מבוא

מבוא

מצאתי לנכון להביא כאן מספר מושגי מפתח בודהיסטים ולבאר אותם על פי מיטב יכולתי וניסיוני. במעבר לתרבות המערבית נוצרו לעיתים פרשנויות שונות של כמה מושגים שלעיתים גורמות לבלבול ואף לאיבוד המשמעות המקורית, לכן התמקדתי בהצגה תמציתית של המושגים המרכזיים בד בבד עם ניסיון לסנן משמעויות פופולריות שהן בלי ספק שגויות ועלולות להטעות. אני מקווה שהצלחתי לשפוך מעט אור על הלימוד של הבודהה הקורן בעוצמתו ובחוכמתו.

דרך האמצע

דרך האמצע, מַגְ'הִימָא פַּטִיפַּדָא (majjhimà pañipadà), היא הדרך אותה גילה הבודהה במהלך חיפוש ממושך אחר דרך להפסקת הסבל הקיומי. דרך זו מובילה לשלווה, להארה, לניבּאנה – היעד המוחלט. סִידְהַרְתַא גוֹטַמַה היה פרוש משוטט ביער יחד עם המוני פרושים אחרים בהודו של אותה תקופה בה היו רבים שניסו והתנסו בחוויות מיסטיות שונות ומשונות. רובם ככולם ביקשו הנאות גופניות שונות, הנאות מנטליות, תחושות אקסטזה, התעלות נפש, שמחה, שלווה, כוחות על-טבעיים, חכמה וידע מסוגים שונים. אחת המטרות הנעלות של הפרישות היתה שחרור, 'מוֹקְשָה' (mok÷a), בה האמינו שיגיע הקץ לתשוקה הבוערת, וכך יוכלו להשיג את האושר המוחלט. לשם כך תרגלו אותם פרושים פרקטיקות קיצוניות של עינויים עצמיים מצד אחד או פרקטיקות של התענגות בתאוות חושים מצד שני. היו כאלו שהאמינו שבאמצעות עינוי עצמי והמנעות מהתאוות הגופניות והמנטליות הם יביאו להן קץ, והיו כאלו שהאמינו שדרך מילוי אחר משאלות תשוקותיהם הבלתי פוסקות הם יביאו אותן לכדי מיצוי והכחדה. לעומתם בעלי הבתים, הסוחרים וכהני הדת שאפו לסיפוק המאוויים הגשמיים ובקשו עושר חומרי ואושר 'ארצי'.

סידהרתא גוטמה, הבודהה לעתיד, התנסה בשתי הדרכים הקיצוניות – הן בהתענגות על הנאות החושים בארמונו עוד כשהיה נסיך והן בעינויים קיצוניים כגון הרעבה עצמית עד כדי אובדן הכרה ופרקטיקות אחרות במשך שש שנים בהן היה פרוש חסר-כל ביערות. אך כאשר השיג הארה מושלמת והפך לבודהה, הוא הבין ששתי דרכים אלו אינן מובילות לשלווה המיוחלת, לקץ הסבל – לניבּאנה. הוא פנה אל חמשת תלמידיו הראשונים והסביר להם כיצד על פרוש העוזב את ביתו, משפחתו ורכושו, לפעול כדי להשיג את אותה ניבּאנה:

נזירים, על היוצא מחיי-בית לא לעסוק בשתי דרכים קיצוניות אלו. מהן השתיים? ישנה ההשתוקקות והדבקות בחיפוש אחר הנאות חושים, שהן נחותות, נמוכות, המוניות, לא נאצלות וחסרות מטרה. וישנה ההשתוקקות והדבקות בעינויים עצמיים, שהן מכאיבות, לא נאצלות וחסרות מטרה.

הבודהה ראה שתי דרכים אלו כלא נאצלות וחסרות מטרה, הן אינן מובילות ליעד המבוקש ולכן על הנזיר להמנע מהן. בהמנעות משתי דרכים קיצוניות אלו ניתן להשיג את ההבנה העמוקה, ההתפקחות והידיעה של הניבּאנה:

בהמנעו משתי דרכים קיצוניות אלו הטַטְהָאגַטַה השיג הבנה עמוקה של דרך האמצע אשר פוקחת עיניים, מביאה ידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות, לניבּאנה.

הבודהה הציג את דרך האמצע כדרך בעלת שמונה היבטים, כדרך הטוהר, אשר בעקבותיה יוכל הנזיר להשיג את המטרה הנעלה – את הניבּאנה:

ומהי דרך אמצע זו? זוהי הדרך הנאצלת בעלת שמונה האיברים, כלומר: הבנה נכונה, כוונה נכונה (או 'מחשבה נכונה'), דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון. נזירים, זוהי דרך האמצע שהושגה על ידי הטַטְהָאגַטַה אשר פוקחת עיניים, מביאה ידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות, לניבּאנה.

דרך האמצע אינה דרך של פשרה בין שתי אפשרויות שונות אלא המנעות מפרקטיקות קיצוניות ומזיקות או לא מועילות והתמקדות בפרקטיקות מועילות, פיתוח התנהגות מועילה ותורמת לאדם המתרגל אותה ולסביבתו והמנעות מפגיעה בעצמו ובסובבים אותו. דרך זו, המכונה דרך האמצע, או הדרך בעלת שמונה האיברים, מוצגת בפירוט בשיחות רבות של הבודהה וזו הדרך אותה לימד לאחר שהתעורר ועד מותו. זוהי דרך ההטהרות המובילה לשלווה ואין היא מוגבלת לקבוצה מסויימת של בני אדם, אלא מתאימה לכל יצור חי באשר הוא.

 

ארבע אמיתות הנאצלים

השיחה הראשונה של הבודהה היתה אודות ארבע האמיתות האלו המכונות אַרִיָסַצַ'ה (Ariya-sacca). התרגום הנפוץ הוא 'ארבעת האמיתות הנאצלות' (באנגלית: Noble Truths) אך כיוון שהאמיתות האלו מצביעות על ארבע עובדות של מציאות הקיום, לא מתאים לומר כי יש בהן משהו נאצל או אצילי. לכן התרגום המועדף הוא 'ארבעת אמיתות הנאצלים' – עובדות המציאות כפי שרואים אותן הנאצלים-המוארים. אפשרות נוספת היא לתרגם את המונח 'ארבעת אמיתות הנאצל' כלומר האמיתות אותן גילה הבודהה.

האמת הראשונה היא בדבר הסבל (dukkha), וכך מתאר אותה הבודהה:

להיוולד זה סבל, להזדקן זה סבל, לחלות זה סבל, למות זה סבל, עצב ומרירות, כאב, מועקה ויאוש גם הם סבל, להיות במגע עם השנוא זה סבל, להיות מופרד מהאהוב זה סבל, לא לקבל מה שרוצים זה גם סבל. בקצרה, חמשת מצרפי האחיזה[i] הם סבל[ii].

הבודהה לא טען שהחיים הם סבל אלא שהסבל הוא כורח המציאות בחיים. מאחר ונולדנו אנו מועדים למות, מאחר ויש לנו גוף כזה, אנו נתונים למחלות, לזקנה, ולכאבים שונים. מאחר וטבעה של התודעה הוא כזה, אנו נתונים לצער ועצב, יגון ומועקה. מאחר ויש בנו תשוקה להנאות כאלו ואחרות ולא כל משאלותינו מתממשות, אנו נחווה אכזבות שגם הן סוג של סבל. כך גם לגבי הפרדה שלנו ממה ומי שאהוב עלינו, וכמו כן כאשר אנו במצב או בחברה שאנחנו לא אוהבים, גם זה סבל. מעבר לכל זה, הבודהה אומר שהגוף והתודעה הם לכשעצמם סבל ומייצרים סבל בלי הרף – מתוך ההשתנות, חוסר היציבות והארעיות של כל התופעות החומריות והמנטליות.

אין זו אמירה בנוגע לחיים כדבר מופשט. הסבל לא נמצא בטבע – לא בנהרות, בעצים, בשמים או באדמה, אלא בטבעו של אדם וכל יצור חי אחר מוטבע הפוטנציאל של הסבל בטבע קיומו.

קוֹנְדַה, אחד מחמשת הנזירים הראשונים, שמע את השיחה הראשונה בבאנרס מפי הבודהה ומייד עלתה בתודעתו 'עין הדהמה' – ההבנה שכל דבר שנוצר סופו להעלם. כל מי ומה שנולד סופו למות. הצבעה זו על הקץ ההכרחי לחיים לא שוללת או מתכחשת לאושר, לשמחה ולהנאות החיים, אלא מציינת את העובדה שכל האושר והשמחה מסתיימים תמיד מוקדם מהרצוי ושרוב רובם של החיים רצופים תלאות, כאבים ואכזבות למורת רוחנו.

עובדת המציאות הזו של הסבל על פי הבודהה אינה דבר שיש להתעלם ממנה או לקבל אותה כפי שהיא. זו אמת שיש לחקור. התרגול או הפרקטיקה אותה לימד הבודהה היא החקירה העקבית, העמוקה והמדוייקת להבנה מלאה של הסבל באמצעות התבוננות חודרת אל תוך מציאות זו:

'יש לחקור במלואה את אמת הנאצלים של הסבל': כך היתה ההתפקחות, הידיעה, התובנה, התגלית, האור שעלו בי בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.

האמת השניה היא בדבר מקור הסבל שתואר באמת הראשונה, וכך היא מתוארת:

זוהי ההשתוקקות המובילה ללידה מחדש[iii] המלווה בתענוג ותאווה, שמוצאת הנאה פעם פה פעם שם. כלומר, השתוקקות להנאות חושים, השתוקקות לקיום, השתוקקות לאי קיום.

מקור הסבל מכונה טַנְהָא – צמא (taõhà) והוא ההשתוקקות או התשוקה למצוא הנאה ותענוג בפעילויות שונות בחיים – הנאות חושים למיניהן והנאות אינטלקטואליות או רגשיות אשר אנו חווים במהלך חיינו. התשוקה הזו לחוות הנאות אלו שוב ושוב מובילה אותנו ללידה נוספת בתום חיינו וכך אנו נולדים שוב ושוב במעגל הלידות והמיתות של הסַמְסָארַה.

ההשתוקקות הזו היא בעלת שלושה פנים. הראשון הוא התשוקה להנאות החושים ולהנאות מנטליות ורגשיות שונות. הפן השני הוא ההשתוקקות לקיום או להתהוות. זוהי השקפת הנצחיות (sassata diññhi), האמונה שאדם ממשיך את קיומו מרגע לרגע וימשיך לחיות גם לאחר מותו בעולמות אחרים או בצורות שונות –  זוהי האמונה בדבר נשמה השוכנת בגוף, גלגול נשמות וכדומה. ההשתוקקות הזו לקיום מכוונת הן לחיים בעולם זה כאדם או חיה והן לעולמות שמימיים אחרים, של דֵווֹת (deva), בְּרַהַמוֹת (brahma) ואלים אחרים.

הפן השלישי הוא ההשתוקקות ההפוכה לזו הקודמת והיא ההשתוקקות לאי-קיום, הפסקת ההתהוות, התבטלות או אניהיליזם (uccheda diññhi) – האמונה שקיומו של האדם יפסיק ברגע שיגיע לקץ חייו. אחת האמונות האלו היא המטריאליסטית, הגורסת כי קיים חומר בלבד והאדם הוא יישות פיזיולוגית שסופה מגיע עם התפרקות הגוף. צורה אחרת של אמונה זו היא ההשקפה שלאדם אמנם יש מרכיב תודעתי הקיים כאישיותו לאורך כל חייו אך במותו נפסק הקיום שלו לאלתר.

הבודהה אומר שהשתוקקות זו על שלושת פניה היא הגורם לסבל ועל מי שחפץ בשחרור לזנוח אותה:

'יש לזנוח את אמת הנאצלים של מקור הסבל': כך היתה ההתפקחות… בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.

הזניחה של מקור הסבל נעשית רק בעקבות חקירה והבנה מלאה של הסבל. אדם לא יכול לזנוח את ההשתוקקות הזו על פי רצונו החופשי מאחר והיא טבועה בכל יצור אנושי והיא מניע מרכזי לקיומו. לכן ככל שמתעמקת ההבנה של הסבל כך גם השתוקקות זו נזנחת ונחלשת עד אשר היא נפסקת לחלוטין.

האמת השלישית היא בדבר קץ הסבל ומתארת את המציאות הניבאנית – המציאות בה נפסקת ההשתוקקות כאשר אין עוד גורם לסבל, והיא מתוארת כך:

זוהי ההעלמות המוחלטת וחידלון של השתוקקות זו, עזיבה וזניחה שלה, שחרור ממנה, ניתוק ממנה.

אמת זו היא מציאות הניבּאנה והיא תוצאה של זניחת מקור הסבל. מציאות זו נחוותה על ידי הבודהה ועל ידי תלמידיו שהשיגו הארה:

'יש לחוות את אמת הנאצלים של קץ הסבל': כך היתה ההתפקחות… בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.

קץ הסבל, ניבּאנה, הוא המטרה המוחלטת לאלו ההולכים בדרכו של הבודהה. ההגשמה שלה מביאה לשלווה, לשקט ולאושר, לחופש ולשחרור מכל הסבל.

שלוש האמיתות הראשונות הן הסבל, המקור לסבל והקץ לסבל. לבסוף מוצג האופן לביצוע החקירה של הסבל והזניחה של מקור הסבל על מנת לממש ולהגשים את קץ הסבל:

הדרך המובילה לקץ הסבל: זוהי הדרך הנאצלת בעלת שמונה האיברים, כלומר: הבנה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון.

דרך זו, אותה לימד הבודהה, היא הדרך המובילה לחקירה נכונה של הסבל, ולזניחת ההשתוקקות הגורמת לסבל. זוהי דרך הנאצלים אשר הלכו בה תלמידיו של הבודהה שַקְיָאמוּנִי וכל הבודהות שלפניו בעבר, זו הדרך בה הולכים תלמידיו של הבודהה היום וזו הדרך שילכו בה תלמידיו של הבודהה שקיאמוני והבודהות לעתיד.

'יש לממש את אמת הנאצלים של הדרך הזו המובילה לקץ הסבל': כך היתה ההתפקחות… בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.

הבודהה אמר שיש לממש את הדרך הזו – לתרגל אותה על כל פניה השונות. כל אדם חייב ללכת בה בעצמו, הבודהה הוא המורה המצביע על הדרך ומלמד אותה אך אין הוא יכול לעזור מעבר לכך, כל אחד חייב לשחרר את עצמו בכוחות עצמו מן הבורות והסבל. באמצעות מימוש הדרך מציאות הסבל מתבהרת ומובנת. באמצעות הבנת הסבל ההשתוקקות דועכת וכאשר היא מסתיימת ונמוגה ניבּאנה נחוות.

באופן זה ארבע האמיתות קשורות זו בזו ומציגות את עיקר תורת הבודהה. אמיתות אלו נלמדות ומתורגלות מאז שלימד אותן הבודהה בשיחתו הראשונה דְהַמָהצַ'קַהפַווָאטַנַה (dhammacakkapavattana) עם חמשת תלמידיו ועד היום ומהוות את תמצית תורתו.

 

הדרך הנאצלת בעלת שמונה האיברים

הבודהה לימד את הדרך המובילה לקץ הסבל שהיא דרך נאצלת בעלת שמונה חלקים (ariyo aññhaïgiko maggo), המתורגמת גם כ'הדרך הנאצלת בעלת שמונה הנתיבים' או 'דרך כפולת השמונה'. נהוג לחלק את הדרך לשלוש קבוצות – הקבוצה הראשונה המכונה 'קבוצת החכמה' כוללת 'הבנה נכונה' ו'כוונה נכונה'. הקבוצה השניה המכונה 'קבוצת המוסר' כוללת 'דיבור נכון', 'עשייה נכונה' ו-'אורח חיים נכון' (או 'פרנסה נכונה'). והקבוצה השלישית היא 'קבוצת הפיתוח המנטלי' כוללת 'מאמץ נכון', 'מודעות נכונה' ו-'ריכוז נכון'.

'הבנה נכונה' (sammà diññhi) היא הבנה ברורה של הדברים כפי שהם, הן של התופעות והפיזיות והן של התופעות המנטליות, ומיוחסת להבנה וראייה נכוחה של ארבעת אמיתות הנאצלים.

'כוונה נכונה' (sammà sankappa) כוללת כוונות פרישות מהעולם ומהנאות החושים, המנעות מאכזריות ופגיעה ביצורים חיים, וכן כוונות לפעול לטובת כל היצורים החיים ללא כעס או איבה ומתוך חמלה.

'דיבור נכון' (sammà vàcà) כולל המנעות מדבר שקר או ניסיון להונאה, המנעות מלדבר רעות על אחרים, המנעות מדיבור גס ורכילות אשר יכולים לפגוע באחרים, וכן המנעות מדיבור טפל ומילים ריקות וחסרות תועלת. על הדיבור לשקף את האמת, להיות מנוסח היטב, בהיר, חביב, אמפטי, ועדין.

'עשייה נכונה' (sammà kammanta) כוללת ארבעה כללי התנהגות בסיסיים הכוללים המנעות מפגיעה והרג יצורים חיים, המנעות מלקחת דבר שלא ניתן במפורש, המנעות מפגיעה באמצעות יחסי-מין (לדוגמא, קיום יחסי מין או ניסיונות שידול של נשים הנמצאות במסגרת חסות הורים, בעל או חוק המגן עליהן), ושימוש בסמים, אלכוהול ומשכרים. מצד שני יש לבצע מעשים שעוזרים להקטין את הסבל של היצורים החיים.

'אורח חיים נכון' (sammà àjiva) משמעו שאדם יבחר פרנסה אשר לא מובילה לפגיעה באחרים, שתהיה חוקית ושלווה. באורח החיים יש לשמור על הכללים של ה'עשייה נכונה' ועל 'דיבור נכון'. מצויין מפורשות כי יש להמנע ממסחר בנשק, מסחר בחיות או בני אדם, עיסוק בשחיטה, ומכירה של משכרים ורעלים כמו אלכוהול וסמים.

'מאמץ נכון' (sammà vàyàma) כולל את 'ארבעת המאמצים הגדולים' שהם העצמת הרצון בנוגע למניעת מצבים מזיקים, זניחת מצבים מזיקים שכבר נוצרו, העצמת הרצון ליצור מצבים מועילים, וכן שימור ופיתוח אותם מצבים מועילים שנוצרו.

'מודעות נכונה' (sammà sati) מיוחסת לראייה נכוחה של הדברים כפי שהם בכל רגע נתון. מודעות נכונה היא בעצם מודעות לארבעת יסודות המודעות – גוף, הרגשות, תודעה, ודהמות[iv]. כאשר מודעים לתופעה או לתהליך כלשהו בזמן התהוותו, הפעולה העוקבת או התגובה תהיה תמיד שקולה ומאוזנת. מודעות זו היא תשומת לב פשוטה או 'קשב' לפעילות הנעשית בין אם היא פיזית (לדוגמא, תנועת יד) או מנטלית (לדוגמא, מחשבה חולפת). ההתבוננות הזו בתהליכים הטבעיים היא פעילות לא-מתערבת אלא צופה בלבד.

'ריכוז נכון' (sammà samàdhi) מיוחס לאיסוף התודעה לנקודה אחת, והוא ההיפך מתודעה מפוזרת. תודעה אסופה היא תודעה ממושמעת, שלווה, חדה, רגועה ועדינה. במצב מעין זה ניתן לחקור את התופעות הפיזיות והמנטליות ולראותן בבהירות יתירה. בכתבים הרמה אליה מיוחס 'ריכוז נכון' היא הג'האנה (jhàna) הרביעית בה המאפיין הדומיננטי הוא איזון נפשי. על פי הפרשנות המסורתית קיימת דרגה פחותה מזו של הג'האנה המכונה 'ריכוז מקורב' (upacàra samàdhi), אשר חסרה בה היציבות הקיימת בג'האנה. במסגרת תרגול מדיטצית ויפסנא 'טהורה' (suddha vipassanà-yànika) הריכוז מכונה 'ריכוז רגעי' (khaïika samàdhi) אשר מתפתח מתוך מהתבוננות מתמדת בתהליכים החומריים-מנטליים. כאשר ריכוז זה מגיע לבגרות הוא שווה בעוצמתו ל'ריכוז מקורב'. על פי מסורת התרגול ריכוז זה הנו 'ריכוז נכון' ומאפשר התפתחות תובנות ברמות השונות.

כל שמונה ההיבטים של דרך זו קשורים ומזינים זה את זה ומתפתחים במקביל. התפתחות באחד מהנתיבים יוצרת התקדמות גם באחרים – כוונה נכונה יוצרת אורח חיים נכון, התנהגות ודיבור מוסרי אשר מובילים לשלווה ורוגע ואלו מאפשרים פיתוח ריכוז ומודעות תוך מאמץ נכון שמובילים להבנה נכונה. כך לאדם יש הבנה וכוונה נכונה המזינה שוב את אורח חייו והתנהגותו ומובילה אותו בדרך ישרה בהדרגה אל השחרור מסבל, לשלווה ואושר.

 

לא-עצמי

אַנַטָא (anattà) – לא-עצמי או חוסר-עצמיות, הוא אחד הנושאים היותר סבוכים בתורתו של הבודהה. הסוטרה השניה אותה לימד הבודהה את חמשת תלמידיו הראשונים היתה בעניין 'לא-עצמי' ובסיומה חמשת התלמידים הפכו למוארים – ארהנטים (arahants). חוסר-עצמיות הוא גם אחד משלושת מאפייני היסוד של כל התופעות בעולם – השתנות מתמדת, סבל, וחוסר-עצמיות. מאפיין זה הנו עובדת מציאות מתוך גילוי של הבודהה ואינו נחשב השקפה או דעה תיאורתית.

האמונה שרווחה בהודו בימיו של הבודהה המשותפת להרבה אמונות ברחבי העולם היא שלאדם יש פן גופני ופן מנטלי בו מתקיימת נשמה או רוח באופן קבוע מלידתו ועד מותו. על פי חלק מהאמונות גם לאחר מות האדם נשמה או רוח זו ממשיכה להתקיים בין אם בעולמות אחרים, בגן-עדן וגיהינום, בין אם מופיעה מחדש בגוף אחר, או ממתינה לימות המשיח כדי לחזור למעגל החיים. הבודהה בחן את כל התופעות הפיזיות והמנטליות המרכיבות את האדם ולא מצא כל נשמה או רוח כזו המתקיימת באופן קבוע, אלא נהפוכו, נמצא שכל התופעות משתנות, נעלמות ומופיעות מחדש ללא הרף, ואין דבר הנותר יציב וקבוע.

המונח "לא-עצמי" מתייחס לחמשת המצרפים (khandha) שהם כינוי לאוסף התופעות החומריות-מנטליות המכונה 'אדם'. וכך אומר הבודהה:

"נזירים, גוף (kàya) הוא לא-עצמי. אם הגוף היה עצמי הוא לא היה גורם לעצמו אי נוחות. אז [במקרה והגוף היה עצמי] היה ניתן לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, שהגוף הזה לא יהיה כך'. אך בדיוק מהסיבה שגוף הוא לא עצמי, הוא גורם לעצמו אי נוחות. ולא ניתן לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, שהגוף הזה לא יהיה כך'[v].

באותו אופן נאמר גם לגבי הרגשה (vedanà), זיהוי (גם תפיסה או הזכרות, sa¤¤à), על דחפים לפעולה (sankhàra) ועל הכרה (vi¤¤àõa)[vi]. בכל המקרים הללו נראה כי התופעות האלו גורמות אי נוחות לעצמן, ואין שליטה אמיתית עליהן. כל התופעות האלו משתנות ללא הרף (annica) ומעיקות (dukkha) ולכן לא ניתן לומר שהן עצמי.

הבודהה שואל את תלמידיו:

'והאם זה נכון להתייחס למה שאינו קבוע, מעיק, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?'

ועל כך תלמידיו משיבים בשלילה, שכן הם רואים זאת מתוך התנסותם האישית, מתוך התבוננות ערה בתופעות הפיזיות והמנטליות.

אם כך, כיצד זה שאדם לכל אורך חייו חש בעצמיותו כדבר ממשי ואמיתי? מדוע קיימת תחושת של אגו הקיים בקביעות מרגע הלידה ועד רגע המוות? אדם מרגיש ואומר – 'זה שלי', 'זה גופי', 'אלו מחשבותי', 'זוהי הרגשתי'. קיימת אמונה, תפיסה, דעה, או השקפה של קיום עצמי (atta diññhi, sakkàya diññhi) הטבועה בכל יצור חי. זו הבחנה מוטעית (micchà diññhi) שבבסיסה בורות. אדם מייחס עצמיות או מזדהה עם תופעות ותהליכים פיזיים ומנטליים הפועלים מתוך גורמים וסיבות שונות. תופעות אלו מתהוות ללא הרף בתהליך שרשרת של סיבות ותוצאות ואין בהן דבר קבוע. אין הדבר שאדם המתפקח מתפיסה מוטעית זו מבטל את עצמיותו אלא שהוא מבטל את אותה השקפה מוטעית בדבר קיום עצמיות כזו מלכתחילה. התפקחות זו קורה בעקבות התנסות אישית של האדם וראייה חודרת ובהירה שאכן כל התופעות האלו אותן ייחס לעצמו, לאני, או כשלו, בעצם פועלות במסלולן על פי גורמים וסיבות שאינם בשליטתו, וכל אותן תופעות משתנות לבלי הרף ומעיקות. הראיה הנכונה מנוסחת על ידי הבודהה באופן הבא:

'לכן, נזירים, כל גוף [הרגשה, תפיסה או זיהוי, דחף לפעולה, הכרה] שהוא, אם בעבר, בעתיד או בהווה; פנימי או חיצוני; גס או מעודן; פשוט או עילאי; רחוק או קרוב: כל גוף [הרגשה, תפיסה או זיהוי, דחף לפעולה, הכרה] שהוא צריך להראות כפי שהוא באמת עם הבחנה נכונה כ'זה לא שלי, זה לא עצמי, זה לא אני'.

נַגַסֵנַה, נזיר בודהיסט מואר, נשאל על ידי המלך מִילִינְדַה היווני מהו אותו דבר אשר מכנים 'אדם' אם הבודהה טוען לחוסר עצמיות. נגנסה המשיל את חמשת המצרפים, למרכבה ושאל את המלך בעניין: האם האופַן הוא מה שמכונה "מרכבה"? והמלך השיב שהאופן אינו המרכבה אלא מהווה רק חלק מהמרכבה. האם הגלגלים הם מה שמכונה "מרכבה"? והמלך השיב לא, הגלגלים הם רק חלק מהמרכבה. וכך שאל הנזיר לגבי מרכיבים שונים של המרכבה, והמלך השיב שאין הם המרכבה עצמה. אם כך שאל נגסנה, מהי המרכבה? והמלך ענה שמרכבה היא שם למכלול אותם מרכיבים שונים.  בדיוק כך גם המילה "אדם" הנה שם לכל אותם מרכיבים או תופעות פיזיות ומנטליות המרכיבות אותו. אדם אינו סך כל המרכיבים האלו אלא השם או הכינוי למכלול התופעות האלו. כאשר קיימים המצרפים האלו יחד מכנים זאת "אדם" אך אין בו דבר שניתן לזהות אותו כמהות שלו.

'עצמיות', 'אגו', או מושג 'האני' אינם אלא תפיסה שבשורשה יש הטעיה ואשליה. כאשר אדם משתחרר מתפיסה זו באמצעות ידיעת הדרך (magga ¤àõa) החותכת את תפיסת האני אין הוא חש הזדהות עם דבר והוא מבין שהתהליכים הפיזיים והמנטליים קורים בהתבסס על סיבות וגורמים שונים ולא נתונים בבעלות או למרותו של גורם יחיד. ראייה זו אינה מבטלת או מוחקת את אישיות האדם אלא את אופן ההתייחסות שלו אל אותו קומפלקס של תהליכים ותופעות המרכיבים אותו. אמנם השימוש במונחים "אני", "שלי", "עצמי" נמשך, אך הוא מבין שאלו ביטויים לשוניים בלבד ואין הוא רואה בהם עובדות מציאות.

שלושת מאפייני התופעות

כל התופעות הן בעלות שלושה מאפיינים (tilakkhaõa): אַנִיצַ'ה (anicca) – השתנות מתמדת; דוּקְהַה (dukkha) – סבל; אַנַטָא (anattà) – חוסר עצמיות. ההסתייגות היחידה היא אלמנט הניבּאנה שאינו מותנה, אינו משתנה, וחסר סבל. ההשתנות המתמדת היא טבען של כל התופעות המותנות. כל התופעות מופיעות ונעלמות, נוצרות ונפסקות וחוזר חלילה, תהליך שנמשך שוב ושוב עד להפסקה סופית של התופעה המסויימת בהתאם לנסיבות. השתנות זו הנה כה מהירה שאינה ניתנת לתפיסה אלא דרך תרגול מדיטטיבי מתאים. ישנה גם השתנות איטית יותר – אדם נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמאה שנה. לחילופין פרפר נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמספר ימים בודדים. וכפי שיצורים חיים נולדים ומתים כך גם צמחים ודוממים נוצרים ונכחדים. אפילו מכשיר חשמלי נוצר, מתקלקל ולבסוף מושלך כאשר המרכיבים מהם הוא עשויים נהרסים ולבסוף הופכים לאוסף חומרים ואבק. הבודהה אומר שכל דבר שנוצר סופו לההרס, כל דבר שמורכב סופו להתפרק. גם הר בסופו של דבר יהפוך לאבק, וכל אש תדעך. הפעילות המחזורית הזו לא חסה על דבר ומתוך ההשתנות, הארעיות וחוסר היציבות, נגזר למעשה הסבל המובנה בכל תופעה. מאחר ואין יציבות, אין ביטחון פיזי או ביטחון פסיכולוגי, אין במה להיאחז וכל תופעה בה ננסה להיאחז תוביל לאכזבה, כל היקשרות סופה לגרום סבל. סבל, דוּקְהַה, הוא משלושה סוגים: הסוג הראשון הוא סבל שמקורו סבל (dukkha dukkha) והוא מיוחס לכל צורה של סבל המזוהה ככזה על פניו – לידה, זיקנה ומוות, כאב, עצב, מועקה, בכי, יאוש ואכזבה, להיות מופרד מהאהוב או מאוחד עם מה שלא אהוב, לא לקבל מה שרוצים – כל אלו הן צורות מובהקות של סבל. הסוג השני של הסבל הוא סבל שמקורו שינוי (vipariõàma dukkha). סבל זה נוצר מתוך ההשתנות של האושר או הביטחון הזמני וסיומם. מאחר והאושר או ההנאה נפסקת לאחר זמן מה הדבר מסב אכזבה והשתוקקות לשוב ולחוות את האושר וההנאה בשנית. ההשתוקקות והאכזבה האלו הן סוג שני של סבל. הסוג השלישי של הסבל הוא הקשה ביותר לתפיסה והוא הסבל שמקורו בתופעות המותנות (sankhàra dukkha). בסיסו של הסבל הוא בהתהוות המתמדת של חמשת המצרפים, כלומר, בתופעות המנטליות והפיזיות. האחיזה בתופעות האלו מובילה לסבל.

מתוך שני מאפיינים אלו של השתנות מתמדת וסבל הבודהה מסביר לנזירים שלא יתכן שהתופעות יראו כבעלות עצמיות:

'[…]והאם מה שמשתנה נעים או מעיק?'

'מעיק, אדוני.'

'והאם זה נכון להתייחס למה שאינו קבוע, מעיק, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?'

'לא, אדוני.'

'לכן, נזירים, כל גוף שהוא, אם בעבר, בעתיד או בהווה; פנימי או חיצוני; גס או מעודן; פשוט או עילאי; רחוק או קרוב: כל גוף שהוא צריך להראות כפי שהוא באמת עם הבחנה נכונה כ'זה לא שלי, זה לא עצמי, זה לא אני'

באופן זה, כל התופעות באשר הן, בין אם פנימיות או חיצוניות, הן חסרות עצמיות – אין בהן דבר שהוא קבוע ובלתי משתנה. לכן, ההבנה הנכונה של התופעות היא ההכרה בחוסר עצמיותן. ועם זאת, האדם הפשוט מוצא עצמיות בכל מיני תופעות מתוך בורות והבנה לא נכונה של המציאות. האדם הפשוט יוצר הזדהות עם תופעות שונות וקורא להן "עצמי", "אני" או "שלי" בעוד אין הן "עצמו", "הוא" או "שלו". כאשר אדם הרשום כבעליו של חפץ מסויים ומעביר את הבעלות לאדם אחר אין הוא רואה עוד את עצמו כבעלים של החפץ, ועדיין במציאות דבר לא השתנה – החפץ נותר כפי שהוא והאדם נותר כפי שהוא, רק יחסו כלפי החפץ, ההתניה שלו, השתנתה. באופן זה אדם מבין לא נכונה ומזהה דבר כ"עצמי" בעוד שבמציאות אין הדבר ממשי. למרות שאַנַטָא, חוסר עצמיות, קשה להבנה וקשה לתפיסה כאשר המתרגל מבין בבהירות את ההשתנות המתמדת של כל התופעות ואת הסבל שבהן, התפיסה המוטעית בדבר העצמיות נושרת ממנו כלא היתה.

 

מדיטציה

מדיטציה בודהיסטית היא משני סוגים: מדיטצית סַמָתְהַה (samatha) – מדיטצית ריכוז או שלווה, ומדיטצית ויפסנא (vipassanà) – מדיטצית תובנה. המטרה של מדיטצית סמתהה היא כשמה, ליצור ריכוז ושלווה, וברמות גבוהות שלה תענוגות אקסטטיים ושינוי מצבי תודעה. מדיטציית סמתהה נעשית באמצעות התרכזות באובייקט אחד (לדוגמא: נשימה או ארבעת האלמנטים ואובייקטים פיזיים ומופשטים אחרים) והחזרה חוזרת ונשנית של התודעה לאובייקט. ככל שמתקדמת המדיטציה התודעה נוטה פחות "לברוח" לאובייקטים אחרים ונשארת מרוכזת באובייקט הנבחר, וכך "שוקעת" בו יותר ויותר. כאשר המדיטציה מתבססת והתודעה נותרת יציבה באובייקט תתכן כניסה לדרגות שונות של מצבי תודעה אקסטטיים המכונים גְ'הָאנַה (jhàna).

היעד של מדיטצית סמתהה הוא השגת מצבי ריכוז גבוהים בהם יש שלווה ויציבות וכן תחושות הנאה אקסטטיות. בנוסף, על פי המסורת, מדיטציה זו יכולה להוות בסיס לפיתוח יכולות על-טבעיות. מדיטציה זו אינה ייחודית לתורת הבודהה והיא מתורגלת בצורה נרחבת בקהילות שונות. בקונטקסט הבודהיסטי היא מהווה מצד אחד דרך להשיג הנאות שאינן תלויות בחושים שאותן הבודהה מכנה 'הנאות בעולם הזה', ומצד שני סמתהה היא בסיס למדיטצית ויפסנא באופן שהיא מכינה את התודעה – מפתחת, מייצבת, מאזנת, מחדדת, הופכת אותה לנוחה ובהירה ויוצרת כלי מתאים להתבוננות בתופעות הפיזיות והמנטליות.

מטרתה של מדיטצית ויפסנא היא הבנה של שלושת מאפייני התופעות – ארעיות, סבל וחוסר עצמיות (anicca, anattà, dukkha) והשגת תובנה (vipassanà¤àõa). במדיטצית ויפסנא המודט מתבונן בכל התופעות הפיזיות והמנטליות בצורה שלווה ופשוטה מבלי לנסות להיות מעורב בהן או להגיב להן. כאשר המדיטציה מתקדמת מאפיינים שונים של התופעות מתחדדים ומראים את טבעם האמיתי. ככל שהמדיטציה מתבססת, מתפתחת חכמה (pa¤¤à) מתוך תובנות שונות, והמודט מבין את טבען של התופעות בבהירות גדולה יותר ויותר.

היעד של מדיטצית ויפסנא הוא שחרור סופי מהגורם לסבל וממעגל הלידות והמיתות באמצעות ידיעת הדרך (magga¤àõa) ידיעת פירות הדרך (phala¤àõa) והגשמת ניבּאנה.

מודעות וריכוז

הדרך בעלת שמונה האיברים אותה לימד הבודהה כוללת את שני הגורמים – מודעות נכונה וריכוז נכון אשר מהווים את התרגול המדיטטיבי (bhàvanà) יחד עם מאמץ נכון. מודעות נכונה היא הבחנה חוזרת ונשנית בתופעות הפיזיות והמנטליות ברגע ההווה, בדיוק עכשיו, או ידיעת "מצב העניינים" העכשווי בצורה מדוייקת. מודעות זו נוצרת מתוך התבוננות שאינה דורשת מאמץ מיוחד ובפשטות היא הידיעה שהגוף הוא בתנוחה כזו וכזו, שהמחשבה הנוכחית היא כזו וכזו, שההרגשה הנוכחית היא כזו וכזו וכן הלאה. המאמץ טמון בהתמדה של הידיעה החוזרת ונשנית ובהתבוננות רציפה בתופעות השונות, מאחר והתודעה הבלתי מאומנת נוטה לברוח ולשוטט בחוסר מודעות כסוס פרא.

סוטרה מרכזית בשם "ארבעת יסודות המודעות"[vii] מתארת את ארבעת המוקדים להם המתרגל צריך להיות מודע, או לתרגל את המודעות שלו והם – הגוף (kàya), ההרגשות (vedanà), התודעה (citta), והדחפים לפעולה (sankhàra):

"הנה, נזירים, נזיר מתבונן בגוף כגוף, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בהרגשות כהרגשות במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בתודעה כתודעה במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בדחפים לפעולה כדחפים לפעולה במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם.'

תרגול המודעות או ההתבוננות בגוף לדוגמא מבוצעים כך:

כאשר נזיר הולך קדימה או אחורה, הוא מודע בבהירות למה שהוא עושה, כאשר הוא מביט לפנים או הצידה… כאשר הוא מתכופף או מתמתח… כאשר הוא נושא את גלימתו התחתונה והעליונה ואת קערתו… כאשר הוא אוכל, שותה, לועס ובולע… כאשר הוא עושה את צרכיו ומטיל את מימיו… כאשר הוא הולך, נעמד, מתיישב, נרדם ומתעורר, כאשר הוא מדבר או שותק, הוא מודע בבהירות למה שהוא עושה.

מודעות (סַטִי) היא ידיעת המצב או התופעה הפיזית או המנטלית הנוכחית ברגע ההווה. תרגול חוזר ונשנה של הפניית תשומת הלב למצב הנוכחי מחזקת את גורם המודעות בתודעתו של המתרגל והופך אותו ליותר ויותר עוצמתי ודומיננטי. המודעות מבהירה שוב ושוב את העובדה שהתופעות הן זמניות, סבל וחסרות עצמיות. 'מודעות נכונה' היא מודעות ביחס לארבעת המוקדים שהוזכרו. גורם המודעות מתחזק באמצעות התרגול עד אשר נוצרת ידיעה רציפה בכל רגע ורגע נתון של המצב הנוכחי.

'ריכוז נכון', לעומת זאת, הוא גורם של מיקוד התודעה באובייקט מסויים. גם גורם מנטלי זה מתורגל שוב ושוב כדי לבסס אותו ולהעצים אותו בדיוק כמו גורם המודעות. ההתמקדות באובייקט צריכה להיות רציפה ודורשת החזרה חוזרת ונשנית של התודעה אל האובייקט הנבחר שיכול להיות לדוגמא נשימה, מנטרה, עיגול צבע, להבת נר, אור בהיר, או עצמים אחרים. בין אם אובייקט המדיטציה פיזי או מנטלי, בתחילה המיקוד יהיה בתפיסה החושית שלו אך לאחר מכן המיקוד יעבור לתפיסה מופשטת (נִימִיטַה, סימן) שתיווצר כתוצר של הריכוז. ככל שהתרגול מתקדם התודעה "מתרצה", ו"מסכימה" להשאר עם האובייקט לזמן ארוך יותר. המצב מדומה לקשירת עגל צעיר ליתד – בתחילה הוא נלחם, מתרוצץ ובועט לכל עבר ומנסה להשתחרר מהקשירה, לאחר זמן מה הוא מתעייף ואט אט הוא מוותר ונעמד במקום. התרגול במובן זה הוא מעין אילוף התודעה על מנת להפסיק את חוסר המנוחה וההתרוצצות חסרת השחר האופיינית לה. תודעה שאינה מאומנת לא מוכנה להשאר עם אובייקט מסויים יותר ממספר שניות והיא מחפשת אחר עניין חדש בלי הרף ולכן יש לאלץ אותה להתמיד עם האובייקט. גורם הריכוז יוצר יציבות מנטלית באמצעות קיבוץ התודעה לנקודה אחת המאפשר לעבוד איתה כמו סכין מושחזת. הריכוז הוא פיתוח גורם מנטלי של שליטה בתודעה הפראית המאפשר להשתמש בה ככלי מתורבת.

ניתן להדגים כיצד פועלים שני הכוחות של המודעות והריכוז במהלך התבוננות מדיטטיבית של המתרגל בתנועת ידו. בתחילה היד לא נעה, המתרגל יודע "היד חסרת תנועה" – זהו גורם של מודעות. לאחר מכן הוא חפץ להניע אותה. המתרגל יודע – "עלתה כוונה להניע את היד" – גם זה גורם של מודעות. לאחר מכן היד נעה – מצד אחד המתרגל יודע "התנועה החלה והיד נעה" – זהו גורם של מודעות, מצד שני הוא יכול להתרכז במהלך התנועה בתחושה הפיזית של התנועה לכל אורכה – זהו גורם של ריכוז. בסיום התנועה היד עוצרת והמתרגל יודע "התנועה נעצרה" – גם זה גורם של מודעות. באופן זה שני הגורמים הם חלק בלתי נפרד מהתרגול המדיטטיבי.

ריכוז נחלק לשלושה סוגים עיקריים, הריכוז שתואר בהתבוננות בתנועת יד מכונה "ריכוז רגעי" (khànika samàdhi), בה אובייקט ההתמקדות משתנה כל הזמן – בהתחלה יכולה זו להיות תנועה היד, לאחר מכן תנועת הרגל, תנועת הצוואר, מחשבה שחולפת בראש וכו'. שני הסוגים האחרים הם של ריכוז ממוקד באובייקט יחיד, הנקראים אַפַּנַה סַמַדְהִי (appanà samàdhi) ואוּפַּצָ'רַה סַמַדְהִי (upacàra samàdhi). הראשון מוביל למצב אקסטטי (ג'האנה) והשני הוא ריכוז גבוה מקורב, שאין בו כניסה למצב הג'האנה.

בתרגול ויפסנא גורם המודעות הוא המרכזי וגורם הריכוז מינורי יותר. יש שימוש בריכוז רגעי כדי לשמור על יציבות ומיקוד בתופעות השונות הנחוות בכל רגע ורגע. בתרגול סמתהה גורם הריכוז הוא המרכזי וגורם המודעות נועד לשמור על עירנות ותשומת הלב לאובייקט יחיד, ובו יש התעלמות משאר התופעות. בשני סוגי מדיטציה אלו יש לשמור על איזון בין גורמים אלו ובינם לגורמים המנטליים האחרים ('חמשת היכולות') כדי להעצים את היכולות האלו ולאפשר התפתחות מנטלית ורוחנית.

 

חמש היכולות

חמשת היכולות (pa¤ca indriya) הן תכונות מנטליות המתפתחות באמצעות התרגול והן:

1)       סַדְהַה (saddha) – אמון, בטחון או שכנוע בדרך המבוסס על הבנה נכונה.

2)       וִוירִיַה (viriya) – מאמץ איתן בתרגול ובדרך מתוך נחישות.

3)       סַטִי (sati) – מודעות רצופה.

4)       סַמָאדְהִי (samàdhi) – ריכוז עמוק ומפוקח.

5)       פַּנְיַא (pa¤¤à) – חוכמה ותבונה חודרת אל טבע הדברים. קיימים שלושה סוגים של חוכמה: חוכמה מתוך למידה, חוכמה מתוך חשיבה שכלית, וחוכמה מתוך תרגול.

על היכולות האלו להיות חזקות, יציבות, חדות ומאוזנות. יש לשמור על איזון בין שני צמדים – אמון וחוכמה, ומאמץ וריכוז. את יכולת המודעות יש לפתח כמה שניתן והיא שומרת על האיזון בשני הצמדים האחרים. כאשר יש חוסר איזון בצמדי היכולות נוצרות הפרעות. בצמד מאמץ וריכוז, כאשר יש יחסית יותר מידי מאמץ ולא מספיק ריכוז נוצר חוסר מנוחה, כאשר יש יחסית יותר מידי ריכוז ולא מספיק מאמץ נוצרות עייפות-ועצלות. בצמד אמון וחוכמה, כאשר יש יחסית יותר מידי אמון ולא מספיק חוכמת תרגול נוצרת חמדנות לתרגול, כאשר יש יחסית יותר מידי חוכמת לימוד וחוכמה שכלית ולא מספיק אמון נוצר ספק.

כאשר יכולת המודעות חזקה דיה היא שומרת על איזון בין ארבעת הגורמים האחרים. העוצמה של כל יכולת מכונה בַּלַה (bala) וחמשת אלו מכונים 'חמשת העוצמות'. כאשר המתרגל מפתח את חמשת היכולות בעוצמה המתאימה ובאיזון נכון נוצרת התקדמות טבעית בדרך וההבנה של טבע הדברים מתעמקת דרך תובנה.

 

חמש ההפרעות

חמשת ההפרעות (pa¤ca nãvaraõa) הן תופעות מנטליות מזיקות המונעות ראייה בהירה של המציאות. תורתו של הבודהה מלמדת את הדרך להסרת הזיהומים המנטליים או הזיהומים המנטליים המופיעים בתודעה. חמשת הפרעות אלו הנן גורמים מרכזיים בעיכוב ההתפתחות הרוחנית:

1)       קַמַאצְ'הַנְדַה (kamàcchanda) – תאוות חושים

2)       בְּיָפָּדַה (byàpàda) – עוינות או איבה

3)       טְהִינַה מִידְהַה (thãna-middha) – עייפות ועצלות

4)       אוּדְהַצַ'ה קוּקוּצַ'ה (uddhacca-kukkucca) – חוסר מנוחה ודאגה

5)       ווִיצִ'יקִיצְ'הַה (vicikiccha) – ספק

הפרעות אלו פוגעות בהתפתחות התרגול. במקרה של תרגול סַמַתְהַה (ריכוז) יש להתגבר עליהן לפחות באופן זמני כאשר רוצים להשיג מצב גְ'הַאנַה או מצב מקורב לג'האנה. במצב של ג'האנה, קיימת השהייה של חמשת ההפרעות האלו כל עוד המתרגל נמצא "בתוך" הג'האנה. הפרעות אלו פוגעות גם בפיתוח ריכוז רגעי הדרוש לתרגול ויפסנא, אך פיתוח של ריכוז זה מאפשר גם כן השהייה רגעית של חמשת ההפרעות. מעבר לזה, חמשת ההפרעות פוגעות בהבנה בהירה של המציאות ובחשיבה צלולה, ולכן ראוי שאדם אשר מחפש שחרור לעשות מאמץ מתמיד כדי למנוע מחמשת הפרעות אלו להמצא בתודעתו באמצעות מאמץ מתמיד להחליש אותן ולהמנע מהתעצמותן. ההפסקה המוחלטת של כל חמשת ההפרעות מגיעה עם הארה שלמה של ארהנט, אולם ההפרעה 'ספק' נפסקת כבר בשלב ההארה הראשון, סוֹטַאפַּטִי-מָאגַה (sotàpattimagga), ו'תאוות חושים', 'עוינות' ו-'דאגה' נפסקות בשלב ההארה השלישי – אַנאַגָאמִי-מאגה (anàgàmimagga). 'עייפות ועצלות' ו'חוסר מנוחה' נפסקות רק בשלב הארהנטיות (arahattamagga).

בסוטרת 'פירות הפרישות'[viii] מתאר הבודהה נזיר הזונח את חמשת ההפרעות והופך חופשי מהן:

לאחר שזנח תאווה לעולם, הוא חי עם תודעה חופשיה מתאווה; הוא מטהר את תודעתו מתאווה. לאחר שזנח עוינות ואיבה, הוא חי עם תודעה שופעת אהבה ואהדה לרווחת כל היצורים החיים; הוא מטהר את תודעתו מעוינות ואיבה. לאחר שזנח עייפות ועצלות, הוא חי עירני ובעל תודעה בהירה; הוא מטהר את תודעתו מעייפות ועצלות. לאחר שזנח חוסר מנוחה ודאגה, הוא חי בשלום עם עצמו, כשתודעתו שלווה; הוא מטהר את תודעתו מחוסר מנוחה ודאגה. לאחר שזנח ספק, הוא חי כאחד שהתעלה מעבר לספק, לא מבולבל לגבי מצבים טובים ומועילים; הוא מטהר את תודעתו מספק.

הבודהה מדמה את חמשת ההפרעות לחוב, למחלה, למאסר בבית כלא, לעבדות ולדרך מדברית. לאחר שהמתרגל מתעלה מעבר להפרעות אלו הוא חש שמחה גדולה ותודעתו הופכת נינוחה ומרוכזת:

כאשר הוא רואה שחמשת הפרעות אלו נזנחו בתוך עצמו, הוא מתייחס אליהן כחופש מחוב, כבריאות טובה, כשחרור מבית סוהר, כחופש מעבדות, כמקום מבטחים.

כאשר הוא רואה שחמשת הפרעות אלו נזנחו בתוך עצמו, שמחה מופיעה. כאשר הוא שמח, התלהבות מופיעה. כאשר תודעתו מלאה בהתלהבות, גופו הופך שקט ורגוע; כשגופו שקט, הוא חווה אושר; בהיותו מאושר, תודעתו הופכת מרוכזת.

התהוות מותנית

בבסיס תורתו של הבודהה נמצא עקרון התהוות מתוך תנאים. העקרון הזה מעמיד את הקיום עצמו כהתהוות מתמשכת של תהליכים שהקשר ביניהם הוא סיבתי. שרשרת ההתהוות או מה שמכונה "הופעה מותנית" או "התהוות מותנית" מציגה את תהליך הסיבות והתוצאות של הקיום:

"נזירים, מה היא הופעה מותנית? עם בורות כתנאי,  מופיעים דחפים לפעולה[ix]; עם דחפים לפעולה כתנאי, מופיעה הכרה; עם הכרה כתנאי, מופיעות תופעות מנטליות-חומריות; עם תופעות מנטליות-חומריות כתנאי, מופיעים ששת בסיסי החושים; עם ששת בסיסי החושים כתנאי, מופיע מגע; עם מגע כתנאי, מופיעה הרגשה; עם הרגשה כתנאי, מופיעה השתוקקות; עם השתוקקות כתנאי, מופיעה האחזות; עם האחזות כתנאי, מופיע קיום; עם קיום כתנאי, מופיעה לידה; עם לידה כתנאי, מופיעים הזדקנות ומוות, עצב ומרירות, כאב, מועקה ויאוש. כך ישנו מקור לכל מסת הסבל הזו.

אך עם העלמות והפסקה מוחלטת של בורות, דחפים לפעולה נפסקים; עם העלמות והפסקה מוחלטת של דחפים לפעולה, הכרה נפסקת… עם העלמות והפסקה מוחלטת של לידה, הזדקנות ומוות נפסקים, עצב ומרירות, כאב, מועקה ויאוש נפסקים; כך קיים קץ לכל מסת הסבל הזו."

הבודהה מציג את הופעת הדברים כמותנים – ברגע שיש את התנאים הנכונים התוצאה מתקבלת, כאשר אין את התנאים התוצאה לא מתקבלת. עם זאת, הבודהה לא מעמיד סיבה מול תוצאה יחידה אלא אומר שתמיד מספר סיבות מובילות למספר תוצאות – אין גורם יחיד לתופעות אלא מספר תנאים. קביעות אלו של הבודהה נובעות מתוך ידע תבוני אישי ואינן מסתמכות על לוגיקה או פילוסופיה. אלו קביעות רציונאליות אשר מבוססות בחוויה וניסיון ולא על חשיבה אינטלקטואלית גרידא.

הבודהה מצהיר על עצמו כבעל ידע מובחן וייחודי שרכש בעת התעוררותו המלאה, שלוש ידיעון מתייחסות ליחסי הסיבה והתוצאה:

1)       הידיעה מה אפשרי ומה לא אפשרי;

2)       הידיעה של תוצאות הפעולות בעבר, בעתיד ובהווה, בכלל זה האפשרויות והגורמים השונים;

3)       הידיעה של הדרכים המובילות לכל היעדים.

מכאן שלא ניתן לראות בהתניות היסודיות עליהן מבוססת תורת הבודהה בסיס למערכת פילוסופית מתוך התוקף האונטולוגי שלהם.

הבודהה מדבר על אפשרויות, נסיבות ותוצאות, ועל התועלת או החוסר התועלת שבכל אחת מהאפשרויות. כך הוא מדריך את תלמידיו לבחור בדרך הנכונה מתוך התועלת שבה בעוד הוא מציג את הנזק שיגרם בלקיחת דרך שגויה. הבודהה מצביע על הדרך ויעדה אך אין הוא יכול להכריח איש ללכת בה, הוא מנסה לעודד ולשכנע תוך הבהרת הכדאיות שבכך, אך משאיר לשומע לעשות כרצונו ולבחור בדרכו.

 

קרמה

משמעות המילה קַרְמַה בסנסקריט היא 'פעולה' (פאלי: קַמַה). כאשר מדברים על קרמה בקונטקסט בודהיסטי הכוונה היא לפעולה רצונית, או פעולה מכוונת. הבודהה מוסיף ואומר כי הכוונה היא עצמה הקרמה – באמצעות הכוונה אדם פועל בגוף, במילים ובמחשבה.

יש אדם עם רכוש רב ויש אדם שאין לו כלל רכוש. הבודהה אמר כי הרכוש היחיד של אדם הוא הקרמה שלו כי הוא נושא אותה איתו לכל מקום בכל זמן:

"אני הבעלים של הקרמה שלי (הפעולות שלי), היורש של הקרמה שלי, נולד מהקרמה שלי. הקרמה שלי מתפקדת כבוררת – כל מה שאני עושה, לטוב ולרע, לזה אהיה יורש."[x]

הקרמה היא אישית ולא עוברת בירושה מהורים או מכל אדם אחר, אין אפשרות להעביר קרמה, וכל קרמה תשאף לתוצאה שלה. התוצאה של הקרמה היא משלושה סוגים – כזו שמופיעה כאן ועכשיו, כזו שתופיע מאוחר יותר בחיים הנוכחיים וכזו שתופיע באחד מהחיים הבאים. התוצאה של קרמה יכולה להופיע במגוון יעדים בין אם בגיהנום, בממלכת החיות, בממלכת הרוחות הרעבות, בעולם האנושי או בעולמות האלים. קץ הקרמה מושג באמצעות הדרך בעלת שמונה האיברים, ומהות החיים הרוחניים של הנזיר היא לשים קץ לקרמה. אין במושג הזה במובנו הבודהיסטי התייחסות לגורל, או לאופי דטרמיניסטי ופטאליסטי. הקרמה היא פעולה בהווה שיש לה השלכות על העתיד הקרוב והרחוק. אדם לא יכול לשנות את פעולות העבר שלו אלא רק את הפעולות העכשוויות ברגע הנוכחי, וברגע זה הכוונות שלו מייצרות קרמה מסוגים שונים בין אם מועילות או מזיקות עם תוצאות עתידיות טובות או רעות, או פעולות חסרות תוצאה קרמתית, שאינן מועילות או מזיקות.

 

לידה מחדש

על פי הלימוד של הבודהה בתום החיים הנוכחיים של כל יצור חי מתרחשת לידה מחדש (מלבד יצור מואר – בודהה או ארהנט). לידה נקראת בפאלי גָ'אטִי (jàti) והתהליך של הלידה מחדש נקרא פּוּנַבְּהַוַוה (punabbhava) – מילולית 'התהוות מחדש' או בפשטות בְּהַוָוה (bhava) – 'התהוות'. התהליך של לידה ולידה של כל היצורים החיים מכונה סמסרה (saüsàra), מעגל הלידות והמיתות.

בהודו של אותה תקופה היתה רווחת ההשקפה של לידות מחדש באופנים שונים אך הבודהה הטעין את העניין במשמעות חדשה באופן בו הסביר אותו. בכתבי האַבְּהִידְהַמַה, מתואר התהליך ביתר פירוט. היעד של הלידה נקבע על פי מאזן קרמתי המכונה פָּארַמִי (pàramã) המורכב מפעולות בחיים הנוכחיים, פעולות בחיים קודמים ומותנה במצב התודעה האחרון לפני רגע המוות. יעד זה יכול להיות בעולם האנושי, בעולם החיות, בעולמות שמיימיים למיניהם או בעולמות תחתונים למיניהם. מאזן קרמתי טוב יכול להוביל לעולם בו יש יותר אושר בעוד מאזן קרמתי רע יכול להוביל לעולם בו יש יותר סבל.

מתוך ההשתנות המתמדת של כל התופעות ומאחר ואין דבר קבוע בין כה וכה במהלך חייו של יצור חי (אנטא), גם תהליך הלידה מחדש מותנה בחיים הקודמים ומהווה המשך ישיר שלהם אך אין ביניהם זהות.

הבודהה מספר על חייו הקודמים בסוטרות ובסיפורי הג'אטקה (jàtaka)  וגם נזירים אחרים שניחנו ביכולת לראות חיים קודמים שלהם מתארים אפיזודות מחייהם הקודמים. על פי הכתבים, יכולת זו של ראיית חיים קודמים ניתנת לפיתוח כאחד מהכוחות העל-טבעיים (abhi¤¤à) באמצעות ריכוז גבוה:

"כאשר תודעתו כך מרוכזת, טהורה ובהירה, חסרת דופי, חופשיה מהפרעות, ברת עיצוב, מיומנת, יציבה ושלווה, הוא מכוון אותה ומטה אותה לידיעה של חיים קודמים. הוא נזכר בכמה מחייו הקודמים – לידה אחת, שתי לידות, שלוש, ארבע או חמש לידות; עשר, עשרים, שלושים, ארבעים או חמישים; מאה לידות, אלף לידות, מאה אלף לידות; הרבה עידנים של התכווצות היקום, הרבה עידנים של התפשטות היקום, הרבה עידנים של התכווצות והתפשטות היקום, [הוא נזכר]: 'שם היה לי השם הזה, השתייכתי לשבט הזה, המראה שלי היה כזה; כך היה האוכל שלי, כך היו חוויותיי של הנאה וכאב, כך היה אורך חיי. משעברתי מהמצב ההוא, הופעתי מחדש כאן.' כך הוא נזכר בכמה מחייו הקודמים על צורותיהם ופרטיהם."

מאחר ולידה היא הסיבה להזדקנות ומוות, לצער, יגון כאב ומועקה ועוד שאר צורות אחרות של סבל, ההפסקה של הלידה, או לא להיוולד שוב היא המטרה של החיים הרוחניים, וכאשר נגדעים הגורמים ללידה, דהיינו ההשתוקקות (טַנְהָא), לא תהיה עוד לידה מחדש:

'כאשר הוא משתחרר, עולה בו הידיעה שהוא משוחרר. והוא יודע: 'הלידה מוצתה, החיים הרוחניים הסתיימו, מה שהיה לעשות נעשה, לא נותר דבר נוסף לעשות מעבר לכך.'

 

בודהה ובודהיסטה

בודהה הוא תואר או כינוי שמשמעותו 'זה שהתעורר'. ההתעוררות היא מהאשליה או הבורות בה אדם או כל יצור חי שקוע מבלי להבין את טבעה האמיתי של המציאות. הבודהה ההיסטורי היה נסיך בשם סִידְהַרְתַא גוֹטַמַה אשר נולד בהודו למשפחת שליטים (קְשַטְרִייַה) לפני כ-2500 שנה וידוע בשם בּוּדְהַה שַקְיָאמוּנִי, על שם שהגיע משבט השַקְיָאן, שבט של שליטים שהיה קיים בצפון הודו (על גבול נפאל, היום). בגיל עשרים ותשע פרש מחיי-בית אל חיי חסר-בית ובמשך כשש שנים חיפש אחר הדרך לקץ הסבל. לאחר שמצא את קץ הסבל בכוחות עצמו מתוך התנסות ותובנה עמוקה הוא נקרא 'בודהה'.

בודהה הנו יצור מיוחד במינו המופיע בעולם לעיתים נדירות ומטרתו היא ללמד את כלל היצורים החיים את הדרך המובילה לשחרור מסבל. הוא אינו אלוהים או אל מכל סוג שהוא. הבודהה היה אדם שהפך לבודהה וכאשר נשאל אם הוא בן-אדם שלל זאת ואמר שאין הוא אדם אלא 'בודהה'. הכינוי בו הבודהה משתמש כאשר הוא מתייחס אל עצמו הוא  טַטְהָאגַטַה (tathàgata). פירוש הכנוי על פי המסורת הוא 'זה שכך בא', או 'זה שכך הלך' אבל ככל הנראה המשמעות המקורית היתה 'זה שטבעו ככה (tathà)', כלומר זה שאי אפשר להגדירו. הבודהה הוא מורה האדם והאלים, היצורים השמיימיים, הדוות, הברהמות וכל שאר היצורים החיים. בתקופת חייו הגיעו כל אלו אשר היה ביכולתם כדי לשמוע את דבריו ורבים מהם הפכו משוחררים לאחר שהלכו בדרך שלימד.

תיאור השבחים לבודהה חוזר בכתבים בנוסח הבא:

כך הוא הבהגווה, הארהנט, המואר בשלמות.

הוא שהשיג את האמת, הראוי להערכה, המואר בשלמות בזכות עצמו, בעל הידע והמוסר. הוא שהלך בדרך הטובה, יודע את העולמות, הטוב במאמנים את אלו הראויים לאימון, מורה בני האדם והיצורים השמימיים, השדים והברהמות, הדור הזה על כל הפרושים, הברהמינים, השליטים ושאר בני האדם.

הוא שמלמד את הדהמה הטובה בהתחלה, טובה באמצעה וטובה בסופה. המציג את החיים הרוחניים על מאפיינם ומהותם, שלם לחלוטין, טהור מעבר לכל ספק.

הבודהה מצהיר על עצמו כבעל עשר ידיעות מובחנות וייחודיות לו, יכולות על-טבעיות שרכש עם התעוררותו המלאה. חלקן ברות השגה לתלמידיו ואף לפרושים מזרמים אחרים וחלקם בלעדיות לו. הבודהה בעל יכולת לדעת מה אפשרי ומה לא אפשרי, לדעת את התוצאות והשלכות של מעשים שנעשו בעבר, הבודהה מכיר את הדרכים לכל היעדים, את הנטיות והיכולות המנטליות של היצורים החיים, יודע את כל העולמות, יודע את החיים הקודמים שלו כמו גם של אחרים, ויודע את הניבּאנה. הבודהה אינו כל-יודע, ומה שהוא יודע נתון לו על דרך החקירה, כלומר, הידיעה מושגת באמצעות התבוננות וחקירה פעילה של המציאות.

הבודהה הקים את קהילת הנזירים המכונה סַנְגְהַה, אשר הלכו בעקבותיו, למדו ותרגלו את דרכו ורבים מהם הפכו לאַרַהַנְטִים. נזירים אלו הפיצו את התורה ולימדו אותה ברחבי הודו ולאחר מכן ברחבי העולם. לאחר מות הבודהה, קהילת הנזירים קיימה את תורתו והדרך לשחרור בדרך לימוד, שינון ותרגול והביאה להפצתה בכל העולם. קיום התורה הוא הודות לקהילת נזירים אלו שביניהם נמצאים יצורים מוארים המלמדים את הדרך לשחרור כפי שעשה זאת הבודהה בזמנו.

קיימים שני סוגים של בודהה, האחד הוא 'בודהה עצמאי' – פַּצֶ'קַה בודהה (pacceka buddha) והשני הוא 'בודהה מושלם' – סַמַּסַמְבּוּדְּהַה (sammàsambuddha). הבודהה העצמאי מגיע להארה בזכות עצמו אך אין לו את היכולת ללמד את הדרך ולכן אינו מסוגל להניע את 'גלגל הדהמה'. בודהה מושלם, לעומת זאת, מגיע להארה שלמה בזכות עצמו ובעל היכולת והתבונה המתאימה ללמד ולהפיץ את הדרך בכל העולמות ולהניע את גלגל הדהמה לטובת כל היצורים החיים. על פי מסורת התהרוואדה שני סוגים אלו של בודהות נדירים במערכת הקיום – יתכן קיום של מספר בודהות עצמאיים במקביל אך יכול להיות רק בודהה מושלם אחד ביקום בזמן מסויים, הוא נדיר יותר ותרומתו לעולם גדולה לאין שעור.

בּוֹדְהִיסַטַּה ( bodhisattaסנסקריט: בּוֹדְהִיסַטְוַוה) הוא יצור הלוקח על עצמו יעוד או נדר להפוך לבודהה בעתיד. מטרתו של הבודהיסטה היא להגיע להארה שלמה (סַמַסַמְבּוּדְהַה) כדי ללמד את הדהמה, תורת השחרור, ולהוביל כמה שיותר יצורים חיים אל קץ הסבל. סידהרתא גוטמה היה מיועד לההפך לבודהה, כלומר הוא היה בודהיסטה במשך תקופה ארוכה מאוד של שרשרת לידות מחדש, בה הוא פיתח ושיפר עשר תכונות נאצלות הנקראות פַּארַמִיטַה (pàramãta):

1)       דאנה – נדיבות (dàna)

2)       סילה – מוסריות (÷ãla)

3)       נֶקְּהַמַּה – פרישות (nekkhamma)

4)       פַּנְיַא – חוכמה (pa¤¤à)

5)       וִירִיַה – מאמץ (viriya)

6)       קְהַנְטִי – סובלנות והתמדה (khanti)

7)       סַצַּ'ה – אמינות, כנות ואמירת אמת (sacca)

8)       אַדִיטְּהָאנַה – נחישות (adhiññhàna)

9)       מֵטָּא – אהבה חסרת גבולות (mettà)

10)   אוּפֵּקְּהָא – איזון נפשי (upekkhà).

לאחר שהביא את התכונות והיכולות הללו לכלל שלמות הוא היה מוכן להיוולד את לידתו האחרונה ולהשיג את ההארה השלמה. הבודהה סיפר על הזמן בו הוא היה פרוש בשם סוּמֵדְהַה שנפגש עם בודהה דִיפַּנְקַרַה, בודהה שהיה קיים לפני מחזורי יקום רבים, אשר חזה לראשונה בוודאות את לידתו של סידהרתא והפיכתו לבודהה. בודהה דיפנקרה ניבא את עתידו של הפרוש סומדהה במילים אלו: "חופשי מקיום אנושי, אתה תהפוך למורה דגול, למען העולם. תיוולד בין בני השקיאן כהתגלמות שלושת העולמות, המאור לכל היצורים, אתה תהיה ידוע כגוטמה. אתה תהיה בנו של המלך סוֹדְהוֹדַנַה והמלכה מַיָה. סַרִיפּוּטַה ומוֹגַלַנַה יהיו התלמידים הבכירים שלך. והעוזר האישי שלך יקרא אַנַנְדַה." הנבואה התגשמה והבודהה שקיאמוני הניע את גלגל הדהמה והפיץ את תורת השחרור שוב כפי שעשו זאת כל הבודהות שהיו לפניו.

לאחר שתדעך הדהמה ותעלם מהעולם, יופיע בעתיד בודהה נוסף שימצא את הדרך וילמד אותה לטובת כל היצורים החיים.

מֶטָּא

מֶטָּא (mettà) הוא אחד מארבעת ה'משכנים הנשגבים' או 'משכני האלים' (brahma vihara) המכונים גם 'ארבעת הלכי הרוח הנעלים', 'ארבעת המצבים הבלתי מוגבלים' (appamàõa). בהם נאמר שהתודעה מפותחת וגבוהה כתודעת אלים. שלושת האחרים הם: קַרוּנָא (karuõà) – חמלה, מוּדִיטָא (mudità) – שמחה אמפטית, ואוּפֵּקְּהָא (upekkhà) –  איזון נפשי.

מטא היא אהבה חובקת כל, ללא גבולות, כלפי כל היצורים החיים באשר הם ללא אפליה או הבחנה. אהבה זו הנה חיבה אוהדת ורצון טוב כלפי היצורים החיים, הרצון באושרם ובשמחתם של כולם, המשאלה שכל היצורים יחיו בשלווה, בריאים וחופשיים מסבל וצרות.

קיימים שלושה סוגים של אהבה על פי המסורת הבודהיסטית, האחד הוא אהבה עם היאחזות, כמו בין הורים לילדיהם, בין בני זוג או חברים טובים הדואגים זה לזה. בסוג זה של אהבה יש היקשרות, דאגה ופחד מאובדן. סוג שני של אהבה הוא אהבה התלויה בחושים, כמו אהבה רומנטית בין בני זוג, או אהבה למשהו שרואים, שומעים, מריחים, טועמים, חשים או חושבים. באהבה זו יש תשוקה, היקשרות, רכושנות, תחושת בעלות, ורצון לנכס את הדבר. סוג זה של אהבה מטעה ומדומה להתמכרות מאחר וכל התופעות זמניות ולא ניתן לנכס דבר. בשתי אהבות אלו יש השתוקקות כלפי האובייקט בין אם הוא אדם, תחושה, מחשבה או חפץ. הסוג השלישי של אהבה הוא מטא – חיבה אוהדת חסרת היקשרות, משוחררת מהיאחזות, ללא תנאים כלפי כל היצורים החיים.

על פי המסורת, מי שמעוניין לפתח סוג זה של רגש נאצל בצורה כנה ואמיתית, עליו להתחיל בהעצמת רגש זה כלפי עצמו, באמצעות הבעת משאלה חוזרת ונשנית למען אושרו (לדוגמא, 'שאני אהיה שליו, מאושר וחופשי מסבל!'). באמצעות ניסיונות תכופים של העלאת רגשות חיבה ורצון טוב מעין אלו בצורה מדיטטיבית ושלווה, מתעצמת התכונה והיכולת של רגש זה. לאחר מכן יש לפתח את העצמת הרגש הנאצל הזה כלפי כל היצורים החיים באמצעות הפניית המשאלה והרצון הטוב לאושרם של כולם (לדוגמא, 'שכל היצורים החיים יהיו שלווים, מאושרים וחופשיים מסבל!'). באופן זה מתעצמת התכונה והיכולת של המטא כלפי כל היצורים החיים. התרגול יכול להעמיק ולהתפתח באמצעות טכניקות שונות ולהיות מופנה כלפי אדם אותו מכבדים, אדם קרוב, אדם שאין אליו רגש מיוחד וגם כלפי אנשים לא אהובים או שיש שנאה כלפיהם. כאשר התרגול מושלם כל השנאה והעוינות מתפוגגים.

על פי המסורת, פיתוח המטא יכול להיות מתורגל באמצעות מדיטציה גם במשך תקופות ארוכות בהן המתרגל מפתח באופן שיטתי מטא כלפי אנשים שונים וקבוצות שונות של יצורים חיים כשבתום התרגול יש ביכולתו לחוש רגש אוהד בצורה רחבה ועמוקה כלפי מגוון רחב של אנשים ויצורים אחרים.

באופן זה מתואר המתרגל המפתח אהבה מסוג זה:

כך, מודע באופן מלא וקשוב, הוא עם לב מלא אהבה לעבר כיוון אחד, כך גם לכיוון השני, כך גם לשלישי, כך גם לרביעי, כך גם כלפי מעלה, כלפי מטה, סביב ולכל מקום, כלפי כולם בדיוק כמו כלפי עצמו. הוא עם לב מלא, מוצף, נלהב ומרומם באהבה ללא גבול, ללא שמץ עוינות שאינה מושפעת מכוונות רעות, הנשלחת לעבר כל העולם.

הבודהה אומר שכמו אמא אשר מוכנה להגן על חיי בנה היחיד בחייה שלה, כך על אדם לפתח את האהבה כלפי כל היצורים החיים והוא אשר מפתח רגש זה אין לו שנאה כלפי אף אדם או חיה, אין לו כעס או איבה והוא רוצה בטובת כולם בדיוק כמו בטובתו.

פעם אחת הבודהה יעץ לנזירים שנשלחו ללמד דהמה בכפר מרוחק שהיה עויין לתורתו באופן הבא:

יתכן והם יפנו אליכם בחיבה או בגסות. יתכן ויפנו אליכם לשם תועלת או לשם נזק. יתכן ויפנו אליכם עם רצון טוב או עם שנאה. בכל מקרה עליכם לאמן את עצמכם: 'התודעה שלנו לא תושפע ולא נדבר רעות. אנו נשאר סימפטיים עם רצון לטובת אנשים אלו, עם לב מלא רצון טוב וללא שנאה. אנו נמשיך לחדור ולהתפשט אליהם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, אנו נמשיך לחדור ולהתפשט אל כל העולם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, בדומה לאדמת העולם – שופעת, רחבה, עצומה, חסרת עוינות וחסרת איבה.' כך עליכם לאמן את עצמכם.

הבודהה מונה אחד עשר הטבות למי שמפתח מטא:

1)       הוא ישן בשלווה

2)       הוא מתעורר בשלווה

3)       אין לו סיוטי לילה

4)       הוא אהוב על ידי כל בני האדם

5)       הוא אהוב על ידי כל היצורים שאינם בני אדם

6)       הוא בטוח ומוגן על ידי יצורים שמיימיים

7)       הוא אינו יכול להפגע מאש, רעל ונשקים

8)       הוא משיג מצבי ריכוז תודעה גבוהים (ג'האנה) בקלות

9)       המראה שלו הופך רגוע ושליו

10)   הוא מת חסר בלבול, בהלה או חרדה

11)   לאחר מותו הוא מופיע בעולם הברהמה במקרה ולא הצליח להגיע  לעולם גבוה מזה.

שכולם יהיו מאושרים, שכולם יגשימו את האושר העילאי, ניבּאנה!



[i] מצרפי האחיזה – האחיזה בחמשת המצרפים (pa¤cupàdànakkhandhà). המצרפים הם קבוצות או אוספים של סוגי תופעות המופיעות ונעלמות כל הזמן. כאן נעשית חלוקה של כלל התופעות החומריות והמנטליות לחמישה סוגים: תופעות חומריות, הרגשות, תופעות של זיהוי/תפיסה,  דחפים לפעולה ותופעות של הכרה. הצירוף שלהן הוא מה שנקרא אדם או יצור חי.

[ii] הציטוטים בחלק זה נלקחו מתוך "סוטרת הנעת גלגל הדהמה" S V 421  (dhammacakkapavatana sutta).

[iii] לידה מחדש – כאשר מוזכרת 'לידה', הכוונה בדרך כלל ללידה מחדש – לידה נוספת, או ללידה הבאה.

[iv] דהמות – הכוונה כאן לכל התופעות המנטליות שאינן כלולות בשלושת היסודות הקודמים.

[v] הציטוטים בחלק זה נלקחו מתוך "סוטרת לא-עצמי"  S III 66 (anattalakkhana sutta).

[vi] חמשת המצרפים אמנם מצויינים בגוף יחיד (חומר, הרגשה, זיהוי וכו') אך מתייחסים לקבוצות של תופעות, כלומר, לריבוי התופעות החומריות, ההרגשות, התפיסות וכו'.

[vii] הציטוטים בחלק זה נלקחו מתוך "סוטרת ארבעת יסודות המודעות" M I 56 (satipaññhàna sutta).

[viii] הציטוטים בחלק זה נלקחו מתוך "סוטרת פירות הפרישות" D I 47 (sama¤¤aphala sutta)

[ix] דחפים לפעולה – sankhàra, סַנְקְהָארַה. מתורגם גם כ'רצון לפעולה' או 'פעולה רצונית'.

[x] הציטוט נלקח מתוך: "סוטרת אופג'טהאנה" A III 71 (upajjhatthana sutta)

3 תגובות בנושא “מבוא

  1. ג'וד

    מבוא בהיר ומובנה שעזר לי כמי שנמצאת בתחילת הדרך להכניס סדר בתוך ים המושגים של שלושת חמשת שמונת ועוד.
    תודה לך שי. אם אתה מנחה או מעביר שיחות דהמה אשמח להשתתף.

    1. shaischwartz מאת

      תודה ג׳וד, שמח לעזור. כרגע אני לא מעביר שיחות דהמה, אבל אם תארגני משהו בסביבה שלי (תל אביב) אשמח להגיע 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *