקנות מעבר לעובדות הנצפות. קונפליקטים מושגיים עלולים להיות בעייתיים במסגרת השפה והלוגיקה אך אין זה אומר בהכרח שהם משקפים קונפליקטים עובדתיים במציאות.


שימוש במשל

בסוּטַּה 'משל המסור'62 הבּוּדְּהַה מלמד כיצד להיות בעל תודעה חובקת עולם, שופעת ונעלה, ללא גבול, ללא עוינות וללא כוונות רעות. הוא ממחיש זאת בדרך הרדיקאלית האופיינית לו:

"אפילו אם שודדים היו חותכים אתכם לאורך גופכם עם מסור בעל שתי ידיות, האדם שהייתה מופיעה בלבו שנאה כלפיהם לא היה נושא את תורתי כהלכה."

הדגש במקרה הזה הוא על המצב המנטאלי השרוי בו האדם שאבריו נקטעים על ידי מסור. חשיבות המשלים באספקט הפסיכולוגי והאימון המנטאלי מתבטא בהמשך הפיסקה –

"אם תשמרו את העצה של משל המסור בקביעות ברוחכם, האם אתם רואים איזושהי צורת דיבור שלא תוכלו לסבול?".

"לא, אדון נכבד."

"ולכן הדבר יביא לטובת אושרכם לזמן ארוך."

הדימוי המילולי של המסור מכוון לצורת דיבור עוינת, אך כמובן שההשוואה למסור היא הגזמה ומטרתה ליצור מערך פסיכולוגי ריאליסטי לשם הקצנה והצגת הדברים בפרספקטיבה מסויימת.

במקרה אחר טוען הבּוּדְּהַה שאנשים שונים מדברים באופנים שונים – יש דיבור מתוזמן ויש דיבור שאינו מתוזמן, יש דיבור נכון ויש דיבור שאינו נכון, דיבור עדין ודיבור גס, קשור לטוב או לרע, כזה שנאמר מתוך חיבה או מתוך שנאה – מה שהדובר אומר זה מעניינו בלבד – האמירה היא דבר אחד ותגובת השומע היא דבר אחר. ההשפעה הפסיכולוגית הניכרת באדם כאשר הוא נתקף בעוינות מילולית יכולה להוביל לתגובה קיצונית כמו שנאה אדירה או ולפעולות נקם. לכן העצה היא לזכור את משל המסור ולהימנע מתגובה שלילית או חיובית, אלא לפעול מתוך שיקול חכם.

בסוּטַּה 'משל עקבות הפיל' מזכיר הבּוּדְּהַה שוב את משל המסור בהקשר לפגיעה פיזית. הטענה היא:

"לגוף הזה הטבע לבוא במגע עם אגרופים, רגבי אדמה, מקלות וסכינים התוקפים אותו."

גם כאן הבּוּדְּהַה משתמש במשל המסור, ומסביר שבאמצעות שמירת קשב וריכוז, ובאמצעות נחישות ומאמץ, הנזיר ישאר רגוע וחופשי מדאגות למרות הפגיעה הפיזית.

מבנה הרטוריקה הבודהיסטית – משל התורה כרפסודה63

הבּוּדְּהַה משווה את תורתו לרפסודה המשמשת ככלי למטרת מעבר לגדה השנייה ולא למטרת אחיזה. במשל הבא ניתן לזהות תבנית בה תחילה מוצגת תיזה, לאחר מכן תיאור המשל, כאשר במהלך העניינים מוצג שיקול אחד הגיוני ושיקול אחד אבסורדי, אחר כך הצגת הפעולה נכונה, ולבסוף חזרה על התיזה והוספת מסקנה.

1) התיזה – כפי הדְהַמַּה כך גם הרפסודה קיימת למטרת מעבר לגדה השנייה ולא למטרת אחיזה.

2) המשל – הבּוּדְּהַה מתאר אדם במסע שמגיע לנהר אשר גדתו הקרובה מסוכנת ואילו הגדה שמעבר בטוחה וחופשייה מסכנות. הוא מעוניין לעבור לגדה השנייה אך אין גשר או סירת מעבר.

3) השיקול ההגיוני – האדם מהרהר ושוקל את המצב על סמך העובדות

א. הצדקת הצורך: קיים מרחב המים הזה – הנהר. הגדה הקרובה מסוכנת והגדה השנייה בטוחה מסכנה. (יש שאיפה לביטחון => מכאן שיש צורך לעבור).

ב. הבעיה: אין בנמצא גשר או סירת מעבר.

ג. הפתרון האפשרי: אפשר לאסוף זרדים, ענפים ועלים ולקשור אותם יחד לרפסודה.

ד. הגדרת תפקיד הרפסודה: כשהרפסודה כתמיכה, אעשה מאמץ בידי ורגלי ואשחה לגדה הבטוחה.

האדם פועל בהתאם על פי שיקול הגיוני ומעשי וחוצה את הנהר לגדה השנייה.

4) השיקול האבסורדי – משהגיע לגדה השנייה הוא שוב מהרהר: 'הרפסודה הייתה לי לעזר רב, נניח ואשא אותה על ראשי או על כתפי ואלך אתה לכל מקום.' ההשוואה היא לאדם שלומד את התורה כדי להשתמש בה לוויכוחים והתנצחויות. הבּוּדְּהַה מפנה לתלמידיו את השיקול באם האדם משתמש ברפסודה נכונה או לא, והם משיבים בשלילה.

5) הפעולה הנכונה – לאחר שהנהר נחצה בעזרת הרפסודה, על האדם לגרור אותה לקרקע יבשה או להשיט אותה וללכת לדרכו.

6) התיזה שהוצגה בתחילה – "כך הראיתי לכם כיצד הדְהַמַּה דומה לרפסודה למטרת חצייה ולא למטרת אחיזה."

7) מסקנה כללית – "כאשר אתם יודעים כיצד הדְהַמַּה דומה לרפסודה, עליכם לדעת לנטוש אפילו מצבים טובים64 שלא לדבר על המצבים הרעים." בחלק זה מתבהרת מטרת המשל והשתמעותו לגבי אופן ההתנהגות הרצוי.

תורת חוסר-העצמיות במשל

במשל הזה מציג הבּוּדְּהַה את תורת 'חוסר-העצמיות', 'לא-אני' או 'לא עצמי'. גם כאן נראה מבנה רטורי דומה למשל הקודם – בהתחלה התיזה, אחר כך תיאור מהלך עניינים והפניית שאלה אבסורדית לתלמידים הנענית בשלילה, תיקון והסבר, ולבסוף חזרה על התיזה.

1) התיזה – כל מה שאינו שלך, נטוש אותו.

2) תיאור מצב – אנשים נושאים ענפים וזרדים ושורפים אותם בחורשה.

3) שאלה אבסורדית – "האם תחשבו: אנשים נושאים אותנו או שורפים אותנו?"

4) תיקון והסבר – הענפים והזרדים הם לא אנחנו ולא שייכים לנו.

5) חזרה על התיזה – "כל מה שאינו שלכם, ניטשו אותו והדבר יביא לרווחתכם ואושרכם לזמן ארוך. ומה לא שלכם? חומר, הרגשות, זיהויים, תגובות מנטאליות, הכרה. כל אלו אינם שלכם, לכן ניטשו אותם." כל חמשת מרכיבי האדם כיצור פסיכו-פיזי אינם שייכים לו ולכן עליו לנטוש את ההקשרות וההזדהות עימם.

למרות הדימוי פשוט, ההשוואה של ענפים וזרדים למרכיבי האדם הינה בעלת השפעה פסיכולוגית בדומה לדימוי הבית שהוזכר קודם. הדימוי יוצר תחושת ניתוק ואי הזדהות של האדם עם מה שהוא תופס כ'עצמו' ובכך מאפשר התבוננות והתפכחות המובילים לנטישת ההקשרות.

מוסריות ובחינה עצמית

משל הבגד65 מסביר את תוצאות הפעולות המוסריות החיוביות והשליליות על עתיד האינדבדואל.

§ נניח שצובעים בגד מלוכלך, הבגד יראה עלוב וצבעו יהיה מוכתם.

§ כך גם תודעה המלוכלכת בזיהומים מנטאליים תוביל ליעד לא טוב לאחר המוות.

§ נניח שצובעים בגד נקי, הבגד יראה טוב וצבעו יהיה טהור.

§ כך גם תודעה נקייה מזיהומים מנטאליים תוביל ליעד טוב לאחר המוות.

האנלוגיה הזו מבהירה מהם הגורמים והתוצאות של הפעולות הקַרְמַתִיוֹת המוסריות. בנושא זה יש שימוש בדימויים ומשלים רבים אולי מהסיבה שהוא בלתי-נתפס בשכל בלבד אלא באמצעות ידיעה תבונית של יחסי סיבה ותוצאה והתהוות מותנית. כיוון שהבּוּדְּהַה מנסה 'לשכנע' אנשים פשוטים שאין להם עדיין את הידע התבוני של 'סיבה ותוצאה' או של הידע 'העל-אנושי' של ראיית המיתות והלידות של היצורים החיים על פי הפעולות הקרמתיות שלהם, עליו להשתמש בהמחשות מהעולם היומיומי המוכר.

ההשוואה של לכלוך לתודעה מזוהמת קיימת במשלים רבים כדוגמת משל קערת הברונזה בו ניתן לראות את ההכרח לזהות את הפגמים המנטאליים בכדי שאדם ינקה את עצמו מהם –

אם קערה נקנית מחנות והיא מלוכלכת ומכוסה אבק והקונה מניח אותה בפינה מאובקת בביתו ולא טורח לנקות אותה, במקרה זה, הקערה תתלכלך אף יותר. אך אם ינקה ולא ישליך אותה בפינה מאובקת, היא תהיה נקייה יותר. כך גם אדם שלא יכול לזהות פגמים בעצמו, מן הסתם יש לצפות שלא יעלו בו התלהבות ורצון לעשות מאמץ כדי לנטוש את הפגם וסופו למות עם תאווה, שנאה ובלבול.

הבּוּדְּהַה מציג את האופן בו על התלמיד לבחון את עצמו בדרך של אינטרוספקציה ומדמה זאת לצפייה במראה. הטענות בדרך ההיגיון מוצגות באופן הבא:

1) לא נעים לי לשהות בחברת אדם בעל כוונות רעות, הנשלט על ידי כוונות רעות.

2) אם היו לי כוונות רעות והייתי נשלט על ידי כוונות רעות, לא היה נעים לאחרים לשהות בחברתי.

3) תלמיד שיודע זאת עליו לשים בדעתו: 'לא יהיו לי כוונות רעות ולא אהיה נשלט בידי כוונות רעות'.

4) אם הוא רואה שאין בו כל כוונות רעות הוא הופך שמח ומאושר. המשל שניתן הוא:

כפי שאישה צעירה בנעוריה, בראותה את דמותה במראה בהירה ונקייה או בקערת מים זכים, מבחינה בכתם או פגם על פניה, ועושה מאמץ להסיר אותו. אך אם היא לא מבחינה בכל כתם או פגם היא הופכת שמחה כך: 'זוהי זכות עבורי שפני נקיים'.

המשל מתאר את הבחינה העצמית, מציאת הפגמים המנטאליים, והמאמץ להיפטר מהם. כאשר לא נמצאים פגמים התוצאה היא אושר ושמחה.

היגיון ומשלים – השיחה עם סַצַּ'קַה

אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לדרך הרטוריקה המשלבת נימוקים רציונליים בשילוב משלים היא בסוּטַּה 'השיחה הקצרה עם סַצַּ'קַה'.66 סַצַּ'קַה הוא אחד מתלמידיו הבולטים של מורה רוח בולט בשם נִיגַנְטְהַה, והוא מגיע אל הבּוּדְּהַה במטרה להכשיל אותו בויכוח. הוא טוען שאין אדם שיכול לגבור עליו בויכוח אפילו בין אלו הטוענים להתעוררות מלאה.

סַצַּ'קַה מציב את השאלה הבאה לבּוּדְּהַה:

"מהן ההוראות שאתה נותן לתלמידיך?" והבּוּדְּהַה משיב:

"חומר הוא זמני, הרגשה היא זמנית, זיהוי הוא זמני, תגובות מנטאליות הן זמניות, הכרה היא זמנית. חומר הוא לא עצמי, הרגשה היא לא עצמי, זיהוי הוא לא עצמי, תגובות מנטאליות הן לא עצמי, הכרה היא לא עצמי. כל התופעות זמניות. כל הדברים הם לא עצמי."

סַצַּ'קַה מציג משל בתגובה במטרה להפריך את טענות הבּוּדְּהַה –

"בדיוק כפי זרעים או צמחים גדלים, צומחים ומתבגרים, כולם עושים זאת בהסתמך על האדמה, בתלות באדמה. ובדיוק כפי שעבודות מאמצות נעשות בהסתמך ובתלות באדמה – כך גם לאדם יש גוף חומרי כעצמי, ועל סמך גוף חומרי הוא יוצר מעשים טובים ורעים וזוכה לחסדים ולמגרעות. לאדם יש הרגשות… זיהויים… תגובות מנטאליות.. הכרה כעצמי, ועל סמך אלו הוא יוצר מעשים טובים ורעים וזוכה לחסדים ומגרעות."

הבּוּדְּהַה מתמצת את המשל לידי היסק פורמלי:

"האם אתה מסיק שגוף חומרי הוא העצמי שלי, הרגשות הן העצמי, זיהויים הם העצמי שלי, תגובות מנטאליות הן העצמי שלי, הכרה היא העצמי שלי?"

סַצַּ'קַה מאשר את ההיסק כפי שהבּוּדְּהַה תימצת אותו ומבסס את טענתו באמונה הרווחת על ידי הרוב. אולם הבּוּדְּהַה לא מוכן לקבל טענה המבוססת על דעת הרוב ומתעקש שסַצַּ'קַה ינסח טענה המבוססת על היסק אישי ולא על אמונה רווחת:

"מה לדעת הרוב ולך? אנא תחום את עצמך למסקנות שלך בלבד."

סַצַּ'קַה מציג את הטענה הרווחת כהיסק אישי והבּוּדְּהַה מבקש לשאול אותו שאלה בעזרת דוגמא:

"האם מלך רב מעלה משתמש בסמכותו להוציא להורג את אלו שראויים לכך, לקנוס את אלו שראויים לכך, ולהגלות את אלו שראויים לכך?"

סַצַּ'קַה מסכים שכך המצב, והבּוּדְּהַה שואל שאלה נוספת:

"כאשר אתה אומר 'הגוף החומרי הוא העצמי שלי' האם אתה משתמש בסמכות או כוח כלשהו על הגוף החומרי כגון 'שגופי יהיה כך, או, שגופי לא יהיה כך'?"

סצ'קה לא משיב, אך הבּוּדְּהַה מתעקש שהוא מחויב להשיב לשאלה רציונאלית קבילה. במקרה וסַצַּ'קַה לא ישיב גם בפעם השלישית הוא מסתכן בכך שישות שמיימית תחתוך את ראשו לשבעה חלקים. לבסוף, מתוך פחד, סַצַּ'קַה משיב לשלילה לשאלה הבּוּדְּהַה בעניין היכולת להשתמש בסמכות או בכוח כלשהו על הגוף החומרי. אז מוכיח אותו הבּוּדְּהַה על חוסר העקביות לגבי הטענות הקודמות שלו.

"שים לב כיצד אתה משיב! מה שאמרת קודם לא עולה בקנה אחד עם מה שאמרת לאחר מכן, וגם מה שאמרת לאחר מכן לא עולה בקנה אחד עם מה שאמרת קודם."

הבּוּדְּהַה ממשיך לשאול גם לגבי הרגשות, זיהויים, תגובות מנטאליות והכרה ולכולן משיב סַצַּ'קַה בשלילה. ולאחר מכן מסכים סַצַּ'קַה גם על תכונת הזמניות שבכל אחד מהמצרפים הללו, ועל הסבל ההכרחי הנובע מהם.

"מה דעתך, האם גוף חומרי… הרגשות… זיהויים… תגובות מנטאליות… הכרה דבר קבוע או משתנה?"

"משתנה."

"והאם מה שמשתנה נעים או לא-נעים?"

"לא-נעים."

"והאם זה נכון להתייחס למה שמשתנה, לא-נעים, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?"

"לא."

הבּוּדְּהַה שואל האם אדם שמתייחס לסבל כ'שלי, אני ועצמי' יכול להבין את סבלו או להפסיק אותו לגמרי. סַצַּ'קַה מסכים שהדבר בלתי אפשרי. הבּוּדְּהַה מביא משל כדי להדגים את המקרה:

"כמו אדם, אשר היה זקוק לליבת-עץ ומחפש אחת כזו, והוא נכנס עם גרזן ליער ושם מוצא גזע גדול של צמח בננה, ישר, צעיר, חסר ניצני פרי. ואז הוא היה חותך אותו משורשיו, חותך את הצמרת והעלים, אך לא היה מוצא אף את שכבת העץ מתחת לקליפה ובטח ובטח לא את ליבת העץ. כך גם כאשר נשאלת ונחקרת על ידי בנוגע לטענותיך, התגלית כריק וטועה."

הבּוּדְּהַה הוביל את סַצַּ'קַה, אשר התנגד לו בתחילה, להודאה בטעותו ולהסכמה עם כל טענותיו שהציג לגבי תורתו. חקירת סַצַּ'קַה הובילה לחשיפת טענותיו הריקות בדיוק כפי שצמח בננה חסר ליבה במרכז גזעו.

המשלה מחדש – עקבות הפיל

השאלה העולה בסוּטַּה הקצרה על משל עקבות הפיל67 היא על סמך מה אפשר להלל ולשבח את גדולת הבּוּדְּהַה. נערכת שיחה בין ברהמין בשם גָ'אנוּסּוֹנִי (Jāṇussoṇi) ונווד רוחני בשם פִּילוֹטִיקַה (Pilotika). פִּילוֹטִיקַה אומר שהוא אין הוא יכול להלל את הבּוּדְּהַה או את חכמתו כי היא למעלה מבינתו, ומסביר במשל מדוע למרות זאת יש בו אמונה בגדולת הבּוּדְּהַה:

"נניח וצייד פילים מיומן היה נכנס לחורשת פילים והיה מוצא שם עקבות גדולות של פיל. הוא היה מגיע למסקנה: 'אכן, זהו פיל זכר גדול'. כך גם כשראיתי את ארבעת העקבות של הפרוש גוֹטַמַה הגעתי למסקנה: 'הנעלה ער בשלמות, הדְהַמַּה מוצגת היטב על ידו, הסַנְגְהַה מתרגלים את הדרך הטובה.'

והוא ממשיך ומספר על ארבעה טיפוסי אנשים שהגיעו לבּוּדְּהַה כמתנגדים והפכו לתלמידיו לאחר שהסביר להם את תורתו. בעקבות זאת הברהמין ששמע את דברי השבח הולך לפגוש את הבּוּדְּהַה בעצמו. לאחר שהוא מספר על השיחה שלו עם הנווד הרוחני, אומר הבּוּדְּהַה שהמשל על עקבות הפיל אינו מושלם, ומציע להשלים אותו בפרטים. במקרה זה המשל הוא כלי קביל לביסוס עמדה, למרות שהמסקנה יכולה להיות אמיתית הבּוּדְּהַה רואה צורך בביסוס מלא של האפשרויות והמסקנות. וזוהי גרסת המשל "המתוקנת" של הבּוּדְּהַה:

"נניח וצייד פילים מיומן היה נכנס לחורשת פילים ומוצא שם עקבות גדולות של פיל. צייד פילים חכם עדיין לא היה מגיע למסקנה: 'זהו פיל זכר גדול' מדוע? מכיוון שבחורשת פילים ישנן פילות קטנות המשאירות עקבות גדולות, ואלו יכולות להיות עקבותיהן.

הוא הולך אחר העקבות ומוצא עקבות פיל גדולות וסימני שריטה בגובה רב. צייד פילים חכם לא היה מגיע עדיין למסקנה שזהו פיל זכר גדול כיוון שבחורשת פילים יש גם פילות גבוהות בעלות שיניים בולטות המשאירות עקבות גדולות וסימני שריטה בגובה רב.

הוא ממשיך ללכת אחר העקבות ומוצא עקבות פיל גדולות, סימני שריטה בגובה רב וסימנים שנעשו בניבי שנהב. צייד פיל חכם לא היה מגיע עדיין למסקנה שזהו פיל זכר גדול כיוון שבחורשת פילים יש גם פילות גבוהות בעלות ניבים גדולים המשאירות עקבות גדולות, סימני שריטה בגובה רב וסימנים שנעשו בניבי שנהב.

והוא ממשיך ללכת אחר העקבות ומוצא עקבות פיל גדולות, סימני שריטה בגובה רב, סימנים של ניבי שנהב, וענפים שבורים. והוא רואה את הפיל הזכר למרגלות העץ או בשטח פתוח, הולך, יושב, או שוכב. רק אז הוא מגיע למסקנה: 'זהו הפיל הזכר הגדול'."

הנמשל הוא תמצית כל הדרך הבודהיסטית בפרטים בכלל ההתעוררות של הבּוּדְּהַה ודרכו של התלמיד עד להתעוררות. לאחר שהתלמיד החכם נוטש את חמשת המכשולים ומגיע לארבע הגְ'הָאנוֹת הוא מכיר בהם כעקבות של הטַטְהָאגַטַה, אך עדיין לא יכול להגיע למסקנה ש'הנעלה ער בשלמות, הדְהַמַּה מוצגת היטב על ידו, הסַנְגְהַה מתרגלים את הדרך הטובה.' גם השגת ראיית חיים קודמים וראיית הלידות והמיתות של היצורים החיים באמצעות העין השמיימית נחשבים לעקבות הטַטְהָאגַטַה אך התלמיד לא מסתפק בהם. כאשר התלמיד מבין לאשורן את ארבע האמיתות אשר גם הן עקבות הטַטְהָאגַטַה, נאמר שהוא נמצא בתהליך להגיע למסקנה אודות גדולת הבּוּדְּהַה, הדְהַמַּה והסַנְגְהַה. ורק כאשר הוא מגיע לשחרור מלא ורואה שהשלים מטרת החיים הרוחניים, רק אז הוא מגיע למסקנה: 'הנעלה ער בשלמות, הדְהַמַּה מוצגת היטב על ידו, הסַנְגְהַה מתרגלים את הדרך הטובה.'

הדרך למסקנה יכולה להגיע רק מתוך חוויה אישית על בסיס עובדות בלבד. בדיוק כפי שעל צייד הפילים במשל היה לראות את הפיל הזכר הגדול במו עיניו ולא על סמך עקבות כלשהן כדי לאשר את קיום הפיל. אין אפשרות להצדקה הגיונית, ואין אפשרות לבסס את גדולת הבּוּדְּהַה על סמך ספקולציות, רק כאשר האימון המעשי מסתיים והתלמיד רואה בעצמו שאכן כל שנאמר על ידי הבּוּדְּהַה נכון, הוא יכול להצהיר שזוהי הדרך הנכונה. הלימוד בדיוק כמו העקבות הם רק סימנים המובילים למטרה האמיתית המזכה בוודאות מוחלטת.


מקורות

David H. Helman Ed. Analogical Reasoning: Perspectives of Artificial Intelligence, Cognitive Science, and Philosophy. Dordrecht: Kluwer Academics Publishers (1988)

Digha Nikāya: The Long Discourses of the Buddha, Translated from Pali by Maurice Walshe,. Buddhist Publication Society, Sri Lanka, (1995)

Edie, James M. Philosophy and Phenomeonological Research, Volume 23, Issue 4 (Jun., 1963), 538-561.

Gal, Noa. Geometry of Logic, M.A. Tel Aviv University (2000)

Gokhale, Balkrishna G. Journal of the American Oriental Society, Volume 100, Issue 4 (Oct. – Dec., 1980), 445-452.

Gunaratana, (Mahathera) Henepola, The Jhanas in Theravada Buddhist Meditation, Buddhist Publication Society, Sri Lanka (1988)

Kalupahana, David J. The Buddha’s Philosophy of Language. Sarvodaya Vishva Lekha Publication, Srin Lanka (1999)

Majjhima Nikāya: The Middle Length Discourses of the Buddha, Translated from Pali by Bhikkhu Nanamoli and Bhikkhu Bodhi. Buddhist Publication Society, Sri Lanka, (1996)

Nyanatiloka, Buddhist Dictionary. Buddhist Publication Society, Sri Lanka (1952)

Royal Skousen, Deryle Lonsdale, Dilworth B. Parkinson Eds. Analogical Modeling: an exemplar based approach to language. Amsterdam, Philadelphia, PA: John Benjamins Publishers (2002).

Steinhart, Eric. The Logic of Metaphor: Analogous parts of possible worlds. Dordrecht: Kluwer Academic Publishers (2001)

Swinburne, Richard. Revelation: from Metaphor to Analogy. Oxford: Clarendon Press (1992)

T.W. Rhys Davis and William Stede eds., The Pali Text Society’s Pali-English Dictionary (London, 1959). New Edition by Munshiram Manoharlal Publihers Pvt Ltd, (1994)

Taylor, Donald Ross, Andre Gide’s application of biblical parable to express a moral philosophy. Ann Arbor: University Microfilms International Publisher (1989, c1987)

Yoos, George E. Philosophy and Phenomeonological Research, Volume 32, Issue 1 (Sep., 1971), 78-88.




1 שלושת המרכיבים המוסריים של הדרך המתומנת: 'דיבור נכון', 'פעולה נכונה', 'עיסוק נכון'. ובנוסף 'כוונה נכונה' שהיא כוונות פרישות מהעולם ואי פגיעה ביצורים החיים.

2 שלושת המרכיבים המדיטטטיביים של הדרך: 'מאמץ נכון', 'קשב נכון' ו-'ריכוז נכון'.

3 השיחה המקיפה על שאגת האריה, mahāsīhanādasutta. קובץ השיחות באורך בינוני, סוּטַּה 12.

4 האופי השונה בבחינת המציאות בין הבּוּדְּהַה לפילוסופים טמון באופן בחינת התפיסה. הפילוסופים בוחנים את פרטי התפיסה ומרכיביה בעוד הבּוּדְּהַה מורה להבחין בפעילות התודעה עצמה ולהימנע מלבחון את פרטי התפיסה כגון צורות, צבעים וצלילים. בחינת פעילות התודעה היא בחינה של תשומת הלב המופנית לחוש מסוים ומעקב אחר המעבר וההפנית תשומת הלב של התודעה לאובייקטים השונים שהם התופעות הפיזיות המנטאליות בכללן. פעילות זו של התבוננות ממושכת מביאה להבנה של התהליכים הפיזיים המנטאליים וההשפעות ההדדיות ומובילות לידיעה.

5 על הצורך בחדשנות מושגית, טוען היידגר שעל הפילוסוף או המשורר להעניק שמות לדברים שלא הוגדרו בכדי שלא יאבדו בכאוטיות של התפיסות (Edie, p541).

6 נועה גל טוענת כי בליבה של המסורת הלוגית הדדוקטיבית שוררת מבוכה באשר להצדקת הדדוקציה וכי שאלת טבעה של הנביעה הלוגית ההכרחית נותרת ללא מענה, מה שמטיל צל כבד על מושג התקפות הפורמלית. לעומת זאת תיאוריות היסק הודיות בהיותם פרגמטיות יכולות להתמודד עם הבעיה ביתר הצלחה. (Gal, Intro. p iii).

7 אדי טוען שחשיבה מטאפורית הכרחית בתודעה האנושית ולא סתם חולשה אנושית (Edie, p539). יוּס טוען ששימוש בדימוי הוא פעולת דיבור המכוונת את תשומת הלב לראות דבר בדרך מאוד מסויימת (Yoos, p86).

8 סוּטַּה, sutta: שיחה, דרשה. מילולית: 'חוט' או 'מחרוזת'.

9 תְהֵרַוָאדַה, Theravāda: המסורת הבודהיסטית העתיקה ביותר ששרדה מזמנו של הבּוּדְּהַה. מילולית: 'תורת הבכירים' או 'תורת הזקנים'.

10 קובץ השיחות באורך בינוני: מַגְּ'הִימָא נִיקָאיַה, Majjhimā Nikāya.

11 קוֹסַמְבִּיַה סוּטַּה, Kosambiya Sutta. סוּטַּה 48.

12 צּ'וּלַה-מַלוּנְקְיוֹבַדַה סוטה, Cula-Malunkyovada Sutta. סוּטַּה 63.

13 החיפוש האצילי, אַרִייַה-פַּרִייֶסַנַה, ariyapariyesana. סוּטַּה 26.

14 בּוֹדְהִיסַטַּה, Bodhisatta: בּוֹדְהִיסַטַּה. סנסקריט: בּוֹדְהִיסַטְוַוה. הכינוי למי שמתעתד להפוך לבּוּדְּהַה ונולד שוב ושוב תוך שהוא מטהר את השלמויות שלו. הוא לוקח על עצמו יעוד להפוך לבּוּדְּהַה בעתיד דרך אינספור לידות ומטרתו היא להגשים התעוררות שלמה (סַמַסַמְבּוּדְּהַה) וללמד את הדְהַמַּה לרבים, על מנת להוביל כמה שיותר יצורים חיים אל קץ הסבל.

15 אוּדַּקַה רָאמַפּוּטַּה, Uddaka Rāmaputta: מורו הרוחני השני של הבּוּדְּהַה טרום התעוררותו בהיותו סגפן ביער. שם מורו של רָאמַפּוּטַּה היה רָאמַה, והוא היה בעל הישגים גבוהים מתלמידו.

16 במקרה זה הכוונה למציאות אותה הוא מלמד.

17 'יודע ורואה': בשלב זה עדיין אין הבחנה בין הבנה אינטלקטואלית לידיעה ישירה של מציאות.

18 המצב של 'לא תפיסה ולא חוסר תפיסה': נֶבַה-סַנְּיָא-נָאסַנְּיָא-יַטַנַה, neva saṭṭā nāsaṭṭāyatana. מצב תודעה מדיטטיבי מתקדם של ריכוז אינטנסיבי בו יכולת התפיסה והזיהוי מפסיקות לפעול כמעט לחלוטין. מצב התודעה עליו דיווח הבּוֹדְהִיסַטַּה הוא השמיני מבין מצבי הריכוז (גְ'הָאנוֹת), בו התפיסה כמעט ולא מורגשת ולכן אי אפשר לומר שהיא קיימת אך אי אפשר לומר שאינה קיימת.

19 אמון: סַדְּהָא, saddhā. הגורם המנטאלי של בטחון ושכנוע בדרך המבוסס על הבנה נכונה. בכלל זה אמון בבּוּדְּהַה, בדְהַמַּה ובסַנְגְהַה; אמון במורה ובשיטת הלימוד והפרקטיקה וכן ואמון בשחרור. האמון הוא גורם מכריע בכוח ההתמדה והרצון לאזירת כוחות ועשיית מאמצים.

20 מאמץ: וִירִייַה, viriya. הגורם המנטאלי של מאמץ נחוש והחלטי, נמרצות, אנרגטיות, אזירת כוחות, ערנות, התלהבות, להט. הן מבחינה פיזית והן מנטאלית. הניגוד לעצלות ועייפות.

21 סַטִי (sati): קשב. גורם מנטאלי של מודעות לתהליכים הפסיכופיזיים בזמן הווה. הידיעה הבלתי אמצעית של מצב הדברים או התופעות הגופניות והמנטאליות בכל רגע נתון. הידיעה את המצב הנוכחי כפי שהוא. הדבר דורש מאמץ מנטאלי להיות ער ומודע למה שקורה בגוף, בחושים ובתודעה, ובכלל זה מחשבות, הרגשות ורגשות. הקשב מתבטא בידיעה עצמה – לדעת 'אני הולך' כאשר אני הולך, או 'יש מחשבה' בזמן שחולפת מחשבה בתודעה.

22 ריכוז: סַמָאדְהִי, samādhi. הגורם המנטאלי של היכולת התודעה להתרכז באובייקט יחיד. השגת סַמָאדְהִי היא הכניסה למצבי תודעה המכונים גְ'הָאנַה. התרגול המדיטטיבי של התמקדות אינטנסיבית בו המתבונן שם את תשומת ליבו באובייקט יחיד ומנסה לשמור את תשומת לב זו למשך זמן ארוך תוך הימנעות מפיזור המחשבה והמודעות לאובייקטים אחרים כגון מחשבות ותחושות חושיות. הריכוז מוביל לרוגע, יציבות ואיזון מנטאלי, כך שלא מופיעים תשוקה או כעס ונוצרת בהירות מחשבתית. ברמות גבוהות יותר כאשר הריכוז מתחזק ומתמשך המודעות נכנסת למצב בו אין קליטה חושית יותר ובהדרגה עד שנותרים רק איזון מנטאלי ושלווה. מצב זה נמשך כל עוד נשמר הריכוז.

23 חוכמה: פַּנְיַיה, paṭṭa. חוכמה מתוך תובנה והבנה ישירה של המציאות. להבדיל מידיעות שכלתניות, ידע תיאורטי או מידע. החוכמה הזו כוללת הבנה של הסבל, הבנה של ההשתנות המתמדת והבנה של חוסר-העצמיות הטבועים בכל דבר. החוכמה היא תוצר של ידיעות תבוניות הנרכשות בהדרגה תוך כדי תרגול התבוננות בתהליכים הפסיכו-פיזיים. קיימים שש עשרה ידיעות תבוניות כאשר הראשונה היא ההבחנה בין המנטאלי לפיזי, השניה היא הבנה של חוקי הגורם והתוצאה, השלישית היא ההבנה של שלושת מאפייני התופעות, והרביעית היא הידיעה של ההופעה וההעלמות של כל התופעות הפיזיות והמנטאליות. בהקשר של חמש היכולות המושג חוכמה מתייחס לידיעה התבונית הרביעית.

24 חמש היכולות הרוחניות: פַּנְצַ'ה אִינְדְרִיָא, paṭca indriyā.

25 גְ'הָאנַה, jhāna: מצב תודעה של ריכוז ושלווה עמוקים המלווה בחד-נקודתיות התודעה באובייקט יחיד. קיימים ארבע גְ'הָאנוֹת חומריות וארבע גְ'הָאנוֹת לא חומריות. מצבים אלו מושגים באמצעות תרגול מדיטציה אינטנסיבי של ריכוז והם בעלי אופי של שינוי תודעה.

26 מתוך קוֹסַמְבּיִיַה סוּטַּה (Kosambiya sutta, MN48).

27 עמוקה: גַמְבְּהִירַה, gambhīra. מעמיקה, בלתי ניתנת לשיעור, בלתי ניתנת לתיאור, מבוססת היטב.

28 קשה לראייה: דוּדַּסַה, duddasa. קשה לתפיסה.

29 קשה להבנה: דוּרַ-אַנוּבּוּדְּהַה, duranubodha. קשה לידיעה.

30 שלווה: סַנְטִי, santi. רוגע.

31 נשגבת: פַּנִיטַה, paṇīta. נעלית, מעולה, מצויינת.

32 מעבר לתחום השכל וההגיון: אַטַקָאבַצַ'רוֹ, atakkāvacaro: אינה מושגת באמצעות חשיבה או שכילה, מעבר להסקה לוגית, להמשגה ולחשיבה שכלתנית, וניתנת להבנה אך ורק באמצעות תובנה ישירה.

33 דקה: נִיפּוּנַה, nipuṇa. נגזרת של המילה 'דקויות'. קשה להבחנה, שקשה להבחין בה.

34 שעל החכם לחוות בעצמו: פַּנְדִיטַה-וֶדֶנִייַה, paṇḍita-vedanīya. וֶדֶנִייַה מילולית: "ניתנת להרגשה", במובן של חוויה, כלומר, החכם יכול לחוות אותה. או ניתנת למימוש על ידי החכם.

35 מתוך השיחה 'על כל התחלואים', סַבָּאסַבַה סוּטַּה (sabbāsava sutta, MN 2).

36 'השיחה עם בני קוֹסַמְבִּי': קוֹסַמְבּיִיַה סוּטַּה (Kosambiya sutta, MN 48).

37 'רשת כל ההשקפות': בְּרַהְמַגָ'אלַה סוּטַּה (brahmajāla sutta, DN 1).

38'השיחה המקיפה על שאגת האריה', מַהָא-סִיהַנָאדַה סוּטַּה (mahāsīhanāda sutta MN 12).

39 'השיחה על משל הנחש', אַלַגַדּוּפַּמַה סוּטַּה, (alagaddūpama sutta, MN 22).

40 Gal, Intro. P.iii

41 אדי טוען להכרח באנלוגיות בתקשורת בין-אישית להעברת חוויות אישיות (Edie, p539).

42 'השיחה הקצרה על אַסַפּוּרַה', צִ'וּלַה-אַסְפּוּרַה סוּטַּה (cūḷāssapurasutta, MN 40).

43 הפילוסופיה של הלשון של הבודהה, The Buddha philosophy of language. עמוד 84.

44 השיחה על 'משל הבוץ', סַלֶּקְהַה סוּטַּה (sallekha sutta, MN 8).

45 'השיחה על שיממון תודעתי', צֶ'טוֹקְהִילַה סוּטַּה, (cetokhila sutta, MN 16).

46 חמישה עשר כישורים מנטאליים שעל המתרגל לפתח בנוגע לריכוז, החלטיות, להט, מאמץ, התלהבות ביניהן גם נטישה של תופעות מנטאליות שליליות.

47 דימוי: אוּפַּמָא, upamā. גם משל, דוגמה, אנלוגיה.

48 upamaṃ te karissāmi. upamāya midhekacce viṭṭū purisā bhāsitassa atthaṃ ājānanti

49 פָּאיָאסִי סוּטַּה, Pāyāsisutta. DN 23.

50 פנומנולוגיה מגדירה משמעות של מילים בכללן כמבנה פתוח ולא מקובע, אותו דין לגבי דימויים (Edie, p544).

51 המטאפורה מייצרת משמעויות חדשות שלא קיימות במשל ובנמשל (Yoos, p84).

52 הסוּטַּה על קערת הפח, אַנַנְגַנַה סוּטַּה (anaṅgaṇasutta MN 5).

53 יוס ומקס בלק (Max Black) טוענים שהדימויים מתאפיינים באפקט הרגשי שהם גורמים. (Yoos, p87)

54 מכשולים: נִיבַרַנַה, nīvaraṇa. מכשולים מנטאליים (אנגלית: hindrances). תופעות מנטאליות מזיקות המונעות הבנה של המציאות והתפתחות של ריכוז וחוכמה. חמשת המכשולים (paṭca nīvaraṇāni) הם תופעות מנטאליות מזיקות המונעות ראייה בהירה של המציאות והן: תאווה חושית, זדון, עייפות ועצלות, חרטה וחוסר-שקט, וספק.

55 משל האיילים מופיע ב-'סוּטַּה על שתי צורות החשיבה', דְבֶדְהָא-וִיטַקַּה (dvedhāvitakka sutta MN 19)

56 מָארַה, Māra: פרסוניפיקציה של הרוע. מכונה 'הרשע', 'השחור', 'הרוצח', 'המפתה' ועוד. גם מָארַה נתון למוות וללידה מחדש כמו כל יצור חי, ומישרתו נלקחת בידי ישויות אחרות בהתאם לקַמַה שלהן.

57 אדי דוחה את הרציונליות האנליטית של קונבנציות וטוען שביטוי הוא לא רק בין אדם לאחרים אלא גם הליך לגילוי ובירור משמעויות בין אדם לעצמו (Edie, p540). ראו גם CF. Maurice Merleau-Ponty, Signes, Paris, 1960 p. 113

58הסוּטַּה הקצרה על משל טביעת הרגל של הפיל, צ'וּלַה-הַטְהִיפַּדֹ-אוֹפַמַה (cūḷahatthipadopama sutta, MN 27)

59 הסוּטַּה על סדרת השאלות והתשובות המקיפה, סוּטַּה מַהָא-וֶדַלַּה (mahāvedalla sutta, MN 43 )

60 חיוניות: אַיוּ, āyu. גם חַיוּת, תוחלת חיים.

61 חום: אוּסְמָא, usmā.

62 הסוּטַּה על משל המסור, קוּקַצַ'ה-אוּפַּמַה (kakacūpamasutta, MN 21).

63 מתוך הסוטה על משל הנחש, אַלַגַדַּה-אוּפַּמַּה (alagaddūpama sutta, MN 22)

64 הכוונה לנטישת ההקשרות ללימוד ולפרקטיקה כדוגמת מצבי המדיטציה של סַמַתְהַה ווִיפַּסַנָא.

65 מתוך הסוּטַּה על הבגד, וַטְּהַה-סוּטַּה vatthasutta, MN 7)).

66 השיחה הקצרה עם סַצַּ'קַה: צ'וּלַה-סַצַּ'קַה-סוּטַּה (cūḷasaccakasutta MN 35).

67 הסוּטַּה הקצרה על משל עקבות הפיל: צ'וּלַה-הַטְּהִיפַּד-אוֹפַּמַהסוּטַּה (cūḷahatthipadopamasutta, MN 27).

One thought on “דרך ההיסק והמשל הבודהיסטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *