תפיסת שפה, רב-משמעות וקונפליקט

תפיסת שפה, רב-משמעות וקונפליקט

Language Perception, Ambiguity & Conflict

שי שוורץ, אוקטובר 2000

הקדמה

התיאוריות הבלשניות הנוכחיות מנסות לגלות כיצד אנשים משתמשים בידע לשוני, ידע מילולי של שפה. השפה משמשת לתקשורת בין אנשים, כותב המאמר הזה מנסה לתקשר עם הקורא, לספר לו או לה משהו. התפקיד המרכזי והחשוב של השפה הוא לתווך בין הדובר והשומע, הכותב והקורא. יש הרבה דוברים – מלמדים תינוקות לדבר, אחר כך מלמדים אותם להתבטא, אחר כך מלמדים אותם איך להביע את עצמם. אך אף פעם לא מלמדים איך לשמוע, איך להקשיב. מדברים הרבה, כותבים הרבה, אבל אין מי שישמע, אין מי שיקרא. אנשים לא יודעים איך, מעולם לא לימדו אותם.

הבלשנים חוקרים את השפה, הם מוצאים פיסות של שפה, מגדירים אותן ובונים תיאוריות סביבן, מודלים מורכבים, הנחות על גבי השערות, תוך ויכוחים והתנצחויות בינם לבין עצמם. הם חוקרים את השפה, מחלקים אותה לחלקים: משפטים, מילים, אותיות, עיצורים, לקסיקון, תחביר, קונטקסט ועוד. בוחנים את כל החלקים מכל כיוון אפשרי, ומנסים לגלות את הקסם הגדול – המשמעות.

השפה היא זאת שהאנשים משתמשים בה בשוק, ברחוב, בישיבות עסקים, בהחלטות מדיניות, בין ילדים להורים שלהם, בין שכנים, בין חברים, בין אוהבים, בין שונאים. כולם רוצים להגיד משהו, כולם רוצים לשמוע מה יש לשני לומר. לא חוקרים, לא בוחנים, לא מחלקים אלא מדברים, אלא משתמשים.

תהליך ההבנה של שפה הוא מורכב ומסובך. הוא מתחיל מרגע שאנו שומעים משהו, מרגע שאנו רואים משהו ועד לרגע של הבנה. החוקרים אומרים לנו שאם נחקור את המוח נוכל לגלות איך המנגנון עובד, אחרים עורכים ניסויים ומסכמים את המסקנות בתיאוריות. הם מספרים שיש שיתוף של מספר תהליכים סימולטניים, הם מספרים שיש רצף של תהליכים הקורים בזה אחר זה. כל אחד חוקר מקרה מסוים, יחודי, ואחר כך מחבר אותו לקבוצת מחקרים אחרים, משווה אותו. אומרים לנו שכך אנו נגיע להבנה כוללת של מערכת השפה. אנו אוספים עוד ועוד מידע, מחקרים, ניסויים, הנחות, טענות, מסקנות. אנחנו מתקדמים, עוד מעט נגיע.

ולנו כבני אדם יש עוד בחיים: רצונות, תשוקות, הנאות, פחדים, כעסים, שנאות, אהבות, וגם הרבה בלבול, ואת כל זה אנחנו רוצים לספר לאחרים. אז אנחנו משתמשים בשפה, אנחנו חייבים. אנחנו גם רוצים לשמוע מה יש לאחרים לומר עלינו, אז אנחנו לפעמים גם מקשיבים.

בואו ננסה לשים את חוקרי השפה לרגע בצד: את פודור (Fodor), גרנסבאכר (Gernsbacher), גריג (Gerrig), פרייזר וריינר (Fraizer & Rayner), פיקרינג ופריסון (Pickerng & Frisson), סוויני (Swinney), טיטון (Titone), קיסר (Keysar) וכל השאר וננסה ללכת יחד לתוך העניין, בצורה רצינית ועמוקה.

הרי גם אנחנו משתמשים בשפה, גם אנחנו מדברים, שומעים, קוראים וכותבים. הרי זה ממש מולנו, ממש כאן, וזה לוקח חלק גדול בחיים שלנו, ויש לזה הרבה משקל – אנחנו מדברים בצורה שונה לאנשים שונים, אנחנו מנסים לבחור את המילים הנכונות ולפעמים גם טועים. אנחנו נפגעים ממילים, ונהנים כאשר מחמיאים לנו. אנחנו יודעים שיש לשפה השפעה גדולה על חיינו.

אנחנו רואים שהשפה היא רק חלק מכל המרחב הפסיכולוגי שלנו לכן לא נוכל ליצור מחקר לוגי אנליטי של השפה כי אנחנו חלק מזה. השפה לא קיימת מחוצה לנו, מחוץ למתחם האנושי, אנחנו היצרנים ואנחנו הצרכנים של השפה ולכן המחקר של השפה הוא גם המחקר של עצמנו.

עלינו להבין את כל זה לפני שנתחיל. הדובר מנסה לומר לנו משהו, הוא מציע משהו. הוא לא מבקש שתקבלו את מה שהוא אומר אלא מבקש שלא תדחו את שהוא אומר. נקרא וננסה להבין, שנינו יחד נתבונן בתהליך כפי שהוא מוצג בכתב וכפי שהוא קורה במציאות, מתוך מה שקורה לנו.

הגדרה מחדש של מושגים

כאן נציג מספר מושגים אשר נעשה בהם שימוש רב בהמשך, אין זה בירור משמעותם אלא הגדרה המסבירה את כוונת הכותב.

משמעות

משמעות בשפה מילולית: מהי משמעותן של מילים לגבי המשתמשים בהם? השאלה כאן אינה מהי והאם יש משמעות אובייקטיבית למילים אלא מהו היחס בין הקורא או השומע למילים אותן הוא מנסה לפענח.

אילו שימושים יש לשפה? ישנו השימוש המקובל לתקשורת בין אישית, מצד אחד הדובר ומצד שני השומע, או, מצד אחד הכתוב ומצד שני הקורא. כך מצאנו שני נתיבים שונים לקליטת שפה: ראייה ושמיעה.1

הקורא או השומע הם המפענחים. מפענחים את מה? את האינפורמציה הנמסרת, כלומר את הכתוב או הנאמר.

מהי האינפורמציה הזאת? ישנם שלבים רבים לפענוח, שכבות של אינפורמציה אשר עוברת פענוח. האינפורמציה הזו היא מה שנקלט בחושים: צורות, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות, מחשבות. חלק קטן ומסוים מתוך כלל האינפורמציה היא האינפורמציה הנמסרת – האינפורמציה אותה הדובר או הכותב התכוונו להעביר לשומע או לקורא.

האם האינפורמציה הנמסרת היא המשמעות? על כך הדעות חלוקות, כלומר, הדבר תלוי בגורמים רבים, כגון מהי כוונת הדובר או הכותב – הידע של המפענח. אנו נסקור גורמים והתניות אלו בהמשך.

בשפה אנו עושים שימושים במילים. מהם מילים? צירופי אותיות או פונמות (תרשים ויזואלי או צליל) המייצגים דבר מה במציאות כגון מראה, צליל, ריח וכו' או מייצגים קונספט.

מהו קונספט? הכוונה לרעיון, מחשבה מופשטת – הפשטה מנטאלית, תיאור של דבר שאין לו מימוש קונקרטי במציאות החומרית או המנטאלית.2

מובן, השתמעות

משתמשים בהשתמעויות לציון דקויות שאינן מובנת באופן ברור מתוך מילה מסוימת. הדבר דרוש כאשר תיאור מצריך מידת דיוק רבה. יש צורך בדיוק אך השפה ככלי לתיאור המציאות מוגבלת. המילה היא לא 'הדבר' – המילים המתארות הן לא האובייקט המתואר.

אנו יכולים לתאר עץ כך: 'עץ אלון, בגובה 5 מטרים, עלים בצבע ירוק כהה' – המילים אינן הגובה, הצבע, הצורה או התנועה של הענפים ברוח ועד כמה שנתאמץ לפרט ולדייק עדיין נשאר בגבולות השפה, אלו רק מילים.

ניקח לדוגמא את הנוף הנשקף מהחלון, אם ננסה לתאר מה שאנו רואים ברגע מסוים באמצעות שפה מילולית ייתכן ויידרש לכך משפט אחד, פיסקה אחת, עמוד אחד, שבעה עמודים, ספר אחד, סידרת ספרים ואף יותר מכך.

במה הדבר תלוי? הנה חלק מהגורמים המשפיעים3 על רמת ועומק תאור של המציאות בשפה מילולית:

§ מצב פיזיולוגי – תקינות הראייה, רמת יכולת ההבחנה בפרטים.

§ מצב מנטאלי – האם החשיבה מופרעת ע"י בלבול, מצבי רוח: כעס, שנאה, תשוקה. השפעה של רמת הריכוז.

§ רצון וכוונה – סיבות ומטרת התיאור (האם נכתוב על מבנה העלים מבחינה מולקולרית של העץ או נסתפק בתיאור הצבע שלהן בלבד).

§ ידע של השפה – רמת הבעה בשפה מילולית.

§ זמן – הנוף הנשקף מהחלון משתנה בכל רגע. ייתכן שמבט חטוף לא יספיק לתפיסה מלאה של כל הנראה.

מגבלות השפה גורמות לדוברים לנסות ולמתוח את הכוונות הקונבנציונאליות של מילים וקונספטים למעבר ליכולת התיאור שלהם. הנטייה להשתמש בשפה שלא כראוי, באופן זה, גורמת לבעיות בתקשורת בין אישית וליצירת סתירות פנימיות בתוך השפה.

קונטקסט (הקשר)

הסביבה הקוגניטיבית מכונה קונטקסט. מה קיים בסביבה הקוגניטיבית? ישנו הקולט / המפענח / השומע / הקורא. הכוונה היא לבן-אדם.

לאדם 5 מקורות קלט חושיים: העין רואה מראות, האוזן שומעת צלילים, האף מריח ריחות, הלשון טועמת טעמים, הגוף חש תחושות. בנוסף לחמשת החושים, לאדם חוש מנטאלי אשר בדומה לשאר החושים הוא 'תופס' מחשבות.

בהקשר לשפה נצמצם את הדיון לשלושת החושים הרלוונטיים לתהליך פענוח שפה מילולית, למרות שנזכור שיש לחושים האחרים השפעות על תהליך זה ויש להביא השפעות אלו בחשבון. החושים הרלוונטיים הם: הראיה (תהליך הקריאה), השמיעה (תהליך הבנת דיבור) וחשיבה (דיבור פנימי ומניפולציות מילוליות).

האלמנט השני אותו אנו מוצאים בסביבה הקוגניטיבית הוא ה'ידע' (Knowledge), או 'מה שידוע' (What is Known).

מהו ידע? נתייחס למושג מידע כדי להבין את המושג ידע.

אם כך, מהו מידע? מידע הוא אלמנטים שנקלטו באחד מששת החושים, כלומר, מראות שנראו, צלילים שנשמעו, ריחות שהורחו, טעמים שנטעמו, תחושות שהוחשו, ומחשבות שנחשבו. מעבר לכך ישנם תוצרים של מניפולציות מנטאליות שנעשו על ידע זה (לדוגמא פתרון בעיות לוגיות, דמיונות ויזואליים).

מה היחס בין מידע לידע? זרם המידע עובר עיבוד וממנו נוצר מה שמכונה ידע.

האם הידע הוא הזיכרון? היחס המקובל למושג זיכרון הוא כדבר המכיל את הידע, כמו ארון בו מאוחסן הידע. כפי שאנו רואים, הקליטה של אינפורמציה חושית מתנהלת כל הזמן (מלבד בזמן שינה עמוקה), כלומר כמות אדירה של מידע חדש נקלטת כל הזמן ולכן ישנה בעייתיות בתיאור של הזיכרון כדבר סטטי, קבוע, מוגבל ולכן הדימוי לארון מטעה. הזיכרון או הידע מוגבלים במובן זה שמכלול הידע אינו נגיש ברגע מסוים אלא חלקים מעטים בלבד.

מדוע אין נגישות לכל הידע? כבר בתהליך התפיסה יש פרגמנטציה – האדם לא ער לכל הנקלט, הוא ער לנקלט בחוש מסוים ברגע אחד וער לנקלט בחוש אחר ברגע שני, כמו קוף שקופץ מענף לענף. זהו טבע התודעה. הגורמים להסטת העירות (תשומת הלב) הינם רבים, חלקם תלויים במידע הנקלט וחלקם בקולט עצמו מבחינת מצב רוחו או מצב התודעה באותה עת. אם הידע הוא פרגמנטי מובן שהנגישות לו תהייה מקוטעת ובעייתית. גורמים אחרים הם דעיכה של המידע לאחר זמן או תוצאה של הסטת תשומת הלב למידע חדש או אחר.

אם כך, מהו הידע? 'הידע הוא האדם' – הידיעות על העולם שעובדו והתגבשו הן המבנה המנטאלי של האדם. הידע מתגבש מרגע הלידה, וממשיך בתהליך זה עד המוות. כך האדם הוא תוצר של התרבות, האקלים, אוכל, הסביבה, המצב הכלכלי, ההורים – כל החשיבה של האדם היא תוצאה של כל זה.

האם המושג ידע או זיכרון הן קונספט מופשט (Abstract) בלבד? במובן מסוים הדבר נכון כל עוד אין נגישות לכל מרחב המידע שנמצא במוחנו, כל עוד אין רגע עליו נוכל לומר שיש נגישות לכל הידע המאוכסן בזיכרון.

מהו מרחב הידע? האדם הפשוט לא יכול לענות על שאלה כגון 'מה אתה יודע?' או 'מה יש בזיכרונך?' אומנם, יש אפשרות בנקודת זמן מסוימת לזכור מספר מאורעות או חוויות אך עדיין באופן מאוד מוגבל. לכן גם באופן רצוני הגישה לידע זה, שאנו מאמינים שהוא מאוכסן בזיכרון, היא מוגבלת, מקוטעת, חסרה ולכן בעייתית.

זמן

רובנו חושבים במושגים של זמן. הזמן הוא תנועה – מ'כאן' ל'שם'. ישנו זמן כרונולוגי – הזמן שייקח להגיע מירושלים לתל-אביב, וישנו זמן מנטאלי (פסיכולוגי) של חשיבה – המחשבה היא תנועה, המחשבה היא זמן. תפיסת הזמן מושתת על חשיבה – העבר אינו קיים אלא במחשבותינו בלבד, וכך גם העתיד. ההווה – מה שקורה עכשיו הוא מה שיש. לכן התנועה בין מה שקרה קודם לעכשיו, מה שקורה עכשיו למה שקרה קודם, מה שקרה למה שיקרה, מה שקורה למה שיקרה, ולחילופין – כל התנועה הזו היא מרחב הזמן המנטאלי.

קליטת שפה באם בשמיעה או בקריאה דורשת זמן. ברצף זמן זה כל החושים פועלים באופן סימולטני, ישנה קליטת מידע אחר מלבד מידע של 'שפה מילולית' בחוש הראייה ובחוש השמיעה, ולכן הדבר מצריך פענוח של השפה מתוך כל שדה הראייה והשמיעה. האדם כיצור דינמי עובר שינויים בזמן זה, הידע משתנה, הזיכרון משתנה. בשל שינויים אלו נוצרים הפרעות בתהליך פענוח השפה (פגיעה ביחס מפענח-מפוענח). הפרעות של רעשים (צלילים) מקשים על פענוח דיבור מתוך המרחב השמיעתי, בדומה לכך, הפרעות ויזואליות (אובייקט שעובר במרחב הראייה לפתע) יפריעו לקריאה. באותה מידה כל גירוי אחר מששת החושים ובייחוד בחוש המנטאלי (מחשבות ורגשות) שיהיה מספיק דומיננטי יפריע לתהליך הבנת השפה.

האם השפה יכול להיות מתוארת כמודל מתמטי תיאורטי?

במתמטיקה אין זמן – חישוב של 1+1 שווה ל-2, אין תנועה בשוויון זה. יחסים כמותיים כמו המשוואות נכונים ברמה תיאורטית ואין להם השפעה של זמן. אין כאן רצף של קליטה חושית, העיבוד הלוגי הוא עיבוד מנטאלי של יחסים וכמויות ולא של קלטים חושיים חווייתיים, כלומר אין כאן יחסים (relationship) שקופים עם אובייקטים בעולם. כמובן שיש למתמטיקה מקום משלה ושימושים רבים אך כאשר אנו חוקרים את היחסים בין אדם לשפה לא נוכל להשתמש באותם כלים תיאורטיים לוגיים כמו במתמטיקה. העיבוד של שפה אינו חישוב של כמויות, אינו השוואות של יחסים כמותיים, אלא דרך תקשורת, מילים לעומת מספרים מייצגים אובייקטים בעולם (מראות, צלילים, וכו') לקונספטים ולכן כללים אריתמטיים לא חלים עליהם ואין להם דבר אתם. לכן, עלינו לבחון את התהליך – את התנועה – את ההתנהגות, של החשיבה והתודעה בזמן ניסיונות פענוח השפה. שימוש במודל תיאורטי עם כל הנחות הקדם, התבניתיות והקיבעון שבו לא יאפשרו לנו להבין את התנועה האדירה, ההשתנות הבלתי פוסקת של התהליכים המנטאליים ובכללם – השפה.

הסביבה הקוגניטיבית

הקונטקסט הפנימי

ידע והתניות

הידע שאנו צוברים מרגע הלידה קובע כיצד נפעל בכל רגע ורגע.4 כאן נכללים כל האמונות, הדעות, הרעיונות והיכולות המנטאליות. הידע כמבנה הידיעות, הוא מערכת מסועפת שבסופה מביאה את האדם לידי פעולה. אם אדם דובר אנגלית, יש ביכולתו לדבר ולתקשר מילולית עם אדם נוסף בעל ידע דומה, ללא הידע של השפה האנגלית לא הייתה אפשרות זו. כעת נתבונן ביחס בין אדם בעל ידע של שפה כלשהי ובינה, מה טיב היחסים הללו? אני יודע עברית, גדלתי בסביבה בה אנשים דיברו עברית, ראיתי ושמעתי כיצד אנשים סביבי מתקשרים בעזרת השפה, היו ניסיונות לתקשר גם איתי וכך עברתי תהליך של למידה. תהליך זה לימד אותי כיצד להגיב לצליל מסוים, מה היחס בין צליל המסוים הזה לעולם, מה הקשר שלו ל'מציאות'. מאוחר יותר לימדו בבית הספר סימנים גרפיים המייצגים צלילים, כך שנבנתה מערכת מקבילה של יצוגים ויזואליים המתאימה למערכת הצלילים בעלת ההקשרים למה שבעולם. למערכות אלו נקרא שפה מילולית, כיוון שהיחידות במערכות אלו הן מילים (המקבילות לאובייקטים חושיים ולקונספטים). הלימוד נעשה בעזרת תרגול – לימוד של תגובות נכונות לגירויים חושיים, ולזה אנו קוראים ידע של שפה.

מה בין ידע של שפה והתניות? הידע יוצר התניות – האדם בעל ידע מסוים מגיב לגירויים בהתאם לאותו ידע. הוא מתורגל לזה, בדיוק כמו מכונה, אוטומטי, אמנם הוא יכול להיכשל בזיהוי או בפענוח או בכל שלב אחר, אך עדיין "המכונה" מנסה לפעול על פי ההתניות שתורגלו. ידע של שפה הוא ידע מועיל ולכן הרצון והכוונות לשמר אותו הם חיוביות. האדם רוצה להבין את האדם השני העומד מולו ומדבר אליו, הוא מעוניין לקרוא את מה שכתוב בעיתון, הוא רוצה לתקשר עם אחרים, לדבר ולכתוב, ולכן אין דעיכה של מערכת ההתניות והידע של השפה כל עוד מדברים, מקשיבים, קוראים וכותבים.

זיכרון ואינפורמציה

הזיכרון, מכלול הידע של האדם, מכיל סוגי אינפורמציה שונים ורבים – אינפורמציה חושית, מחשבות, רעיונות. ישנו תהליך הלמידה, איסוף אינפורמציה, אך כפי שאנו יודעים האינפורמציה משתנה בכל רגע האדם 'יודע' אינפורמציה מסוימת, מצומצמת, מהמכלול הרחב. הדבר תלוי, כפי שאמרנו, בהתניות שונות ברגע נתון. כעת נחקור את המנגנון ההפוך לזה ה-'לומד', זה שאוגר ידע.

האם יש דעיכה של ידע? קיימות מערכות לימוד רבות, במשך כל ההיסטוריה האנושית – אנשים מנסים לשכלל את יכולת הלימוד כדי לצבור עוד ידע. הידע הקולקטיבי גדל, כמו כן מצטבר ידע אישי מרגע הלידה, ההורים מלמדים את הילדים כיצד יש להתנהג, מה מותר או אסור לעשות, בבית הספר לומדים היסטוריה, מתמטיקה, ספרות וכו' ומעבר לכך ישנן החוויות האישיות שכל אדם חווה. אם כך, מה נזכר מכל אוסף עצום זה של אינפורמציה? מה נשכח, ומדוע? יש מספר גורמים משפיעים. נסתפק בציון חלק מהם: רמת העירות (attention) של האדם בזמן הקליטה, יחס רגשי כלפי הנקלט (משיכה, דחייה, שוויון-נפש), רמת ריכוז, מצב מנטאלי של מבנה המחשבות.

באופן טבעי שכחה נוצרת עם הזמן, מידע שאינו דרוש ברגע מסוים, שאין לו את התנאים שמחייבים אותו להתעורר, ידעך. עם זאת, בחיי היום יום, אדם מנסה לרכוש ידע מסוים ולשם כך עליו להסיט את תשומת הלב שלו מאובייקט המחשבה הנוכחי. כמו כן, כאשר עולה מחשבה או הרגשה מטרידה והאדם מנסה להיפטר ממנה, כלומר, לשכוח אותה.

לשכוח ידע באופן רצוני הוא ניסיון הדחקה. כיצד ניתן להתעלם באופן רצוני מידע כלשהו? הדבר דומה לתרגול עצמנו לשכוח, או במילים אחרות לזכור לשכוח, ומכאן, סתירה – קונפליקט. לדוגמא, בילדותי קרה מקרה שאבי צעק עלי כיוון ששברתי את מכשיר הטלויזיה. התוצאה היא שנעלבתי, נפגעתי, הפגיעה הזו נחרטה בראשי, הזיכרון הזה, המחשבה על כך מטרידה, אני רוצה למחוק אותה – לשכוח אותה. העלבון, הפגיעה הזו – הרגש הזה לא נותן לזיכרון הזה לדעוך, להעלם, למרות שיש רצון להיפטר מהזיכרון הזה. עדיין, יש מחשבות אחרות על אבי, מקרים אחרים בהם אבי שימח אותי, נתן לי מתנה, או שחיבק אותי. התוצאה הייתה שמחה, הנאה, גם מקרה זה נותר בזיכרוני – באופן דומה, הרגש הזה לא נותן לזיכרון לדעוך, ויש רצון לשמור על הזיכרון הזה. אנו רואים שיש רגשות ורצונות בעד ונגד שמירה של זיכרונות.

דוגמא נוספת, ישנו הרעיון 'אני ישראלי' או 'אני ערבי' או 'אני יהודי', אני מגדיר את עצמי בתוך קבוצה, מפריד אותי מהאחרים, מחלק את העולם ל'אני' – 'אנחנו' – 'הם'. בהגדרה זו אני מקבל על עצמי אפיונים מסוימים כמו מסורת וכל השאר. נוצרת תפיסת עולם מחולקת, שבורה, מקוטעת. אחר כך הרעיונות האלו מביאים אותי לידי פעולה – יחס לאחר כשונה, למרות שהאחר יכול להיות בדיוק כמוני והניסיון יכול להראות לי שהדבר באמת כך, אך הידע מעוור אותי, לא נותן את האפשרות לראות שהתפיסה 'אני ישראלי' או 'אני ערבי' או 'אני' ו-'הוא', הם רעיונות בלבד, מוגבלים בטבעם.

ידע שונה מביא לפעולה שונה – ישנו המצב בו קיימים שני רעיונות הנוגדים זה את זה. אך ברגע שיש לבצע פעולה (הקשורה ברעיונות אלו) מתחייב שהיא תהיה בסתירה עם אחת הרעיונות (או שניהן) – כיוון שפעולה היא אחת – אין בה אמביוולנטיות. כך נוצר קונפליקט בין הרעיונות לפעולה, וכל זאת על בסיס ידע.

קונפליקטים אלו יוצרים מבנה חשיבה פרגמנטי, מקוטע, שבור. זיכרונות כואבים וזיכרונות משמחים הסותרים זה את זה, רעיונות ותפיסות שונים שאינם מתיישבים זה עם זה. כל ההרגלים ודפוסי מחשבה מעין אלו יוצרים טבע פרגמנטי של הידע והזיכרון.

אנו רואים שמבנה הידע הוא פרגמנטי בטבעו. השפה היא חלק ממכלול הידע, בהמשך נראה כיצד בידע השפה (מילים, משמעויות, משפטים וכל השאר) יש סתירות פנימיות המובילות לקונפליקטים.

מבנה המחשבות ותופעות מנטאליות

מחשבות אינן יצוגים מילוליים בלבד – במחשבות נמצא גם יצוגים ויזואליים, יצוגיי צלילים, יצוגי ריחות, יצוגי טעמים ויצוגי תחושות, אשר מקורם בגירויים חושיים. וכמו כן ישנם הרצונות, הכוונות, המובילים לידי פעולה. אם כך, השפה המילולית מהווה חלק מתוך מכלול העולם המנטאלי של האדם. כפי שנוכל לומר שיש מבנה, צורה, לתפיסת אובייקט גופני כדוגמת האובייקט 'נשימה' או האובייקט 'הליכה', כך נתייחס ל'מבנה המחשבות' כאל צורות של אובייקטים מנטאליים כדוגמת כעס, שנאה, פחד, תשוקה. זוהי הגדרה בסיסית של תפיסה מנטאלית, כל אדם חווה את המצבים המנטאליים האלו (המכונים בדרך כלל מצבי רוח או רגשות) ואין הם בהכרח חלק משפה מילולית.

הקונטקסט ה'אחר'

כאשר דנים בקונטקסט, בדרך כלל מתייחסים לשלל הגירויים האחרים הסמוכים לאובייקט בו דנים. כדוגמא, כאשר אדם קורא כתבה בעיתון, הקונטקסט מוגדר כ'אמצעים הויזואלים המלווים' את הכתבה: צילומים, איורים, תרשימים, כתבות סמוכות. בעמדה זו יש ניתוח מודל תיאורטי אשר מנתח את השדה הויזואלי בכללו, מסיק מסקנות לגביו ומניח שהמסקנות זהות לאלו שבראש הקורא. במציאות, הקורא אינו מנסה לנתח את "הקונטקסט" האמור (הגירויים הויזואלים או השמיעתיים), הוא אינו מסיק מסקנות, עורך השוואות, לוקח בחשבון תוצאות מחקרים וניסויים פסיכולוגים וכדומה, הוא בסך הכל מנסה לקרוא את הכתבה ולהבין אותה אם מתוך סקרנות, חובה, או להפיג את השעמום ועוד סיבות אחרות ושונות מקורא לקורא, כך שאין אפשרות להתחקות אחרי כולן. מתוך שלל הגירויים השומע או הקורא מנסים לפענח את האינפורמציה ובכללה המשמעות. אל גירויים אלו נתייחס בשם 'השדה החושי' או 'המרחב החושי'.

אם כך, אין קונטקסט אחר מלבד זה שבראשו של הקורא או השומע. הקונטקסט אליו אנו מתייחסים הוא מצבו הפיזי-מנטאלי של הקורא או השומע כמפענח שפה – בכלל זה הידע הקודם, הרצונות, זרם הגירויים החושיים, זרם החשיבה, המצב התודעתי, היחסים בין האדם לרעיונותיו ולדעותיו, ושאר ההתניות. תהליך פענוח השפה הוא תהליך מאוד דינמי, מהיר, עמוס באינפורמציה ומלא סתירות שבסופו עוברת "משמעות" מהדובר לראשו של השומע או מהכתב לראשו של הקורא. אנו נבחן את התהליך הזה תוך התייחסות לקונטקסט זה בלבד.

תהליך התפיסה של שפה

גירויים

מהם הגירויים המשתתפים בתהליך פענוח והבנת שפה?

גירויים חושיים

הגירויים החושיים הם: מראות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות גוף. בקריאה נעשה פענוח לגירויים הויזואלים, אנו נכנה את הגירויים הויזואליים בטווח התפיסה בשם 'השדה הויזואלי'. בשמיעה, בהתאמה, נכנה את הגירויים השמיעתיים בטווח התפיסה בשם 'השדה השמיעתי'. לא נתייחס באופן ישיר לשדות הגירויים החושיים האחרים (ריחות, טעמים, תחושות גוף) מחוסר עניין ישיר במחקר של שפה מילולית.

ישנם תנאים לקליטה חושית. מה לוקח חלק בקליטת גירויים חושיים?

1) ישנם האיברים האורגניים: העין, האוזן, האף, הלשון וחישניי המישוש בעור.

2) ישנם אובייקטים ויזואליים בעלי צורות וצבעים שונים, ישנם צלילים בעלי טונים ועוצמות שונות, ישנם ריחות בעלי עוצמות וגוונים (ארומות) שונים, ישנם טעמים שונים בעלי עוצמות שונות, ישנם תחושות בחלקי גוף שונים ובעוצמות שונות. יש לשים לב שהאובייקטים הנקלטים יכולים להיות חלק מגוף האדם הקולט או שאר העולם.

3) מגע בין העין ואובייקט ויזואלי (צבע וצורה), מגע בין האוזן ואובייקט שמיעתי (צליל – טון ועוצמה), מגע בין חישניי הקליטה באף וריחות, מגע בין חיישני הטעם בלשון וטעמים (מזון או אחר), מגע בין חיישני התחושה בעור לאובייקטים פיזיים חיצוניים (או אף כתגובה לאובייקט מנטאלי).

אלו הם שלושת התנאים המחייבים לקליטה של אובייקט חושי, נאמר שזהו טווח או מרחב התפיסה החושי האנושי.

גירויים מנטאליים

מהם הגירויים המנטאליים ומה מקורם? המרכיבים המנטאליים הם: תפיסות (Perceptions), הרגשות (Feelings), צורות מנטאליות ומחשבות (Mental Formations and Thoughts) והכרה (Consciousness).

§ תפיסה היא הקלט החושי (5 החושים) בתוספת הקלט המנטאלי (ומכאן ההתייחסות ל-6 חושים) בזמן המגע עם האובייקטים המתאימים להם (מראות, צלילים… מחשבות). החוש המנטאלי בהתאמה לשאר החושים קולט מחשבות – מילוליות או לא מילוליות (כפי שתואר קודם לכן).

§ הרגשות הן תגובות העולות ביחס לגירויים והן: הרגשה נעימה (הנאה), הרגשה לא נעימה (כאב), הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה (ניטרלית). אלו שלושת האפשרויות היחידות שבהם נתייחס למושג 'הרגשה' ואין הכוונה כאן לרגשות חיבה, אהבה, שנאה וכו'. הרגשה עולה כתגובה לגירויים חושיים או לגירויים מנטאליים. הרגשה עולה באם יש הכרה ועירות או לא. למרכיב ההרגשה יש השפעה רבה על הפעילות המנטאלית, כדוגמת בניית הידע, אך אין לו השפעה על שפה מילולית במישור המכני, כיוון שהשפה במישור זה היא כלי ליצירת תקשורת בין אישית ותו לא.

§ צורות מנטאליות ומחשבות הן דרך לתאר אובייקטים מנטאליים ומחשבות. התוכן של מחשבה יכול להיות אובייקטים חושיים שונים, בדרך כלל יש התייחסות למחשבות מילוליות אך יש גם מחשבות ויזואליות (לחשוב או לדמיין איך נראה עץ) או מחשבות צלילים (לדמיין מנגינה) וכך בהתאמה לשאר החושים. תופעות מנטאליות נוספות יכולות להיות יהיו חיבה, כעס, שנאה, פחד וכדומה. ישנה חשיבה מילולית המורכבת מחשיבה ראשונית וחשיבה בוחנת. חשיבה ראשונית היא תפיסת אובייקט החשיבה בתודעה ולאחר מכן מתחיל תהליך חקירת ובחינת האובייקט בתודעה. דיבור מתחיל לאחר 'חשיבה ראשונית' ו'חשיבה בוחנת', לכן 'חשיבה ראשונית' ו'חשיבה בוחנת' נחשבות צורות מחשבה מילוליות (Verbal Formation). תפיסה ורגשות שייכות לתודעה – הן כבולות לתודעה ולכן הן נחשבות תופעות מנטאליות.

§ מהי ההכרה? זוהי הידיעה של אובייקט מנטאלי ברגע מסוים. ההכרה של 'חמוץ' או 'מתוק', ההכרה של תחושת גירוד, ההכרה של תחושת כאב, וכך הלאה. ההכרה אינה עולה באופן עצמאי, אלא בשיתוף עם מצבים מנטאליים אחרים. ההכרה נקראת בהתאם למקור האובייקט שגרם לתגובה: הכרת-עין, הכרת-אוזן, הכרת-אף, הכרת-אוזן, הכרה-מנטאלית (Mental-Consciousness).

כל מצב מנטאלי מורכב מכל המרכיבים שתוארו כאן (תפיסה, רגשות, צורות-מחשבה והכרה), כאשר נוסיף את המרכיב הפיזי-הגוף נקבל את כלל האדם הכולל 5 מרכיבים. מתוך אלו נאמר שהגירויים המנטאליים לגבי שפה הם מחשבות מילוליות בתחום החוש המנטאלי, אשר מוגדרים כצורות מחשבה מילוליות.

השפה לוקחת חלק בחשיבה ובדיבור כצורות מנטאליות. חשיבה מילולית יכולה מצד אחד להיות תוצר של תהליך חשיבה ומצד שני חשיבה מילולית יכולה להוות גירוי חדש המעלה אובייקטים נוספים באם תחושות, רגשות, וצורות מחשבה אחרות כגון כעס, חיבה וכדומה. כמו כן, חשיבה מילולית יכולה להוביל לדיבור או לפעולה המתוארת כ"פריצה" מתוך המחשבה לדיבור או לפעולה. דוגמא ל"פריצה" לדיבור – המחשבה 'אני רוצה לשתות יין' תגרום לי לומר למלצר להביא לי כוס יין. דוגמא ל"פריצה" לפעולה – המחשבה: 'אני רוצה לשתות יין' תגרום לי להושיט יד לעבר כוס היין שעל השולחן.

תהליך הבנת שפה

התניות ודרישות

מה אדם כקורא או שומע שפה צריך לדעת על מנת שיוכל להבין אותה? ישנם דרישות ותנאים בסיסיים להבנת שפה באם נשמעת או נקראת.

ננסה לתאר כיצד השומע מבין דיבור. מקור הדיבור יכול להיות אדם אחר או אמצעי דיגיטלי כגון, רדיו, קול מוקלט, טלויזיה, טלפון או כל אמצעי אחר ואליהם נתייחס כמקור הצליל.

תנאים לשמיעה:

1) יכולת שמיעה.

2) גירוי במרחב השמיעה.

3) מגע – אוזן הקולטת צליל.

במרחב השמיעה ישנם צלילים רבים ושונים, כיצד מבדיל השומע בין צליל שהוא דיבור לבין צליל שאינו חלק מדיבור? אורגניזם השמיעה קולט צלילים ממרחב השמיעה, לאורגניזם זה מגבלות אקוסטיות שונות כדוגמת הפונקציה של עוצמת הקול ומרחק ממקור הקול ומגבלות פיזיולוגיות אחרות. השומע מבחין ומבדיל בשפה מתוך מגוון הצלילים הנקלטים, יש כאן תהליך של פענוח השפה המדוברת מתוך כמות עצומה של גירויים קוליים.

בדרך כלל האדם משתמש בקולו כדי לדבר, כלומר השימוש העיקרי בקול אנושי הוא ליצירת שפה מילולית – צלילים בעלי 'משמעות' (לעומת מוזיקה או רעשים). גוון קול אדם מובחן ומובדל כבר מזמן הלידה – יש אליו התייחסות מיוחדת. כדוגמת התינוק אשר שומע ורואה כיצד הסובבים אותו מתקשרים באמצעות הדיבור, וכך מתוך ניסיון, מנסה לחקות את הדוברים. ההתייחסות המיוחדת לשפה מילולית מתבטאת בכך שקול אדם הינו דומיננטי במרחב השמיעה, ויש הכרה בחשיבותו כבעל משמעות – כנושא אינפורמציה לתקשורת בין-אישית.

הכרה ועירות

בזמן קליטת גירויים מכל אמצעי הקלט (6 החושים) ההכרה ערה לאובייקט אחד ברגע נתון. ההכרה מובחנת על פי אובייקט התוכן שבה. ההשתנות היא המעבר מאובייקט לאובייקט על פי התניות מסוימות – ברגע אחד אני רואה את הגלידה, לאחר מכן כשאני טועם אותה, אני מרגיש תחושת קור בחלל הפה > טעם 'מתוק' > הנאה > וכך הלאה. ההכרה עוברת מ'תחנה' ל'תחנה': ראייה > תחושה > תפיסה > הרגשה. נאמר שההכרה ערה לאובייקטים שונים בהתאם לגירוי שהם יוצרים.

§ נבדיל בין המצב שבו יש ערות (Attention) למרחב השמיעה (לקלט צלילי), לבין המצב שבו יש ערות למרחבים ולקלטים האחרים. כלומר, כאשר ישנה ערות למרחב השמיעה אין צורך בגירוי כלשהו כדי להעביר את ההכרה למרחב השמיעה, לעומת זאת, כאשר אין ערות למרחב השמיעה יש צורך בגירוי כלשהו כדי להעביר את ההכרה למרחב השמיעה.

§ ההכרה יכולה להשתנות באופן מכוון – לדוגמא, עולה הכוונה 'להקשיב לחדשות ברדיו', כתגובה, תעלה ערות לרצון זה, ההכרה תעבור למרחב השמיעה, ויהיה ריכוז במה שנשמע. ההכרה יכולה להשתנות גם באופן לא מכוון – לדוגמא, אני מתבונן בציפור עפה מבעד לחלון בשעת אחה"צ שקטה ולפתע מישהו מדליק את הטלויזיה וממנה נשמע קול שידורי החדשות בקולי קולות. כתגובה, ההכרה תעבור מהמרחב הויזואלי למרחב השמיעתי ותעלה ערות לכך ברגע המעבר.

§ ההכרה נוטה להתמקד באובייקטים ולא נפרשת לכל מרחב השמיעה (או מרחב הראייה וכו'). באופן דומה למעבר ההכרה ממרחב למרחב, ישנו מעבר בין אובייקטים במרחב מסוים. לדוגמא, ברגע אחד ההכרה במרחב השמיעה יכולה להיות ל'ציוצי ציפורים', ברגע שני ל'בכי תינוק', ברגע אחר ל'מוזיקה ממערכת סטריאו', ולאחר מכן ל'רעשי הנשימה של השומע'.

§ המעבר של ההכרה מאובייקט לאובייקט הינו מהיר ביותר ומותנה בגורמים רבים, אחד מהם הוא הרגשה. כאשר ישנה הנאה (הרגשה נעימה) כתוצאה ממגע חושי עם אובייקט מסוים, נוצרת 'הקשרות' לאובייקט וכתוצאה מכך המשכיות הערות אליו. כאשר יש כאב (הרגשה לא-נעימה) כתוצאה ממגע חושי עם אובייקט מסוים, נוצרת 'דחייה' כלפי האובייקט וכתוצאה מכך רצון להפסיק את הערות לאובייקט. כאשר יש רגש נייטרלי כתוצאה ממגע עם אובייקט מסוים נוצרת חוסר-נוחות המתבטאת בשעמום, חוסר עניין, וכתוצאה מכך ההכרה מחפשת אובייקט חדש, אחר.

תגובות והבחנות
שפה מדוברת

נתאר תגובות ראשוניות אפשריות לשפה מדוברת (לפני תהליך הפענוח):

§ ההבחנה או ההכרה 'זוהי שפה' או 'אלו צלילים מובנים' (בעלי משמעות).

§ ההבחנה 'זוהי מילה' או 'פונמות אלו הן מילה'.

§ ההבחנה 'זהו צירוף מילים' או 'צירוף מילים זה הוא משפט'.

הבחנות שונות יעלו במקרים שונים, השומע עלול להבחין בקול דיבור (לזהות את הצליל כבעל משמעות) בכל מיני שלבים באם כתפיסה של פונמה אחת או צירוף פונמות, ובאם כתפיסה של צירוף מילים או משפט שלם. ברגע שהתפיסה תזהה את אובייקט קול הדיבור כבעל משמעות ההכרה תעבור אליו, ואז יתחיל תהליך העיבוד לפענוח והבנת השפה.

שפה כתובה

ננסה לתאר כיצד הקורא מבין שפה כתובה. מקור הקריאה (הכתוב) הוא כל איור גרפי של אותיות, מילים, משפטים, אותם נמצא בספר, עיתון, תמרור, מכתב וכדומה.

דרישות לקריאה:

1) יכולת ראייה.

2) גירוי במרחב הראיה (המרחב הויזואלי).

3) מגע – העין קולטת את הכתוב.

במרחב הראיה ישנם עצמים ויזואלים רבים ושונים. כדי לקרוא יש להכיר את הסימנים הגרפיים הנקראים כתב. הכתב לא נלמד באופן אינטואיטיבי כפי שהשפה המדוברת נלמדת, אלא בעזרת לימוד שיטתי על-ידי אדם היודע לקרוא או דרך אחרת. אורגניזם הראייה קולט צבעים וצורות ממרחב הראיה, לאורגניזם זה מגבלות שונות (בדומה לאורגניזם השומע), כדוגמת הפונקציה של גודל האובייקט ומרחק ממנו, ומגבלות פיזיולוגיות אחרות. הקורא מבחין ומבדיל בשפה מתוך מגוון הצורות הנקלטות, יש כאן תהליך של פענוח השפה הכתובה מתוך כמות עצומה של גירויים ויזואלים. מתחייב שהקורא יכיר את הסימנים הגרפיים הנכונים (הכתב) בכדי שיוכל לפענח אותם.

הכתב

הקריאה היא מערכת הנלמדת בדרך כלל לאחר ידיעת הדיבור (אם בכלל). האם היא מערכת הממפה את עצמה על גבי מערכת פונמות קיימת? ישנו הכתב המורכב מסימנים גרפים המייצגים פונמות כגון הכתב הלטיני, העברי, הקירילי ואחרים. לעומת זאת, ישנו הכתב הסיני בו כל סימן מייצג משמעות – דבר מה במציאות (מראה, צליל, ריח וכו') או קונספט. כך שייצוג האותיות הסיניות היא מערכת המייצגת משמעויות בדומה למערכת הדיבור. עדיין, אין זה סותר שיהיה גם יצוג פונמי לכל אחת מהסימניות, כך שיש הקבלה בין שני המערכות של הסימנים (שפה כתובה) והפונמות (שפה מדוברת). גם בשפות בהם סימני הכתב מייצגים פונמות ניתן לומר שלאחר רכישת ניסיון, לגבי קורא מיומן, הקריאה מקבלת אוטונומיה, בכך שהסימנים הגרפיים הופכים כמעט (או לחלוטין) יצוגים ישירים למשמעות. במצב שכזה יחידות השפה לגבי הקורא הן מילים ולא אותיות – התפיסה היא של מילה שלמה כסימן מייצג משמעות.

תפיסת יחידות של שפה

יש תפיסה של יחידות גרפיות שונות ליכולות קריאה שונות. הדבר דומה לתפיסה של שפה מדוברת – אין תפיסה של פונמות אלא של מילים כיחידות של שפה (למילה יש משמעות מובחנת ומובדלת, לעומת פונמה, לה אין משמעות מובחנת ומובדלת מלבד גוון הקול). יש כאן תלות בניסיון קריאה, אם יש הכרות רבה עם צירוף גרפי מסוים – מילה או משפט, תהיה תפיסה של צירוף זה כיחידה שפתית (מילולית, וורבלית) אחת.

נתאר תגובות ראשוניות אפשריות לשפה כתובה (לפני תהליך הפענוח):

§ ההבחנה (או התפיסה, ההכרה) 'זהו כתב' / 'זהו איור גרפי מובן' (בעל משמעות).

§ ההבחנה 'אלו אותיות' / 'אלו אותיות בעלות משמעות'.

§ ההבחנה 'אלו מילים' / 'אלו מילים בעלות משמעות'.

§ ההכרה 'זוהי שפה ידועה'.

ברגע שעולה ההכרה כדוגמת ההבחנות הללו או דומה להן, תיווצר ערות למרחב הראייה, אובייקט ההכרה יהיה הכתב, ויתחיל תהליך עיבוד לפענוח והבנת השפה.

בניית משמעות – פענוח השפה.

פענוח השפה מתחיל בהבחנה שהקלט הויזואלי או השמיעתי הוא אלמנט של שפה. הכוונה של השומע או הקורא כמפענח היא להבין את האינפורמציה הנמסרת, כלומר, את המשמעות. המילים הן לא המשמעות – הן לא האינפורמציה הנמסרת. המילים הן מה ש'נושא' את המשמעות, מעביר אותה מהדובר לשומע או מהכותב לקורא.

הנטייה הבסיסית היא חיפוש של משמעות – מתוך שלל הגירויים החושיים והמנטאליים האדם מתמקד במה שמשמעותי לגביו (שיש בו משמעות לגביו). אלו היחסים של האדם עם 'מה שיש' בכלל.

אנו יכולים להבחין בין התגובה של מבט חטוף לעבר עץ, שמיים או בית ובין מבט בשלט עליו כתובה המילה 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר'. במקרה של העץ, יש תפיסה ויזואלית של צורה וצבע, אז באה ההבחנה 'זהו עץ', אנו מתבוננים בתנועה של העץ, בוחנים את חלקיו, מכאן והלאה יכולות לעלות מחשבות רבות ושונות הקשורות בעץ הנצפה וכאלו שאינן קשורות בעץ הנצפה. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים בשלט, מייד לאחר התפיסה הויזואלית של צורה וצבע, וההבחנה, באופן כזה או אחר, שזוהי שפה, תזוהה מחשבה מילולית – 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר', מכאן והלאה בדומה למקרה העץ יכולות לעלות מחשבות שונות הקשורות או שאינן קשורות במחשבה זו. ההבדל הוא שבמקרה השלט נוצר תהליך פענוח שבסופו המשפט נקרא – נוצרה 'משמעות' קונקרטית וצפויה.

אוטומטיות התפיסה של שפה

התהליך שתואר נכון במקרה שההתניות המקדימות מאפשרות לו לקרות. מתחייב שהאדם יודע לקרוא, כלומר, מכיר את הסימנים של הכתב, ומבין את המשמעות של המילים – יודע מה המילים מייצגות. לאדם שאינו יודע את השפה יראו האותיות כסימנים גרפים בלבד והתגובה לא תהיה המחשבה 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר' למרות שעדיין קיימת אפשרות שתעלה ההבחנה 'זהו כתב' או 'זוהי שפה שאני לא מכיר'. כלומר תהליך הפענוח יפסק בשלב מסוים או ימשיך באופן שונה. אם כך, הידע מתנה את התהליך – בהתאם לידע של הקורא תעלה התגובה. תהליך זה הינו אוטומטי – הלימוד של השפה, התרגול והניסיון הרב שהצטבר יצרו מבנה ידע המתנה את תגובות האדם לשדה הויזואלי. באופן דומה נוכל לומר שמבנה הידע מתנה את תגובות האדם לשדה השמיעתי.

השפה כמערכת אוטונומית

במשך הזמן האדם רוכש מיומנות מילולית – כמפענח וכדובר. מיומנות זו יוצרת יחסים חדשים עם השפה, נוסף על כך שהשפה מתפקדת כמכשיר לתקשורת בין אישית היא מקבלת מעמד אוטונומי משל עצמה. אם עד כה המילה הייתה תאור פונמי או גרפי לתיאור אובייקט במציאות (משמעות) או קונספט, עתה בנוסף, יש יחס למילה כאובייקט שמיעתי, גרפי, או כקונספט בתוך מערכת כללים. כך נוצרים יחסים דואליים בין האדם למערכת השפתית, מצד אחד מערכת משמעויות ומצד שני מניפולציות על המערכת ויצירת איברים חדשים בה.

אין כאן הכוונה ליצירת מילים חדשות בשפה (כמערכת משמעויות) – כדוגמא, כאשר המציאו את הרדיו, טבעו מילה חדשה המתארת אובייקט במציאות. בדומה לכך גם המילה 'טלויזיה' (Tele-vision) היא אמנם צירוף של שני מילים אך היא מייצגת אובייקט בעולם. זהו תהליך טבעי כאשר יש צורך לתאר אובייקט שלא היה קיים עד כה ולכן ממציאים מילה שתייצג אותו, לעומת זאת ביחסים עם השפה כמערכת אוטונומית מתקבלים תוצרים מעין אלו:

§ תפיסה של מערכת חוקים לגבי מילים, היחס ביניהן והמבנה של משפטים (תחביר). יחסים אלו מדברים 'על השפה', עוסקים 'בשפה' ובמרכיביה. זהו חלק מחקר שפה באופן תיאורטי שאינו דרוש לשימוש בשפה לתקשורת בין אישית. עובדה היא שדוברים שאינם יודעים חוקי לשון ודקדוק מתפקדים כדוברים וכמפענחים ללא קושי.

§ שימוש במילים המתארות אובייקט אחד לתיאור אובייקט אחר (דימויים). שימוש בשפה לתיאור מצב דומה תוך כדי השוואה. כדוגמא, 'אני חושב שאני עובד קשה' ו-'אני חושב שחמור עובד קשה', מכאן אני יוצר את המשפט – 'אני עובד כמו חמור'.

§ שימוש במילים המתארות אובייקטים או קונספטים ליצירת קונספטים (מטאפורות).5 במקרה זה יש שימוש במאפיין או מאפיינים מסוימים של האובייקט המיוצג ע"י המילה. המאפיינים יכולים להיות תגובה לאובייקט, יחס רגשי אליו, דימויי וכו'. הקונספט מיוצג במילה זהה לזו שמייצגת אובייקט בעולם. לדוגמא המילה 'לב', ישנו האיבר המזרים דם אשר פועם בחזה כל אדם חי – 'גודלו של לב אדם הוא כגודל כף יד קמוצה'. וישנו הקונספט 'לב' המייצג את המרכז המנטאלי ה'חיובי' של האדם, בקונספט זה מקובצים הרגשות והכוונות החיוביים, הטובים והמועילים – 'הלב של אמא גדול, היא אוהבת את כל ילדיה'.

תוצרים מילוליים אלו יוצרים אמביוולנטיות במילים. משמעויות נוספות למילים המייצגות אובייקטים בעולם. מכאן נגררות בעיות בתקשורת – בלבול, חוסר בהירות, ולכן לעיתים אין ידע משותף ברור לשני דוברים.
תוצרים אלו תלויים גם בגורמים תרבותיים-חברתיים.

הרכבת משמעות

מילים

בשפה נמצא צירופי פונמות או צירופי אותיות הנקראות 'מילים'. לפונמות או לאותיות אין משמעות מהבחינה שהן לא חלק מהאינפורמציה הנמסרת אותה יש לפענח. לכן, כוונת השומע או הקורא היא לזהות מילים כיחידות הבסיסיות (בשפה הסינית לדוגמא, אין את שלב הרכבת המילה מאותיות כיוון שיש שימוש בסימניות המהוות מילים). זיהוי המילה מתוך שלל הגירויים מעלה את ההבחנה ש'זוהי מילה', וכתגובה עולה יצוג המילה.

דימויים6

אנו נוטים לחשוב שמילה המתארת אובייקט ויזואלי אמורה להעלות יצוג ויזואלי, מילה המתארת אובייקט שמיעתי אמורה להעלות יצוג שמיעתי, וכך הלאה, אך היחסים של האדם עם השפה (ועם העולם) בדרך כלל סבוכים יותר ולכן אין המצב פשוט כל כך. לאדם יש רגש כלפי אובייקטים בעולם (משיכה, דחייה או ניטרליות), באופן זה הוא מתייחס אל הסביבה. כמו כן ישנו הידע – הניסיון, הזיכרון, החוויה, 'מה שהוא מכיר'. יש נטייה ברורה ליצור 'דימויים' של האובייקטים הנקלטים, הדימויים כוללים את המטען הרגשי יחד עם החושי. בדומה, האדם בונה 'דימוי' של עצמו, וכך היחסים שלו עם העולם הם בין הדימוי של עצמו לדימויים האחרים.

כאשר ישמע אדם שמכיר ויודע מהו 'סוס' – כלומר ראה, שמע והיה בקרבת סוס, יכולים לעלות בו יצוגים כדוגמת אלו: יצוג ויזואלי קונקרטי של 'סוס' (דמות של סוס שראה או לחילופין תמונה/ציור של סוס); יחס רגשי כלפי סוס קונקרטי; יצוג חושי או מנטאלי (ויזואלי, שמיעתי, ריח, טעם, תחושה, מחשבה) שהיה לו קשר לניסיון עם סוס קונקרטי; או, יצוג של קונספט הקשור ב'סוס' ו/או יחס רגשי אליו, מכאן והלאה תיווצר שרשרת תגובות לייצוגים אלו בהתאם למבנה הידע, הדימויים וההתניות של האדם.

במקרה אחר, אדם שני שמעולם לא ראה, לא שמע ולא היה בקרבת סוס. אחד מן השניים, או שהוא לא יכיר כלל את המילה ולא תהיה תגובה של משמעות, או שיכיר את המילה כך שהתגובה תבוא על פי הידע החלקי שיש לו על 'סוס' או הדימוי שלו של 'סוס'.

בין שני מקרים אלו נמצא מגוון של מקרים בהם יש לאנשים שונים ידע שונה לגבי אובייקטים בעולם (המיוצגים במילים) ואשר לגביהם נבנו דימויים שונים. התפיסה לגביהם יכולה להיות קונספטואלית בלבד, ללא כל ניסיון חוויתי חושי. הדימויים משתנים כתגובה לניסיון – לתפיסה, כמו כן, נוצרים דימויים חדשים, ודימויים ישנים דועכים ונעלמים. כך נוכל לומר, שה'משמעות' לגבי מילה היא היחס של האדם כלפי הייצוג שלה – באם הוא חושי קונקרטי או באם הוא דימוי שהוא בנה.

תפיסה של יחידה מילולית כבעלת משמעות

היחסים בפענוח מילה מתוך סימן פונמי או גרפי הם הדדיים במובן זה שהקולט מחפש משמעות בשפה ('משהו שעושה שכל') כך שכל עוד הקולט לא מוצא משמעות בסימן פונמי או גרפי הוא לא מקבל אותו כמילה או כחלק משפה, כיוון שלגביו אין מובן או תועלת בסימן שכזה. לכן נגדיר יחידה מילולית כסימן המייצג משמעות, שיש לו יצוג כלשהו לגבי הקולט.

הרכבת צירופי מילים

שמיעה או קריאה כוללות בדרך כלל יותר ממילה אחת, רצף של מספר מילים אשר יחד מעבירים משמעות מורכבת. רצף של מילים יכול להיות גם צירוף של שתי מילים או משפט.

ניקח את הצירוף 'כלב גדול'. המילה 'כלב' מייצגת אובייקט בעולם הנתפס בראייה (גם בשאר החושים, אך במקרה זה הויזואל דומיננטי). המילה 'גדול' מייצגת קונספט של יחס של מימדי (בד"כ במרחב הויזואלי). התגובה לכל אחת מהמילים בנפרד תהיה שונה מהצירוף של שניהם. לדוגמא, התגובה למילה 'כלב' יכולה להיות יצוג ויזואלי של הכלב החי בביתו של הקולט עצמו. התגובה לצירוף 'כלב גדול' תהיה יצוג ויזואלי של כלב אחר (סביר מאוד במקרה שהכלב של הקולט קטן), כלומר יש כאן יצוג ויזואלי שונה לגמרי מבחינה איכותית, זהו לא שינוי בתכונה אחת – הייצוג הויזואלי הקודם של הכלב לא 'גדל' או 'נמתח' כתגובה למילה 'גדול' אלא נוצר יצוג חדש של 'כלב אחר'. כך, התגובה לצירוף משמעויות אינו הסכום שלהם או בהכרח מניפולציה של יצוג אחד על השני, אלא יצוג חדש אשר יכול להיות מנותק מקשר ישיר לאלו המרכיבים אותו.

דוגמא אחרת היא המילה 'אופניים', מילה המייצגת דבר מה בעולם. היא אינה מייצגת את הגלגלים, הצמיגים, הכידון, הפדלים, המעצורים, גלגלי השיניים, או כל חלק אחר אלא את המכלול שלהם למרות שהאופניים מורכבים מכל החלקים שתוארו. גם במקרה של מילים לא נוכל לומר שהמשמעות של צירוף מילים היא סכום המשמעויות של כל מילה בנפרד אלא שנוצר יצוג של מכלול כלשהו.

הצירוף 'עיר קטנה' יכול להעלות אצל הקולט יצוג חושי או דימוי של העיר בת-ים, הקטנה גם בשטח וגם בעלת תדמית של פרובינציה. ואילו הצירוף 'עיר גדולה' יכול להעלות יצוג או דימוי של העיר 'תל-אביב', הגדולה גם בשטח וגם בעלת תדמית של עיר קוסמופוליטית. אלו שני יצוגים שונים לגמרי, באם מראה של בת-ים לעומת מראה של תל-אביב, או הרגש כלפי כל אחד מהערים, ולכן כל התגובה תהיה שונה מבחינה איכותית. אם כך, ההכללה של בת-ים ותל-אביב כערים, היא תיאורטית (וכך גם המילה 'עיר' עצמה), תפיסה קונספטואלית, קבוצה של אובייקטים שונים תחת קונספט המיוצג במילה.

השימוש בהכללות הוא קונבנציה של שפה התורם רבות לתקשורת, ועדיין יש לראות את הגבולות שלו ככזה, כלומר, תפיסה קונספטואלית אינה מייצגת 'דבר' בעולם, ולכן, השלכת קונספט כממשות היא אשליה בלבד.

היחידה המילולית מתרחבת

אנו מוצאים מילה בתוך משפט, משפט בתוך פסקה, פסקה בתוך קטע. ממשמעות של מילה מתרחבים למשמעות של צירוף של שתי מילים, שלוש מילים, משפט, פסקה. משפט יכול להביע רעיון – להיות בעל יצוג באותה מידה כמו צירוף של שתי מילים או מילה אחת. נוכל למצוא דמיון בין הרכבת משמעות של משפט מתוך אוסף מילים ובין הרכבת משמעות של פסקה מתוך אוסף משפטים ואולי אף באופן דומה לקטע שלם. עם זאת, יש להתחשב בגורמים אחרים כפי שכבר תיארנו – יש מגבלה ליכולת התפיסה של הקולט ומבחינת יכולת הרכבת כמות משמעויות רבות, יכולת אשר שונה ברמת המיומנות ממפענח אחד לאחר. וישנו הגורם של הזמן, בו נקלטים גירויים רבים אחרים – גירויים חושיים ומנטאליים שאינם קשורים לשפה, ותגובות לגירויים אלו. כך שתהליך הרכבת המשמעות או המשמעויות בעייתי ומוגבל.

רצף הפענוח

קיימת בעיה מגבלה בסיסית של תפיסת הקולט – החוש המנטאלי מסוגל לקלוט שדה מוגבל בכל רגע. השפה הנקלטת בראייה או שמיעה היא רצף של גירויים בזמן, כלומר, כאשר נקלט דיבור יש רצף לינארי של מילים – לדוגמא, אם אני שומע את המשפט 'תן לי את הספר בבקשה' הגירויים השמיעתיים (הפונמות) נקלטים כך:

à à ‘ten-li-et-ha-se-fer-be-va-ka-sha’

ישנה תפיסה של הפונמות ולאחר מכן הבחנה שזוהי שפה (אם לא עלתה ההבחנה קודם לכן) מתחיל ניסיון פענוח, חלוקה ליחידות מילוליות בעלות משמעות. כלומר העיבוד אינו לינארי, הפענוח מתבצע על רצף פונמות על 'גוש' של צלילים ולא בדרך של פענוח מילה אחרי מילה אלא ניסיון לפענח 'משהו' בעל משמעות (לגבי הקולט). הפענוח משתנה בהתאם להתניות שונות היוצרות יחד את הקונטקסט הפנימי. לכן אין אפשרות לתאר או לנתח את תהליך פענוח השפה באופן מודולרי, ההתנהגות של הפענוח היא של 'לתפוס מה שאפשר' ולא ניתוח אנליטי של הצלילים. להבדיל, כאשר מתכנתים מחשב לפענח קול אדם, הדרך היחידה היא ניתוח דיגיטלי של צלילים, חלוקה לפונמות, מילים, משפטים וכו' אך האדם אינו מחשב, הוא מנסה למצוא ולפענח את המשמעויות ולכן התהליך כאן שונה לחלוטין.

אם כך, כאשר בפענוח מורכבות שתי יחידות מילוליות הן הופכות ליחידה מילולית אחת אם יש להן התאמה קוהרנטית, הכוונה היא שהן מקבלות יצוג אחד המתאים לצירוף שלהן. לאחר ההרכבה אין צורך במשמעויות הקודמות ולכן הפענוח 'נוטש' אותן וממשיך הלאה ברצף. אין צורך לשמור את המשמעויות הקודמות בתוך הקונטקסט (פנימי) הקוהרנטי אם אין להן תרומה באופן כלשהו. בדומה לאדם שבונה רפסודה כדי לחצות נהר, כאשר הוא מגיע לגדה השניה אין לו צורך לסחוב את הרפסודה על גבו ולכן הוא ינטוש אותה. אחד הסימנים לנטישה זו היא חוסר היכולת של דובר או שומע לזכור את המילים ששמע או שאמר אפילו רגע לאחר מכן. מה שנזכר הם התוצרים של תהליך הפענוח.

אם יש משמעויות שאינן מתיישבות אם הקונטקסט הנצבר מרצף הפענוח נוצרת בעיה – קונפליקט, ולכן יצוגים שאין תהליך הפענוח מצליח להרכיב אל תוך הקונטקסט נשמרים כפי שהם. כמו כן, ישנן סיבות אחרות לשמור על יצוגים למרות שהם מורכבים אל תוך המשמעות הנצברת (הקונטקסט המילולי של הקולט) – לדוגמא, תגובה רגשית (משיכה, דחייה) אל הייצוג, או יצור שרשרת תגובות של יצוגים (אסוציאציות) לייצוג מרצף הפענוח.

לסיכום, בניית המשמעות היא תהליך של הרכבת יצוגים (חושיים/מנטאליים, קונספטים ודימויים) של יחידות מילוליות דינמיות-משתנות. התהליך הזה מאוד מורכב, בו הייצוגים והתגובות המילוליות (הקונטקסט המילולי) מהווים חלק מקונטקסט רחב של קליטה חושית ומנטאלית לא מילולית. התוצר לתהליך זה הוא בדיוק אותם תגובות ושינויים בקונטקסט המילולי והלא-מילולי. הקונספטואליזציה של התוצר, היא הדבר המכונה בדרך כלל 'משמעות', והיא חלק נפרד ולא הכרחי. יצירת קונספט מתוך התוצר של תהליך הפענוח (קונספטואליזציה) היא 'פעולה' ובדומה ליכולת שונה של תיאור (כמו בדוגמת העץ, שאפשר לתאר במשפט או בספר ובאופנים שונים), כך גם יכולים להיווצר קונספטים שונים במקרים שונים (כמו דימויים בקונטקסט לא מילולי), לאדם אחד ובטח בהשוואה בין שני אנשים שונים, וכרגיל בהתאם להתניות המסוימות.

קונספטואליזציה

תהליך הקונספטואליזציה הוא תהליך נפרד ונתאר אותו בקווים כלליים. תהליך זה של הפשטה אינו תהליך הכרחי להתנהלות בחיים, התפיסה ביום יום לא מחייבת אותנו ליצור קונספט לכל מה שנתפס. בדרך כלל נעשה תהליך הקונספטואליזציה כאשר יש דרישה לכך, כתגובה לאתגר. לדוגמא, אם שואלים אותי 'מה דעתך על…' – כדי להשיב, עלי לייצר קונספט של 'מה על פי דעתי אני חושב על…' (ויש סיכוי שאטעה לגבי דעתי!). דוגמא אחרת היא מבחן בבית ספר, כאשר שואלים את הנבחן מה הוא יודע על נושא מסוים, נוצר אתגר ועליו לנסח את ידיעותיו בנושא זה לידי שפה מילולית. דוגמא פשוטה יותר היא 'ספר מה קרה לך היום' – על המשיב לסקור את האירועים מזיכרונו ולנסח תיאור מילולי, תיאור זה יהיה על פי הבנתו באותו רגע וסביר שישתנה בהתאם לקונטקסט ולנסיבות. תהליך זה יכול לקרות גם כתגובה לחוויה לא מוסברת בה האדם מנסה להעלות ספקולציות לגבי המציאות שארעה ולשם כך ממציא מושגים מופשטים לתיאור החוויה, במובן מסויים זוהי בנייה של תיאוריה.

כאשר אין אתגר, אין צורך לבצע קונספטואליזציה, כך שיש יצוגים לא מילוליים ולצידם יצוגים מילוליים.

כמות הייצוגים המילוליים לעומת הלא-מילוליים משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים שלא הושפעו משפה באופן משמעותי ולכן היחסים שלהם עם השפה מועטים, כך שרוב מבנה הידע שלהם הוא יצוגים חושיים ומנטאליים (לא מילוליים). לעומתם, נמצא אנשים שחלק גדול ממבנה הידע שלהם מורכב מייצוגים מילוליים (מילים, קונספטים, דימויים), אנשים אלו הושפעו מגירויים שפתיים רבים ונותנים לכך חשיבות רבה. כאשר חלק גדול ממבנה הידע וההתניות הוא מילולי-קונספטואלי, האדם רואה את העולם דרך פריזמה של קונספטים ודימויים, ונוצר ניתוק מהעולם הממשי הפיזי והמנטאלי.

רב-משמעות

המונחים רב-משמעות ודו-משמעות מצביעים על מספר משמעויות ליחידה מילולית אחת. אנו נתייחס לשני המונחים באופן זהה כיוון שבתהליך זה יש השוואה בין אובייקטים, והשוואה נעשית תמיד בין שניים.

מהי רב-משמעות

תפיסה ופענוח

ניקח לדוגמא את המצב בו אדם מביט ויש עץ במרחב הויזואלי. במקרה בו הוא תופס 'עץ' כאובייקט, נוצרת מייד תגובה פיזית ומנטאלית היכולה לכלול רגש ו/או ההבחנה 'זהו עץ' ו/או הערות לתפיסה ו/או מעבר של ההכרה לעץ כאובייקט תודעה.

בין התגובות האפשריות מצאנו את התגובה המילולית – המחשבה 'עץ' (כמילה). כלומר יש תגובות מילוליות גם לתפיסות חושיות שאין להן קשר עם השפה כיוון שהאדם מותנה בידע לגבי העולם ובתפיסה של עץ נכבלה המחשבה המילולית 'עץ'. כמו כן, לחילופין נוכל למצוא מחשבות כמו 'ענפים', 'עלים', 'פרחים', או 'פירות' שיעלו בתגובה לתפיסת אובייקטים שונים אשר הם חלק מהעץ. התפיסה הויזואלית במקרה זה ברורה במידה כזו שאין לאובייקטים יצוגים לא ברורים או יצוגים אמביוולנטיים – עץ הוא הדבר ה'זה' שאני מביט בו, עלים הם הדבר ה'זה' שאני מביט בו וכו'.

כעת ניקח לדוגמא אדם ההולך ביער ולפתע רואה נחש, בתגובה הוא קופא על מקומו ומביט בנחש בבהלה תוך שהוא חושב מה לעשות. לאחר רגע הוא מבחין שאין זה נחש אלא ענף עץ מפותל, הוא מוודא זאת כשהוא בועט לעברו ומאחר שאין תזוזה, הוא נרגע וממשיך בדרכו.

הנה תאור סכמתי למה שקרה:

§ תפיסה של אובייקט ויזואלי (צורה וצבע) זוהתה כמראה של נחש על פי זיכרון, אם לא היה הידע כיצד נראה נחש לא היה עולה הזיהוי.

§ התגובה הבאה של הבהלה אף היא מותנה על פי זיכרון, הידע שנחש הוא חיה מסוכנת, כלומר עולה פחד מפני משהו, במקרה זה הפחד הוא מהכאב שיווצר אם הנחש ינשך את האדם.

§ התגובה לפחד זה היא עצירה של הגוף – המנעות מלהתקרב לסכנה, מקור הפחד.

§ אחר כך מתחיל חיפוש של פתרון לאתגר – לבעיה איך להפסיק את הפחד, איך לצאת מסכנה. בכל הזמן הזה התפיסה הויזואלית ממשיכה למרות שההתמקדות היא בחשיבה מנטאלית.

§ לפתע עולה ההבחנה 'זהו ענף מפותל' (על פי ידע והתניות בדומה לזיהוי הראשון).

§ כעת עולה השאלה: 'האם מה שנראה הוא ענף עץ מפותל או נחש?'.

§ האדם בודק אם ההבחנה שזהו ענף עץ נכונה על-ידי פעולה (בועט לעבר האובייקט).

§ כאשר מתברר שזהו ענף כיוון שהידע מורה שבענף מפותל אין סכנה, הפחד נעלם והאיש מרגיש הקלה וממשיך בדרכו.

מקרה זה מתאר טעות בזיהוי ויזואלי, בדומה לכך נוכל למצוא טעויות בזיהוי שמיעה, טעם, ריח או תחושה. התופס מפענח את הגירוי כדבר אחד בעוד הוא דבר אחר – כל עוד הוא לא גילה את טעותו זוהי המציאות לגביו. התפיסה מוגבלת ומותנית וכך גוררת טעויות בשלב הפענוח. כאשר עולה הבחנה נוספת לגבי אובייקט זהה ('נחש' / 'ענף מפותל') עולה השאלה: האם 'נחש' או 'ענף מפותל'? יש כאן אתגר (שאין לו קשר למערכת המילולית), במקרה זה האתגר נענה ע"י הבדיקה שהיא פעולה – הבעיטה, ממנה נצפו שתי תגובות אפשרויות – תנועה של האובייקט ומכאן 'נחש' או אי-תנועה של האובייקט ומכאן 'ענף'. כך האתגר נפתר, והתגובה לידע החדש עלתה בהתאם.

בשדה הויזואלי או השמיעתי, יכולים לעלות בעיות דומות לגבי שפה מילולית ויזואלית או שמיעתית. פענוח לא נכון של פונמות – לדוגמא, את צירוף הפונמות 'ten-li-she-kel' יבין השומע 'en-li-se-chel'. דוגמא לפענוח לא נכון של כתב (בד"כ נפוץ יותר בכתב יד, או בעמוד צפוף במילים) – את המשפט הכתוב 'גמד אחד אכל עכבר אתמול בלילה' יבין הקורא 'גמד אחר אכל כבר אתמול בלילה'. טעויות מסוג זה נוצרות מתפיסה חושית ופענוח לא נכונים ואינן נחשבות דו משמעות מילולית.

רב משמעות מילולית

ישנן משמעויות מילוליות ומשמעויות לא מילוליות, במבנה הידע משמעויות אלו קשורות זו בזו (inter-related). ישנה האינפורמציה הנמסרת, זו שהדובר מנסה להעביר לשומע. לדובר יש איזשהו מסר, חוויה מזיכרונו, שהוא רוצה להעביר באמצעות השפה. עליו להרכיב מהייצוגים המנטאליים שיש לו מסר מילולי, תהליך מורכב לכשעצמו (שלא נעסוק בו). בחקירת תהליך זה נמצא שהדובר עצמו הוא אדם מבולבל שאינו יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר, כיוון שבייצוגים החושיים, המנטאליים, בקונספטים ובדימויים אין סדר. כתוצאה מכך גם המסר המילולי לא יבטא איזושהי משמעות מגובשת המקובלת אפילו על הדובר עצמו. במקרה היומיומי כשהשימוש לשפה הוא לתקשורת בין אישית, יש הכרה מצד השומע בבעייתיות זו ולכן הדבר נלקח בחשבון ובנוסף מגובה בתנועות גוף, ג'סטות, והכרה אישית של הדובר. לעומת זאת, כאשר יש שימוש בשפה בכתיבה או בשיחה רשמית, יש נטייה חזקה יותר לשמור על סדר בשפה הכתובה תוך מתן פידבק עצמי בתדירות גבוהה – הדובר מתפקד גם כשומע, הכותב מתפקד גם כקורא (הדבר נכון גם לדיבור יומיומי, רק בתדירות הרבה יותר נמוכה). יש שימוש בניתוח אנליטי-מבני של השפה כדי ליצור סדר תחבירי על פי ידע של מבנה השפה.

אנו לא נעסוק ברב-משמעות כתוצאה מבלבול של הדובר או הכותב עצמו, ונניח שהפלט – הדיבור או הכתב, הם מה שהם התכוונו לו. כמו כן נתעלם מהמקרים בהם נעשו שגיאות כתיב קריטיות, כאלו שיוצרות משפט לא מובן לחלוטין.

רב משמעות מילולית בשפה כמערכת אוטונומית

הרב-משמעות בה נעסוק היא זו האינרנטית לשפה כמערכת אוטונומית (כפי שתיארנו אותה קודם לכן). ישנה אי בהירות בשפה במובן היומיומי – תוך כדי שיחה בין שני אנשים, קריאה בעיתון, ספר כו'. השפה מבלבלת, ועד כמה שנשתדל להיות מדויקים, עדיין, נמצא שהשפה מוגבלת במקרים רבים.

בשפה כמערכת אוטונומית נמצא את אי הבהירות בשני אלמנטים: מילים, ומשפטים. מילים גורמות לעליית יצוגים שונים בהתאם לקונטקסט. בתוך המערכת של השפה נבדיל בין צירופי פונמות ובין צירופי אותיות, בעלות מספר יצוגים שונים מבחינת ההגדרה הקונספטואלית שלהם.

נבחין בין ארבעה מקרים שונים בשפה העברית:

1) צירופי פונמות וצירופי אותיות מקבילים בעלי משמעות אחת: לדוגמא 'מוזיקה' mu-zi-ka, כסא ki-se.

2) צירופי פונמות בעלות מספר משמעויות שונות: לדוגמא 'sho-te' שוטה/שותה, 'tvi-a' טביעה/תביעה.

3) צירופי אותיות בעלות מספר משמעויות שונות בשל כתיב ללא ניקוד: לדוגמא טבח te-vach/ta-bach, פרוש pa-rush/pe-rush/pa-rus.

4) צירופי פונמות וצירופי אותיות מקבילים בעלי מספר משמעויות שונות: רב rav {'הרב עובדיה הוציא פסק הלכה חדש' / 'בנימין רב עם משה'}, כסף ke-sef {'מכונית בצבע כסף' / 'עגילים עשויים כסף' / 'כסף בחשבון הבנק'.

שְנִיוּת (diversity)

מצאנו שבעברית יש ארבעה מקרים מובדלים של יחסי פונמות-אותיות-משמעות. הראשון מציין מילים שאין בהם פוטנציאל לשניות בתוך המערכת המילולית, בעוד השלושה האחרים יוצרים שתי אפשרויות או יותר של משמעויות שונות. יש כאן תלות בשפה – כדוגמת המקרה השלישי שנוצר כיוון שיש יצוג גרפי זהה למספר משמעויות שונות. לעומת זאת באנגלית יש תנועות (vowels) אשר מבטלות את האפשרות השלישית כך שכל יצוג גרפי של מילים כאותיות יוצר אפשרות אחת למשמעות בדומה למקרה הראשון (בעברית אמנם יש ניקוד אך הוא בד"כ לא בשימוש).

צמצום האפשרויות ביחס לשפה מדוברת/כתובה ושפות שונות

שניות פונמית וגרפית (4)

שניות גרפית (3)

שניות פונמית (2)

אי-שניות (1)

שפה

Ö

X

Ö

X

עברית מדוברת

Ö

Ö

X

X

עברית כתובה

Ö

X

Ö

X

אנגלית מדוברת

Ö

X

X

X

אנגלית כתובה

Ö – מקרה בעייתי. X– מקרה לא בעייתי.

לגבי שפה מדוברת מצאנו בעברית שתי אפשרויות בעייתיות (2,4). באנגלית נמצא את אותן שתי אפשרויות (2,4).

לגבי שפה כתובה מצאנו בעברית שתי אפשרויות בעייתיות (3,4). לעומת זאת באנגלית נמצא רק אפשרות בעייתית אחת (4).

אם כך, מצאנו שאנגלית כתובה כמערכת שפה אוטונומית היא בעלת מקרה שניות אחד בלבד, עם זאת, יכול להיות שכמות הצירופים של שניות פונמית וגרפית (4) תהיה גדולה מאוד כך בהשוואה לעברית יהיו מקרים בעייתיים רבים יותר.

כיצד מבדילים בין שניות בתוך המערכת המילולית האוטונומית?

כמו שרואים בדוגמאות הדרך להבדיל בין הצירופים של האותיות או הפונמות מוצגות בסוגריים. בדוגמא הראשונה יש הבדל ברור גם מבחינת כתב וגם מבחינת פונמות כך שאין צורך של תיאור נוסף. בדוגמא השניה, כאשר צירופי פונמות זהות מייצגות שתי משמעויות שונות, ניתן להבדיל ביניהן בעזרת הכתיבה שלהן, בה כל צירוף אותיות מייצג משמעות שונה. בדוגמא השלישית, כאשר צירופי אותיות זהות מייצגות משמעויות שונות, ניתן להבדיל ביניהן בעזרת תיאור גרפי פונמי (אותיות לטיניות), בה כל צירוף פונמות מייצג משמעות שונה. בדוגמא הרביעית מצאנו צירופי פונמות זהות שצירופי האותיות המקבילות להן זהות, כך שאי אפשר להבדיל ביניהן בייצוג פונמי או גרפי ועל כן היה עלינו לתת דוגמאות של משפטים בהם הצירופים מופיעים, לחילופין אפשר להשתמש בתיאור מילולי של הסבר – מה כוונתה של המילה (כמו במילון), או לתת את המילה המקבילה בשפה זרה (לדוגמא אנגלית), בהנחה שהקורא מבין את המשמעות של המילה בשפה הזרה.

אפשרויות להתמודדות עם רב משמעות

לגבי כל המקרים הלא בעייתיים (המסומנים ב-X) כאשר שומע או קורא תופס צירוף פונמות או צירוף אותיות גרפי מסוג זה כמילה תהליך הפענוח של היחידה המילולית, בין אם זו המילה האחת המסוימת או מבנה רחב יותר, לא מופרע כיוון שאין במילה זו שניות – היא ברורה, ואם יש את הידע וההתניות המתאימות לגביה היא תשוכלל בקונטקסט המצטבר כפי שתואר קודם לכן.

הבעיה של רב המשמעות עולה במקרים האחרים – כיצד מתמודד שומע עברית במקרה של שניות פונמית (2)? או כיצד מתמודד קורא עברית במקרה של שניות גרפית (3)?

שניות פונמית

נבדיל בין מספר מקרים

א. '’a-ni-sho-te–mitz-ta-pu-zim

ב. ‘al-tit-na-heg–kmo-sho-te

ג. ‘ha-ish-ha-ze-sho-te

מקרה א

הקולט שומע את צירוף הפונמות המתואר ב-א'. יש תפיסה של צירוף הפונמות אשר עוברות תהליך פענוח ליחידות מילוליות כפי שתואר קודם. היחידה הפונמית a-ni ('אני') דומיננטית כיוון שהיא מייחסת את התיאור או הפעולה (במקרה זה יכול להיות לדובר עצמו) ולכן משמשת כעוגן התייחסות. עוגן ההתייחסות היא התשובה לשאלה העולה בפענוח 'מי מדבר או אל מי מדברים או על מי/מה מדובר?'. היחידה הפונמית 'שותה מיץ תפוזים' sho-te–mitz-ta-pu-zim היא תיאור קוהרנטי בעל יצוג בעולם. הקונטקסט הנוצר כתגובה לצירוף פונמות זה קוהרנטי וברור ולכן סביר שיהיה חסר שניות לגבי הצירוף הפונמי sho-te (המילה הבעייתית).7

מקרה ב

הקולט שומע את צירוף הפונמות המתואר ב-ב', יש תפיסה של צירוף הפונמות אשר עוברות תהליך פענוח ליחידות מילוליות. עוגן ההתייחסות נמצא בצירוף tit-na-heg ('תתנהג' – אתה תנהג), התיאור או הפעולה מיוחסת לאדם לו נאמר המשפט. הצירוף al שולל את התיאור או הפעולה. היחידה הפונמית tit-na-heg–kmo-sho-te ('תתנהג כמו שותה' השקולה ל'להתנהג כמו שוטה') היא תיאור קוהרנטי בעל יצוג בעולם או קונספט. גם במקרה זה הקונטקסט הנוצר כתגובה לצירוף הפונמות קוהרנטי וברור ולכן סביר שיהיה חסר שניות לגבי הצירוף הפונמי sho-te8

מקרה ג

הקולט שומע את צירוף הפונמות המתואר ב-ג', יש תפיסה של צירוף הפונמות אשר עוברות תהליך פענוח ליחידות מילוליות. עוגן ההתייחסות נמצא בצירוף ha-ish-ha-ze ('האיש הזה'), התיאור או הפעולה מיוחסת ל'איש' מסוים. מצופה מהיחידה הפונמית sho-te לייצג את התיאור או הפעולה, מהסיבה שאין יחידה אחרת.

מצאנו שביחידה הפונמית sho-te יש פוטנציאל לשניות של שתי משמעויות, נבחין בין ארבעה מקרים:

1) עולה המשמעות 'שותה', drink, לוגם

2) עולה המשמעות 'שוטה', fool, טיפש

3) לא עולה אף אחת מהמשמעויות (לא 1 ולא 2)

4) עולות שתי האפשרויות (1 ו- 2)

במקרה 1 נוצר קונטקסט קוהרנטי ברור ('האיש הזה שותה') ולכן בדומה למקרים א ו-ב סביר שלא תיווצר שניות לגבי הצירוף sho-te.

במקרה 2, בדומה למקרה הקודם, נוצר קונטקסט קוהרנטי ברור ('האיש הזה שוטה') ולכן בדומה למקרים א ו-ב סביר שיהיה חסר שניות לגבי הצירוף sho-te.

מקרה 3 מתאר את המצבים בהם:

§ עולה משמעות אחרת מ-'שותה' או 'שוטה' (עקב תהליך פענוח לא נכון, לדוגמא יעלה יצוג למילה 'שוטר').

§ לא עולה כל משמעות ברגע זה אך הצירוף נשמר והחיפוש אחר משמעות ממשיך. (כמו התחושה 'אני יודע מה המילה הזאת אבל אני לא מצליח להיזכר…').

§ או שלא עולה כל משמעות, תגובה או יצוג לצירוף פונמות זה מסיבות שונות כגון:

§ השומע לא מכיר את הצירוף כמילה.

§ חוסר ריכוז רגעי צירוף הפונמות לא נקלטו בתהליך הפענוח (כאילו הם לא נקלטו כלל).

§ חלוקה לא נכונה של פונמות בתהליך הפענוח, הפונמות התקבלו כ'רעש' ולא שפה מילולית.

מקרה 4 מתאר את המצב בו עולה השאלה: האם צירוף הפונמות sho-te מייצג 'שותה' או 'שוטה'?

ברגע שעולה שאלה זו באופן זה או אחר נאמר שנוצרה שניות. כיצד מתמודד המפענח עם מצב שניות?

אם קודם לכן נקלטו יחידות מילוליות, המפענח מנסה להרכיב את שתי היחידות המילוליות (כל אחת בנפרד) עם הקונטקסט המילולי, בדיוק כמו במקרים 1 ו- 2. אם ההרכבה קוהרנטית וברורה נאמר שהיחידה המילולית התרחבה ונקלטה בקונטקסט. או שאחת מהמשמעויות הורכבה או שניהן, המשמעות שלא הורכבה נזנחת (אין זה אומר שהיא נשכחת מייד).

במקרה שאין קליטה בקונטקסט ואין אפשרות ששתי המשמעויות ישמרו תוך קליטת פונמות נוספות ופענוחן ואז לנסות להרכיב אותן ליחידות המילוליות הבאות, כלומר, במקרה ולא ממשיך רצף קליטת הפונמות בצורה מיידית, ואין יחידות מילוליות נוספות שאפשר להרכיב את הצירוף בעל השניות – אז נוצרת בעיה. כלומר, לא נמצאת תשובה לשאלה: 'האם צירוף הפונמות sho-te מייצג 'שותה' או 'שוטה'?'.

כפי שראינו, הבעיה יכולה להיפתר אם הקונטקסט מקבל את שתי המשמעויות כקבילות כלומר גם את מקרה 1 וגם את מקרה 2 ('האיש הזה שותה' ו-'האיש הזה שוטה'). ובכך נוצרות שתי יחידות מילוליות נפרדות בדומה למצב בו נקרא: 'האיש הזה שותה'; 'האיש הזה שוטה'. שני היחידות המילוליות מתיישבות זו עם זו (אין סתירה) וכיוון שאין יחידות מילוליות נוספות לא נוצר קונפליקט. פתרון אחר (הדומה למקרה 3) הוא ויתור על הרכבת יצוגי הפונמות לקונטקסט ו'דילוג' להמשך הפענוח.

לעומת זאת, יש מקרה בו המפענח מתעקש להרכיב את המשמעות לקונטקסט מתוך חוסר הבנה של הקונטקסט או של היחידה המילולית, או בשל קונטקסט פרגמנטי, בלבול, חוסר ריכוז, אשליה (שהוא חייב להרכיב את היחידה לקונטקסט), או האמונה שכך יבין את הטקסט (בין אם היא תתברר כנכונה או לא). במקרה זה הפענוח מנסה להכריע בין אחת המשמעויות כיוון ששתי המשמעויות אינן מתיישבות זו עם זו או עם הקונטקסט המצטבר. אם לא הייתה הכרעה עד כה בשלב מוקדם יותר ולא נראה פתרון מיידי נוצר קונפליקט.

קונפליקט9

המקרה האחרון בו דנו הוביל לקונפליקט. זהו מקרה ייחודי וספציפי בתהליך הפענוח אשר מקורו בעיקר בשניות בשפה כמערכת אוטונומית. שניות שאינה ניתנת ליישוב מובילה לקונפליקט. זוהי אינה רב-משמעות בשפה כמערכת אוטונומית אלא רב-משמעות בתהליך הפענוח – קונפליקט מנטאלי של הקולט. מהו הקונפליקט המנטאלי?

נהפוך את התהליך שתואר עד כה על ראשו ונעקוב אחר השתלשלות העניינים שהביאה לקונפליקט.

תהליך הפענוח מתמודד עם שניות כאשר גורם הזמן מחייב שתעלה משמעות אחת, אחר-כך השניה וכך הלאה. התהליך בזמן במקרה זה יתואר באופן זה:

§ ניסיון להרכיב את משמעות ראשונה לקונטקסט (במקרה שהיא עולה) – ניסיון ההרכבה נכשל.

§ ניסיון להרכיב את משמעות שניה לקונטקסט (במקרה שהיא עולה) – ניסיון ההרכבה נכשל.

§ … וכך עוד ניסיונות נוספים לכל משמעות שעלתה.

המפענח מבולבל לנוכח מספר משמעויות שאינן מצליחות להתרכב לקונטקסט. ההתעקשות להרכיב את היחידה המילולית או היחידות המילוליות לקונטקסט גורמות לחיפוש פתרון. בזמן זה יש עוד גירויים מילוליים (וכמובן גם גירויים חושיים ומנטאליים בנוסף). חיפוש פתרון לשניות קוטע את תהליך הפענוח ואת הערות לקונטקסט המצטבר, המפענח חוזר רק לאחר מספר רגעים לרצף הפענוח – הזמן בו יש חיפוש לפתרון הוא זמן פסיכולוגי, זמן מנטאלי, במרווח זמן זה נוצר הקונפליקט. הקונפליקט הוא תוצר (ויוצר) פרגמנטציה במחשבה, בקונטקסט, בידע. כיצד? המרווח לאחר קטיעת הרצף נותן לערות לעבור לגירויים חושיים ומנטאליים אחרים (מראות, צלילים, ריחות, טעמים, ומחשבות), מסיח את התודעה מהקונטקסט המילולי ויוצר נתק (קצר ככל שיהיה). חוסר הערות הרגעי לקונטקסט והבנה לא נכונה של תהליך הפענוח גורמות למפענח לעמוד בפני אתגר ללא מענה. המצב הקונפליקטואלי הוא ריצוד בין מספר משמעויות – מול תהליך הפענוח עומדות מספר אפשרות אשר לא נמצאת דרך להכריע ביניהן. המפענח עובר ממשמעות אחת לשניה ומנסה להרכיב אותן לקונטקסט שוב ושוב.

בפועל קונפליקט שכזה יכול לקחת שבריר שניה עד למספר שניות. כמו כן, יש תנועה של מעבר בין המקרים שתוארו בחלק הקודם (מקרים 1-4 מתוך מקרה ג), כך שקשה לעקוב אחר התהליך בזמן שהוא קורה.

אנלוגיה לדוגמת 'נחש-ענף'

נחזור לדוגמת ה'נחש'-'ענף'. האם נוכל לקחת את הדוגמא הזו כאנלוגיה למצב קונפליקטואלי בשפה?

§ המשל: אדם הולך ביער ולפתע רואה נחש, בתגובה הוא קופא על מקומו ומביט בנחש בבהלה תוך שהוא חושב מה לעשות. לאחר רגע הוא מבחין שאין זה נחש אלא ענף עץ מפותל, הוא מוודא זאת כשהוא בועט לעברו ומאחר שאין תזוזה, הוא נרגע וממשיך בדרכו.

§ הנמשל: המפענח מסתובב במרחב הגירויים המילוליים ולפתע הוא תופס יחידה מילולית. הוא מנסה להרכיב את המשמעות לקונטקסט, אך לא מצליח. לאחר רגע הוא מבחין בעוד יחידה מילולית אפשרית מצירוף הפונמות או האותיות. עתה עומדות בפניו שתי אפשרויות של משמעות ועולה השאלה האם זו היחידה הראשונה שתפס או היחידה השניה. הוא מנסה להרכיב אחת מהן לקונטקסט ואחר כך את השניה. הוא בוחן את שתי ההרכבות ומוצא שהיחידה המילולית השניה מתאימה ויוצרת קונטקסט קוהרנטי וברור. השניות נפתרת ורצף הפענוח ממשיך.

זהו תסריט עם סוף טוב – בראשון האדם נרגע וממשיך בדרכו בשני השניות המילולית נפתרת ורצף הפענוח ממשיך. במקרה זה לא נוצרת פרגמנטציה בתהליך הפענוח או בידע, הרצף נשמר.

כעת, ניקח תסריט שונה:

§ מרוב בהלה האדם נשאר קפוא על מקומו ומביט בנחש. לאחר רגע כשהוא בוחן את מה שהוא רואה עולה המחשבה בלבו 'אולי זה ענף עץ ולא נחש'. הוא עומד כך דקות ארוכות בלי יכולת להחליט אם יש או אין סכנה. לרגע הוא "בטוח" שזה נחש ולרגע הוא "בטוח" שזה ענף.

נבחן מספר תגובות אפשרויות להמשך:

1) האדם מחליט לחכות ולראות אם ה'נחש' או ה'ענף' ינוע ועל פי זה להחליט.

2) הוא מביט סביבו וחושב אם סביר בכלל שיהיה נחש באזור זה.

3) הוא ממשיך ללכת בזהירות ובריכוז תוך שהוא מביט בנחש-ענף ואומד בכל רגע את הסכנה.

4) מרוב פחד הוא לא מביט לעבר הנחש-ענף ומקווה לנס (תוך שהוא ממשיך לעמוד במקום).

5) הוא נכנס להיסטריה, צעקות, בכי, דמעות, הוא כבר לא יכול להבחין אם זה ענף או נחש.

6) הוא תופס את הרגליים ובורח, או פשוט ממשיך בדרכו מבלי להביט אחורה.

והנמשל:

§ המפענח תופס יחידה מילולית ומנסה להרכיב אותה לקונטקסט, רגע לאחר ההרכבה (בין אם היא מוצלחת או לא!), הוא מבחין בעוד יחידה מילולית אפשרית מתוך צירוף הפונמות או האותיות. עתה עומדות בפניו שתי אפשרויות ועולה השאלה האם זו היחידה הראשונה שתפס או היחידה השניה. הוא בוחן את שניהן ולא מצליח להחליט איזו היא המתאימה (הקונטקסט המצטבר הנוכחי לא מאפשר להבדיל ביניהן). לרגע הוא "בטוח" שהראשונה מתאימה ולרגע הוא "בטוח" שהשניה נכונה.

נבחן מספר תגובות אפשרויות להמשך:

1) הוא מחליט לחכות עד שהקונטקסט יאפשר הבחנה וממשיך ברצף הפענוח.

2) הוא מנסה להרכיב יחידות מילוליות מזיכרונו ובוחן בהשוואה מה המשמעות הסבירה ביותר.

3) המפענח מניח לבעיה, מקבל אותה כיחידה מילולית נפרדת מהקונטקסט המילולי וממשיך ברצף הפענוח תוך שהוא בוחן מה היחס בין היחידה הנפרדת לקונטקסט מדי פעם.

4) המפענח מניח לבעיה, מפסיק את רצף הפענוח של הפונמות או האותיות (הוא רואה בהן חלק מהיחידה המילולית הבעייתית או כקשורה בהן), ומחכה לתחילת יחידה מילולית חדשה לפי הבנתו. (אולי למשפט חדש, לפסקה חדשה, לקטע חדש).

5) המפענח מתעקש למצוא את ה'משמעות הנכונה', הוא "בטוח" שזה עניין קריטי ולכן, מפסיק את רצף הפענוח. הקונטקסט נבחן מחדש או שהקולט שואל 'למה הכוונה במילה זו?' (אם יש את מי לשאול) או שהוא פונה למילון וכו'. הוא מאבד את הקונטקסט הקודם והריכוז נשבר. כעת, החיפוש אחר משמעות הוא של המילה המסוימת הזו ללא הקונטקסט שנצבר קודם לכן, זהו חיפוש של משמעות של מילה כחלק מהמערכת האוטונומית של השפה.

6) המפענח זונח את שתי המשמעויות – מתעלם מהן, וממשיך ברצף הפענוח.

נוכל לראות את האנלוגיה בין האפשרויות למקרים השונים המתוארים בהתאמה בין מקרה האדם ביער והמפענח עם השפה. בסיפור האדם ביער אפשר לראות בבירור ששלושת התגובות הראשונות מתאורות אדם רגוע, מרוכז, המבין נכונה את המצב, חכם, וכך לא גורם לבעיות חדשות לעלות. שלושת התגובות הראשונות בסיפור המפענח מתארות תגובה שאינה יוצרת פרגמנטציה בתהליך הפענוח, כלומר לא יוצרת קונפליקט מנטאלי. לעומתן, שלושת התגובות האחרונות בסיפור האדם ביער מתארות אדם בהיסטריה, במצוקה, הפועל מתוך פחד, בהלה, חוסר אונים, אי ריכוז, אי הבנה נכונה של המצב ובורות, אשר לא מונע מבעיות חדשות לעלות, הוא לא מתמודד עם הבעיה. שלושת התגובות האחרונות בסיפור המפענח מתארות תגובה שיוצרת פרגמנטציה בתהליך הפענוח ועלולה להביא לקונפליקט מנטאלי (פרגמנטציה תמיד מובילה לקונפליקט בשלב כלשהו).

שניות גרפית, שניות פונמית וגרפית ושניות מבנית

אמנם תארנו התמודדות עם שניות פונמית (שומע-פונמות), אך התהליך דומה גם לגבי שניות גרפית (קורא-כתב), או שניות פונמית וגרפית (שומע-פונמות או קורא-כתב). כמו כן בהקשר למשפטים בהם נמצא שניות מבנית (תחבירית) נוכל להראות שבפענוח ליחידות מילוליות, אין הבדל בניתוח של התהליך. ולכן בכל המקרים הללו המפענח עובר תהליך דומה.

תקשורת והבנה

מצב קונפליקטואלי הוא מקרה יחיד מתוך אפשרויות רבות, עם זאת, הוא שכיח במידה כזו שרוב הפעולות המילוליות הנעשות ביום יום מלאות קונפליקטים במידה זו או אחרת. כדי להימנע ממצב זה יש צורך בתרגול והקדשת מאמץ רב בזמן תהליך הפענוח (קריאה, שמיעה). האם יש סוף לקונפליקט? האם יש דרך ליצור תקשורת בה אדם אחד יבין את האדם השני?

"בשיחה בין אנשים השומע לא יודע איך להקשיב באמת, תמיד נוצרת איזושהי התנגדות פנימית לנאמר. ללמוד לשמוע משמע, להקשיב למה שנאמר, לא לפרש את הנאמר על פי מה שרוצים לשמוע. אלא להקשיב למשמעות שהדובר מתכוון להעביר – לראות שהאחד מבין את השני. כדי להבין, לא מספיקה רק ערות (attention) אלא גם כוונה חיובית ורצון להבין את מה שהדובר רוצה לומר. רק כך יכולה להיווצר תקשורת. צריך ללמוד את האומנות של ההקשבה. כאשר אתה או את מקשיבים למוזיקה שאתם אוהבים, לא נוצרת כל התנגדות. אתם 'הולכים עם המוזיקה' – אתם מנענעים את הראש, מוחאים כף, אתם עושים כל מיני דברים כדי להביע את ההערכה שלכם, ההבנה שלכם לגבי איכות המוזיקה וכך הלאה. אין כאן צורת התגוננות, או התנגדות; אתם הולכים עם זה; אתם זורמים עם זה. באותו אופן, הקשיבו בבקשה – לא לתת להוליך אתכם, לא לתת לומר לכם מה לעשות, אלא להבין מה נאמר."

(J. Krishnamurti, 1982)


ניסויים להדגמת התיאוריה

להלן מספר הצעות לניסויים שידגימו ויוכיחו את התיאוריה שהוצגה כאן.

ניסוי 1: "אל תקרא את זה"

בניסוי זה נבדוק את השאלה האם ידע של שפה יוצר פענוח אוטומטי? האם כאשר אדם היודע לקרוא מביט בשפה כתובה מתחייב שיקרא אותה?, האם אדם השומע דיבור בשפה שהוא יודע מתחייב שיבין את הנשמע מיידית?

ניסוי 1-א

הניסוי יבדוק את הטענה לגבי תהליך הקריאה – התגובה לגירויי תלויה בידע של המפענח.

הנבדקים

הנבדקים יהיו קוראי אנגלית ושאינם יודעים קריאה של שפה סינית או שפה גרמנית.

תאור הניסוי

נציג מקרים שונים לנבדקים:

1) סימן מהסימניות הסיניות.

2) משפט בסינית.

3) סימן מהאותיות הלטיניות.

4) מילה בגרמנית.

5) משפט בגרמנית.

6) מילה באנגלית.

7) משפט באנגלית.

נבדוק את התגובה של הנבדק לשאלה מהו הסימן המוצג ללא הכוונה. האם הנבדק:

§ מתייחס את המקרה כסימן גרפי בלבד.

§ מתייחס אל המקרה כאות בשפה כלשהי.

§ מכיר את מערכת האותיות המוצגת במקרה.

§ מכיר את האות המוצגת (יודע מה הייצוג שלה).

§ יודע את משמעותה של אות.

§ מכיר את השפה הכתובה.

§ מכיר את המילה.

§ מכיר את משמעות המילה/מילים.

§ מבין את משמעות המשפט.

השערות (על פי המקרים)

1) הנבדק לא ידע שמדובר בשפה אלא יתייחס אל הסימן בשפה הסינית כאל סימן גרפי בלבד.

2) הנבדק יבחין שהסימניות הסיניות הן שפה כתובה ואולי אף ינחש שזו סינית.

3) הנבדק יזהה אות בשפה אנגלית ויפענח איזו אות היא.

4) הנבדק יראה את המילה המוצגת כמילה באנגלית עם טעות כתיב או ינחש שזו שפה זרה.

5) הנבדק ינחש שזהו משפט בשפה זרה כלשהי המשתמשת באותיות לטיניות.

6) הנבדק יזהה את המילה באנגלית ויפענח אותה.

7) הנבדק יזהה את המשפט באנגלית ויפענח אותו.

ניסוי 1-ב

נבדוק את הטענה שהפענוח של השפה הוא אוטומטי. האם זיהוי סימן של שפה יגרום לעליית המשמעות באופן אוטומטי. מלבד זאת נראה את הדומיננטיות של השפה בשדה הויזואלי.

הנבדקים

קוראי עברית.

תאור הניסוי

נציג סימנים גרפים חסרי משמעות מוכרת, סימנים גרפים עם משמעות, צירופי אותיות בלי משמעות וצירופי אותיות עם משמעות (מילים) ונבדוק את התגובה אליהם.

רשימת סימנים גרפים חסרי משמעות מוכרת:

h g d c a b

רשימה של איורים בעלי 'משמעות':

! " & * $ : Y (

צירופי אותיות ללא משמעות :

כגילשג גשדגכש קראטק נבבנס מעאחנ םןרחי

צירופי אותיות בעלי משמעות:

מכונית קופץ בית יושב אוהל כלב הולך

בכל פעם יוצג סימן/מילה אחת בפני הקוראים. הנבדקים יתבקשו להביט בסימן ולהעיד האם עולה תגובה כלשהי במחשבתם. לענות על השאלה 'מה זה?' במהירות.

לאחר מכן יוצגו אוסף של 10 סימנים בבת אחת ל-3 שניות. הנבדקים יתבקשו לפרט את מה שהוצג.

השערה

חלק זה יראה שהתגובה לקליטת שפה ידועה תגרום לפענוח מיידי בלי קשר לרצונו של הקולט. כלומר הפענוח של המשמעות אוטומטי. אין אפשרות להביט בסימן בעל משמעות מבלי לפענח אותו.

דיון

ניסוי זה הציג את ההתניות שהידע יוצר. ההתניות הללו הן בלתי-תלויות ברצון. ברגע שהן חלק ממבנה הידע, האדם "מתוכנת" לפעול בדרך מסוימת. הדרך היחידה להימנע מהתניות של הידע הן להשתחרר מהידע.

ניסוי 2: מילים חסרות משמעות

נבדוק כיצד אדם קולט סימנים או צלילים הנשמעים כמו שפה אך הם חסרי משמעות קונקרטית אלא גיבוב של הברות.

הנבדקים

דוברי עברית.

תאור הניסוי

נשמיע צירופי פונמות שאין להן משמעות בשפה ונבדוק מה הבינו השומעים.

נשמיע את צירופי הפונמות:

‘shi-monn—me-sa-chel—sach-ba-t’

'su-mam-ro-sim-sha-rom'

'mi-a-bar-ed-a-vish-be-a-lom'

נבקש מהנבדקים לכתוב את מה ששמעו.

ההשערה

השומעים "יעוותו" את הפונמות כך שיווצרו יחידות מילוליות קבילות בעלות משמעות.

דיון

יש נטייה לחפש ולמצוא משמעות בכל דבר, אפילו על פי סימנים מועטים. יש מקרים רבים שכל אדם מפענח מראות וצלילים כבעלי משמעות למרות שזוהי אשליה. אדם מסתכל על עננים חולפים בשמים ורואה פרצופים, חיות, וכו'. אדם שומע רעש בחושך וחושב שמישהו קורא בשמו. לכן נאמר שבקונטקסט נוכל למצוא יצירים בדיוניים מנגד לשדה הויזואלי או השמיעתי ממנו מפוענחת השפה.

ניסוי 3: רב משמעות

בניסוי אין אפשרות לבדוק יצוגים מנטאליים לכן נסתפק בהתאמה בין שתי מערכות מילוליות – בין שתי שפות – עברית ואנגלית.

הנבדקים

על הנבדקים להיות דוברים דו לשוניים של שפה עברית ואנגלית.

ניסוי 3-א

תאור הניסוי

הנבדקים יתבקשו לתרגם משפטים מעברית לאנגלית. במשפטים אלו תהיה דו-משמעות גרפית (במסגרת השפה כמערכת אוטונומית). התרגום הוא היכולת לבדוק את התגובה של המפענח הטובה ביותר לניסוי כיוון שמשתמשים בשתי מערכות שפתיות מקבילות וכך אפשר להבדיל בין שתי משמעויות של מילה מסוימת.

נשתמש במשפטים הבאים:

1) "כל שנולד בסוף ימות"

2) "לא כל משפט הוא צודק"

3) "מה אתה עושה עכשיו?"

4) "מה הפרוש הזה?"

5) "אתמול ראיתי טבח גדול בטלויזיה"

6) "מחר נקנה עוד אבוקדו"

הנבדקים יתבקשו לכתוב תרגום בשפה האנגלית למשפטים. נציג מספר משפטים בעלי מילה דו-משמעית (2,4,5) ומספר משפטים ללא מילה דו-משמעית (1,3,6). הנבדק יתרגם אותם באופן חופשי ללא כל הכוונה לדו-משמעות. כלומר, הוא יוכל לרשום משמעות אחת, שתיים או יותר על פי הבנתו.

דיון

ניקח לדוגמא את צירוף המילים הבאות:

"לא כל משפט הוא צודק".

המילה 'משפט' יכולה להתפרש כ-trial או sentence. ולכן נוכל לתרגם משפט זה לאנגלית כ-

1) “Not every trial is just” .

2) "Not every sentence is right".

השערה

נוכל לראות את ארבעה מקרים שונים:

1) תרגום המשפט במשמעות הראשונה.

2) תרגום המשפט במשמעות השניה.

3) תרגום המשפט במשמעות לא נכונה או לא רלוונטית ביחס למילה הדו-משמעית.

4) שני משפטים של שני התרגומים ממקרים 1 ו-2.

ניסוי 3-ב

תיאור הניסוי

נבצע את הניסוי עם אותם הנבדקים ונוסיף הוראות הכוונה לדו-משמעות: "חלק מהמשפטים הם דו-משמעיים, רשמו את כל המשמעויות הנבדלות של המשפטים".

נשווה את בין התוצאות של הניסוי הראשון והשני ונוכל למצוא אם יש שינוי גדול בחלוקת הכמות בין ארבעת המקרים. כמו כן נוכל לראות את ההשפעה של תשומת הלב והעירות שעלתה בעקבות ההנחיה לנבדקים.

השערה

יהיו יותר מקרים של תרגומים של שני משמעויות למשפטים בעלי המילה הדו-משמעית בעקבות מודעות וערות למשמעות נוספת באופן מכוון.


מקורות וקריאה נוספת

Abridged discussion between Krishnamurti, Professor David Bohm and Dr David Shainberg, 1976. Published by Krishnamurti Foundation India, 1982

Question and Answers by J. Krishnamurti. Krishnamurti Foundation India, 1982

The Life of the Buddha, by Bhikkhu Nanamoli. Buddhist Publication Society, Kandy, Sri Lanka.



1 יש גם את כתב הברייל המפוענח על ידי מישוש אך התהליך של הפענוח מספיק דיו על מנת שנוכל להתעלם משוני זה.

2 קונספט לדוגמא הוא 'נשימה' כשם המתאר תהליך פיזי ולכן אינו מיוחס לעצם מוחשי. כמו כן הקונספט 'דיכאון' מתאר מכלול של תחושות ורגשות אך אינו מיוחס לדבר מנטאלי. יש הבחין בין קונספט כמושג מופשט ובין דבר מנטאלי קונקרטי כגון עצב או כעס שהן מציאויות מנטאליות קונקרטיות לכל דבר ועניין.

3 אי אפשר לקבוע סדר חשיבות, כל אחד מהגורמים הללו הוא אוטונומי בהשפעתו.

4 תחת הגדרת הידע המולד נכללים גם הנטיות המולדות.

5 יש להבדיל תוצרים אלו מ'אנלוגיה' בה יש השוואה בין אובייקטים במציאות.

6 להבדיל מדימויים בשפה כמערכת אוטונומית שנידונו קודם.

7 גורם הזמן – יש מקרה בו יווצר תהליך פענוח נוסף בו בכל זאת תעלה שניות (המשמעות השניה) במקרה זה יווצר קונפליקט כפי שנדון בהמשך.

8 גורם הזמן – בדומה למקרה א, יש מקרה בו יווצר תהליך פענוח נוסף בו בכל זאת תעלה שניות (המשמעות השניה) במקרה זה יווצר קונפליקט כפי שנדון בהמשך.

9 ההתייחסות לקונפליקט היא מקרה 4 מהחלק הקודם.

One thought on “תפיסת שפה, רב-משמעות וקונפליקט

  1. א.עצבר

    סוד השפה האנושית.

    כדי לפצח את סוד השפה האנושית, צריך להסכים כי צריך לשתוק.
    ומדוע לשתוק ? כי אין מלים , ואולי יש רק אותיות.
    השפה האנושית עוד לא הומצאה,
    ואם השפה האנושית עוד לא הומצאה , באיזו שפה נתאר את המצאתה ?

    התשובה באה מאליה……..כמובן, בשפת המעשים.
    ומה צריך לעשות ?
    אפשר לעשות מעשה פשוט מאוד , ולנגוע בדופן פנימית של מקרר.
    עד מהרה יתברר, כי בעקבות מעשה פשוט כזה, באה אל העושה….ידיעה מופלאה.

    ראובן: אני נוגע בדופן פנימית של מקרר….וידיעה באה אלי
    לוי: מה אתה יודע ?
    ראובן ידיעה פלאית באה אלי בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.
    אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

    לוי: גם אני רוצה שידיעה פלאית כזו תבוא אלי.
    ראובן: תנגע בדופן פנימית של מקרר, וידיעה זו תבוא אליך.

    לוי: נכון, נגעתי, וידיעה פלאית הגיעה אלי.
    גם אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

    ראובן: אולי נעניק שם לידיעה פלאית זו ? וכך נתחיל ליצור שפה.
    לוי: אתה צודק, אם נעניק שם לידיעה הפלאית הזו, כך נתחיל ליצור שפה.
    ראובן: שפה מתחילה עם שם.

    לוי: מה זה שם ?
    ראובן: צירוף של אותיות ( בעל צליל ייחודי, וצורה חיצונית ייחודית)
    צירוף האותיות ל ו י הוא השם שלך, וצירוף האותיות ר א ו ב ן הוא השם שלי.
    לוי: ואתה רוצה להמציא צירוף אותיות, שיהיה השם של הידיעה שבאה אלינו, בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר ?

    ראובן: כן, זה ממש מתבקש להמציא שם לידיעה המופלאה שבאה אלינו, בעקבות מעשה
    פשוט, של מגע בדופן פנימית של מקרר.

    לוי: אתה מסכים שצירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם שלה ?
    ראובן: מסכים.

    לוי: עכשיו המצאנו את המלה הראשונה של השפה האנושית.(צירוף האותיות ק ר מ י ר )
    ראובן: מה בסך הכל המצאנו ? בחרנו צירוף אותיות באופן שרירותי, והחלטנו שצירוף אותיות זה , יהיה שם של ידיעה.
    זוהי ידיעה מסוימת, שבאה בעקבות מעשה מסוים, של מגע בדופן פנימית של מקרר.
    לוי: עכשיו כל אדם יכול לעשות את המעשה המסוים הזה – ולדעת.
    השם של הידיעה הזאת, יהיה ק ר מ י ר.

    ראובן: השפה האנושית היא פשוטה מאוד, וזוהי שפה של שמות.
    כל צירוף אותיות נבחר יכול למלא תפקיד של שם.

    שמעון שפתאום הגיע שואל : מה זה ק ר מ י ר ?
    לוי: זה צירוף אותיות, שהתפקיד שלו הוא שם.
    שמעון: שם של מה ? שם של מי ?

    לוי: צירוף האותיות ק ר מ י ר הוא שם מוסכם של ידיעה טבעית, שבאה בעקבות מעשה
    של מגע בדופן פנימית של מקרר.
    שמעון: אתה יכול לתאר לי את הידיעה הזו ?
    לוי: עם מה ? עם צירופי אותיות אחרים ? הרי זה בלתי אפשרי.( כל צירוף הוא רק שם)

    שמעון: ואיך תבוא אלי הידיעה הזו ?
    לוי: עליך לעשות מעשה , ולנגוע בדופן פנימית של מקרר.

    שמעון: טוב, הנה עשיתי את המעשה…..ואני מסכים שידיעה מופלאה הגיעה אלי.
    לוי: עכשיו עליך להסכים, כי צירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם המוסכם של ידיעה זו.

    שמעון: אולי נקצר את השם שבחרתם, עבור הידיעה הפלאית שבאה בעקבות מעשה, של מגע בדופן פנימית של מקרר. ?
    לוי: אפשר במקום צירוף האותיות ק ר מ י ר להסתפק בצירוף האותיות ק ר מ י
    שמעון: ואולי מספיק להשתמש בצירוף האותיות קרמ
    ראובן : כן זה שם יפה קרמ
    לוי: אני הייתי מסתפק בצירוף האותיות ק ר מה דעתכם ?

    ראובן: השפה האנושית היא שפה של שמות. כל צירוף אותיות הוא רק שם.
    שמעון: קשה להתרגל לרעיון הזה , האם באמת כל צירוף אותיות הוא רק שם ?

    ראובן: יש המון צירופי אותיות, ולכל צירוף יש צליל ייחודי וצורה ייחודית.
    יש המון "דברים" בעולם שהאדם מבחין בהם באופן מעשי, ולכל דבר מאלה יש לבחור צירוף אותיות שימלא תפקיד של שם.

    שמעון: יש המון פעולות מעשיות שהאדם מסוגל לעשות, ולכל פעולה צריך לבחור צירוף
    אותיות שימלא תפקיד של שם.

    לוי: יש המון ידיעות טבעיות שבאות אל האדם בעקבות מעשים שהוא עושה, ולכל ידיעה כזו יש לבחור צירוף אותיות, שימלא תפקיד של שם.

    שמעון: אני כבר התרגלתי לרעיון הזה , שכל צירוף אותיות הוא רק שם ?

    לוי: מה זה צירוף האותיות הזה ק ר ע י ל ך ד ר ?
    ראובן:איזו שאלה מוזרה ? הרי כל צירוף של אותיות יכול למלא רק תפקיד של שם.

    שמעון: נכון, צריך לשאול ….שם של מה ? הוא צירוף האותיות ק ר ע י ל ך ד ר
    שם של דבר ממשי ? , של דבר לא ממשי ? של פעולה ממשית ? של פעולה לא ממשית ?
    של ידיעה שבאה בעקבות מעשה ?

    ראובן: הצירוף הזה פנוי , והוא יכול למלא תפקיד של שם, ……למה שנרצה.
    השפה האנושית היא שפה פשוטה מאוד.
    שפה זו מבוססת על מעשים המביאים ידיעות, וזה העיקר.
    האדם עושה ויודע…..וזה העיקר.
    השלב השני בשפה הוא השימוש בצירופי אותיות הממלאים תפקיד של שמות לידיעות.

    לוי: לא פלא שיש אלפי שפות אנושיות בעולם, הרי כל אדם עושה ויודע.
    לא פלא שילדים רוכשים שפה בקלות ובמהירות, מכיוון שהם כל הזמן עושים מעשים,
    ( משחקים ) ורוכשים ידיעות הבאות אליהם ללא מאמץ.
    המבוגרים, רק מלמדים את הילדים, את השמות המוסכמים של הידיעות.

    א.עצבר
    7/2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *