חלק V
הדרך להארה

ארבע אמיתות האציליים:
שיעורי הישויות המוגשמות

המסר של הבודהה הנו מסר של שמחה. הוא מצא אוצר ורוצה שנלך בדרך המובילה אל האוצר. הוא אומר לאדם שהוא בחשכה עמוקה, אך הוא אף אומר לו שישנה דרך המובילה אל האור. הוא רוצה שנתעלה מעל לחיי חלומות אל חיים גבוהים יותר, היכן שהאדם אוהב ואינו שונא, היכן שהאדם מסייע ואינו פוגע. המשיכה שלו אוניברסאלית, כיוון שהוא פונה להגיון משותף בכולנו: 'אתם אלה החייבים לעשות את המאמץ. הגדולים מן העבר רק מראים את הדרך.' הבודהה הגשים הרמוניה עילאית של חזון וחכמה בכך שהעמיד אמת רוחנית למבחן החיוני של התנסות; ורק התנסות יכולה לספק את התודעה של האדם המודרני. הוא רוצה שנביט ונהיה ערניים, והוא רוצה שנחפש ונמצא.
– חואן מסקנו, אקדמאי ומחנך ספרדי
מרצה באוניברסיטת קיימברידג'

בשיעור הראשון שלימד הבודהה, הוא תיאר את התובנות אליהם הגיע באמצעות ארבע עובדות לגבי הקיום. עובדות אלה ידועות כארבע אמיתות האציליים. ארבע האמיתות הן: (1) אנו חווים חוויות לא רצויות (אמת הסבל). יש לזהות את החוויות הבלתי מספקות האלה. (2) לחוויות אלו יש סיבות: הבורות והרגשות העוכרים (אמת הסיבה). יש לזנוח סיבות אלו. (3) קיים מצב של שלווה בו כל החוויות הבלתי רצויות והסיבות להן הופסקו (אמת ההיפסקות). יש להגשים את הפסקת כל אחד מהרגשות העוכרים. (4) ישנה דרך אשר תוביל אותנו למצב זה של שלווה (אמת הדרך). את הדרך יש לתרגל.

זיהוי הנסיבות הבלתי רצויות

תרגום העובדה הראשונה כ"אמת הסבל" מטעה, כיוון שהמושג "סבל" מרמז על כאב עצום. כך שכאשר אנו שומעים שהבודהה אמר שהחיים הינם סבל, אנו תוהים למה התכוון, מפני שרוב הזמן רובנו איננו חווים אומללות קיצונית. למעשה, המילה בפאלית ובסנסקריט – "דוקהה" (Dukkha) – מרמזת שמשהו בחיינו לא יושב טוב. משהו חסר; בקיום שלנו יש נסיבות בלתי מספקות.
רובנו נסכים עם הבחנה זו. אנו יודעים מניסיוננו האישי שכאשר אנו מדברים עם אנשים ליותר מחמש דקות, באם הם עשירים או עניים, מנהיגים או מונהגים, הם בהכרח יתחילו לספר לנו על הבעיות בחייהם. לכל אחד יש קשיים, דברים שאינם מתנהלים כשורה בחייו.
אנו חווים מצבים בלתי מספקים: איננו מקבלים את שאנו רוצים, או שאנו מקבלים את מה שאיננו רוצים. בעוד שעלינו להתאמץ כדי להשיג את שאנו אוהבים, הדברים אותם איננו אוהבים מגיעים אלינו ללא כל מאמץ, מבלי שביקשנו אותם או עבדנו להשיגם! אפילו כשאנחנו מקבלים את הדברים אותם אנו רוצים, הם אינם מחזיקים מעמד לנצח. רכושנו נשבר או יוצא מהאופנה. אין ביכולתנו להיות תמיד עם האנשים אותם אנו אוהבים. בסופו של דבר אפילו מערכות היחסים הכי יקרות לנו מסתיימות, אם בפרידה ואם במוות.
פרט לבעיות אלה, ישנו המצב הבסיסי בו אנו נולדים, חולים, מזדקנים ומתים. מעצם טבעו גופנו נהיה חולה: מי מאתנו מכיר אדם שמעולם לא חלה? בנוסף, אנו מזדקנים מבלי שנבחר בכך. מהרגע בו אנו נולדים אנו מזדקנים. אין דרך לעצור את הזמן, ואין בכוחם של אף מתיחות פנים והרמת משקולות למנוע את התהליך הטבעי של ההזדקנות. הדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות בחיינו, זה שנמות, מפני שאין אף אחד שיכול להימנע ממוות.
אף לא אחת מנסיבות אלה מושכת במיוחד, נכון? אנו מנסים לעשות את חיינו לנפלאים ומרגשים בדרכים מלאכותיות: אנו יוצרים קניונים, דיסנילנד, תחרות מלכת היופי, סעודות מטעם העבודה, מפגשים משפחתיים וכן הלאה. אף על פי כן, כשאנו כנים עם עצמנו, אנו חייבים להודות שמצבנו אינו מאה אחוז בסדר. אנו תמיד מרגישים שמשהו חסר, ואנו מחפשים יותר, ויותר טוב.
הבודהה לא תיאר את הבעיות והקשיים האלה במטרה לדכא אותנו. הם קיימים גם אם נחשוב וגם אם לא נחשוב עליהם. אולם בכך שנכיר בטבע הבלתי מספק של קיומנו, נוכל לפעול לשנותו. הבודהה דן בנושא הסבל כדי להניע אותנו לשנות את החוויות הבלתי מספקות שלנו. הבודהה דימה את מצבנו הנוכחי למצבו של אדם החולה במחלה אנושה. התעלמות מהמחלה לא תגרום לה להעלם. החולה חייבת קודם כל להודות בכך שהיא חולה ולבקש ייעוץ רפואי. לאחר מכן היא תוכל להחלים על ידי כך שתשתמש בתרופות. הדבר נכון גם לגבי החיים. למרות שבהתחלה אולי לא נרצה לחשוב על חוסר הסיפוק שבמצבנו, חשיבה כזו יכולה לדרבן אותנו לחפש פתרונות. בנוסף, יתכן ונרגיש הקלה בכך שאנו כנים עם עצמנו. בכך שנראה שביכולתנו לשפר את המצב, נתעודד ונתחזק.

הסיבות שעלינו לזנוח

על מנת לשנות את המצב, עלינו להיפטר מהסיבות המובילות אליו: רגשות עוכרים כגון בורות, כעס והיאחזות. כאשר רגשות אלה עולים בתודעתנו, אנו אומללים, ופועלים בדרכים הגורמות לאחרים להיות אומללים. פעולות אלה יוצרות את הסיבות לכך שנחווה מצבים לא נעימים עכשיו ובעתיד.
ניתן להיפטר מהרגשות העוכרים, כיוון שהם מבוססים על יסודות הבורות. אם נלך בדרך ההתנהגות האתית, הריכוז והחכמה, נוכל להיפטר מהרגשות העוכרים ותוצאותיהם הבלתי נעימות אחת ולתמיד. כאשר נעשה זאת, נהיה חופשיים להיות במצב של שלווה ואושר. אותם הנעלים שראו את אמיתות הדרך בכך שהגשימו אותה בזרם תודעתם, חוו את התוצאה של אושר וחירות.

הפסקת הבעיות היא שלווה

מצב השלווה, בו הופסקו הרגשות העוכרים, כמו גם ההתנהגות והבעיות הנובעות מהן, נקרא "שחרור" או "נירוונה". אדם אשר הגשים מצב זה נקרא "ארהט" (arhat). אם נתקדם הלאה ונטהר גם את כל המכשולים העדינים ונפתח את כל תכונותינו החיוביות, נגיע להארה, מצב של בודהה.
יש השואלים "לא משעמם בנירוונה? אין אנו צריכים סבל כדי לדעת מהו אושר?" התשובה שלילית. שעמום הוא תוצאה של בורות והיאחזות, וכיוון שאלה הוסרו כשאנו מגיעים לשחרור, איננו חווים שעמום יותר. כמו כן, כבר חווינו סבל; איננו צריכים להמשיך לסבול על מנת לזהות אושר.
במצב של נירוונה, התודעה שלנו שלווה, מרוכזת וחכמה. אנשים שהגיעו לנירוונה אינם בוהים בחלל ומתנהגים באופן פסיבי. להפך, יש להם משאבים פנימיים אדירים והם מקרינים תחושת חופש ואושר.

ארבע אמיתות האציליים

אמת החוויות הבלתי רצויות
אמת הסיבות לחוויות אלה	– רגשות עוכרים – פעולות קארמתיות
אמת היפסקות החוויות הבלתי רצויות והסיבות להן
אמת הדרך לשלווה

כיצד נוכל להגיע לשחרור והארה? על ידי כך שנלך בדרך המובילה למטרות אלו. יש אפשרויות רבות להסביר דרך זו. אחת מהן היא במושגים של 'דרך האציליים המתומנת' – תרגול פעולה, דיבור, אורח חיים, מודעות, ריכוז, מאמץ, השקפה ומחשבה נכונים. ספר זה לא יפרט את 'דרך האציליים המתומנת' בהרחבה. יש ספרים מעולים רבים בנושא זה, חלקם מוזכרים בסוף הספר.
אפשרות נוספת לתיאור הדרך היא באמצעות דיון בשלוש תובנות עיקריות: הנחישות להשתחרר, הכוונה האלטרואיסטית להגיע להארה לתועלת כל בעלי התודעה, והחכמה המכירה במציאות. אלה נקראות תובנות כיוון שככל שאנו לומדים ובקיאים בהם, הבנות עמוקות אלו הופכות לחלק מעצמנו ומשנות את השקפתנו לגבי העולם. נדון בשלושת התובנות העיקריות האלו בפרקים הבאים.

שתי אפשרויות להסברת הדרך לשלווה

הנחישות להשתחרר:
פיתוח האומץ להשתחרר ממצב ביש

התובנה העיקרית הראשונה בדרך היא הנחישות להשתחרר מכל הבעיות וחוסר הסיפוק. נחישות זו נובעת מההכרה שמצבנו הנוכחי אינו לגמרי מספק, ושאנו מסוגלים לחוות אושר רב. כך נחליט לשחרר את עצמנו ממצב ביש ולשאוף למצב טוב יותר.
יש המשתמשים במילה "ויתור" או "התכחשות" כמושג המתאר את הנחישות להשתחרר (renunciation). זהו מושג מטעה כיוון שמילים אלו מרמזות על סגפנות. למעשה, זו אינה המשמעות של המושג בסנסקריט או פאלי.
הנחישות להשתחרר היא גישה. אין משמעותה שאנו צריכים לעזוב את המשפחה והעבודה, ללכת לחיות במערה ולאכול סרפד! הנחישות להשתחרר היא קריאה לשינוי הגישה שלנו. אורח החיים אותו אנו בוחרים, הוא סיפור אחר.
כלומר, איך שאנחנו נראים מבחוץ אינו חשוב, מה שבפנים חשוב. חיי סגפנות אינם מבטיחים שלאדם אין שום עניין בתענוגות העולם: אדם יכול לחיות במערה ועדיין לחלום בהקיץ על אוכל או מכוניות ספורט! רכוש חומרי ואנשים אחרים אינם הבעיה. הבעיה היא הדרך בה אנו מתייחסים אליהם.
יש שתי רמות לנחישות להשתחרר. הראשונה היא להשתחרר מכל הבעיות בחיים עתידיים ולזכות בלידות מחדש מוצלחות. הרמה השנייה היא להשתחרר מכל לידה מחדש בלתי נשלטת בקיום המחזורי, ולהגשים שחרור.
מדוע עלינו להתכונן לחיים עתידיים? מה לגבי החיים האלה? יש מספר סיבות לדאגה לחיים עתידיים. ראשית, ההתכוננות לחיים עתידיים באופן אוטומטי הופכת את חיינו הנוכחיים למאושרים יותר. כדי ליצור את הסיבות לאושר בחיים עתידיים, עלינו לחיות בצורה אתית. כאשר נימנע מלהרוג, מלגנוב, משימוש פוגע במיניות שלנו, מלשקר, מלהשמיץ, מלהשתמש במילים קשות, מלרכל, מלחמוד, כמו גם מרשעות ומהשקפות מוטעות, באופן טבעי נהיה אנשים טובים יותר. כיוון שנפסיק לגרום לאחרים נזק, נסתדר טוב יותר עם אחרים והם יאהבו אותנו ויבטחו בנו יותר. כמו כן, נהיה משוחררים מחרטות ורגשות אשם, ותהיה לנו תחושה חזקה יותר של תכלית פנימית.
שנית, התכוננות לעתיד אינה דבר יוצא דופן. רוב האנשים מתכוננים לקראת הזקנה, למרות העובדה שרבים אינם מגיעים לגיל זה. לעומת זאת, התכוננות לחיים עתידיים לעולם אינה מבוזבזת, כיוון שתודעתנו ממשיכה לאחר המוות.
שלישית, כיוון שאיננו יודעים כמה זמן נחיה, יתכן וחיינו הנוכחיים לא ימשכו זמן רב, וחיינו העתידיים יתחילו עוד מעט. כמו כן, כיוון שחיינו הנוכחיים קצרים לעומת תקופות חיינו הרבות בעתיד, זהו צעד נבון להתכונן לחיים עתידיים.

החסרונות בהיאחזות

המכשול העיקרי להתפתחות הנחישות להשתחרר היא ההיאחזות, גישה המגזימה את התכונות הטובות של אדם או דבר, ונאחזת בהן. רובנו דואגים בעיקר לאושרנו בחיינו הנוכחיים. אנו מחפשים אושר בכך שאנו מספקים את החושים שלנו. אנחנו תמיד רוצים לראות דברים או אנשים יפים, לשמוע מוסיקה או מילים ערבות, להריח ניחוחות מבושמים, לטעום אוכל טעים ולגעת בדברים נעימים. אנו מחלקים את העולם לדברים מושכים ולדברים דוחים ללא הרף. אנחנו נקשרים למה שאנו רואים כנעים, ומרגישים דחייה כלפי כל דבר שאנו מחליטים שאינו נעים. עם ראיה כל כך מוגבלת, לתודעתנו אין את המרחב לשקול את אושרנו בחיים עתידיים, או את האושר העילאי שבשחרור.
האירוניה היא בכך שכאשר אנו מחפשים רק את האושר בחיים אלו, אנו מזמינים את התוצאה ההפוכה. על מנת להבטיח את הדברים אליהם אנו נקשרים, ולהימנע מאותם הדברים אשר אנו מרגישים דחייה כלפיהם, יתכן ונתנהג בצורה שלילית ואנוכית. פעולות הרסניות אלה יוצרות בעיות מידיות, ואף משאירות בתודעתנו עקבות אשר יתפתחו לחוויות בלתי נעימות בחיים עתידיים.
לדוגמה, מדוע אנו מותחים ביקורת כעוסה על אנשים אחרים? מתוך היאחזות באושרנו, אנו מתפרצים על אלה אשר נדמה שעומדים בדרכינו. באותו הרגע, לא אכפת לנו אם אנחנו פוגעים ברגשותיהם. לפעמים אנחנו מבקרים אחרים על מנת להרגיש חזקים או כדי לנקום. כשאנו מצליחים לפגוע בהם, אנו שמחים: "הראיתי להם! הם אומללים!" אך איזה מן אנשים אנחנו כשאנחנו שמחים וצוהלים למראה האומללות של הזולת?
כאשר אנו פועלים בצורה שלילית, אנו נהיים מבולבלים מאוד. אם אנחנו גונבים, אנחנו לא מרגישים בנוח עם עצמנו. אנחנו לא ישנים טוב, ודואגים שהרשויות יבדקו את מעשינו. אם אנחנו מנהלים רומן מחוץ לנישואים, אנו מודאגים, משקרים, וממציאים תירוצים כדי לטשטש את מעשינו. מערכת היחסים עם בן/בת זוגנו מתדרדרת, ומתפתח חוסר אמון. ילדינו חושדים שמשהו אינו כשורה ומרגישים חוסר ביטחון ועצבות. הם מאבדים כבוד כלפינו. בנוסף לבעיות שמעשים אלה גורמים בהווה, הם אף משאירים עקבות בתודעתנו אשר גורמות למצבים לא נעימים בעתיד.
כאשר אנו נאחזים מאוד באושר שבחיינו הנוכחיים, יש לנו נטייה להגזים את החשיבות של דברים מסוימים. למשל, אנו חושבים "אני צריכה להרוויח כך וכך כסף כדי להיות מאושרת". עד שנרוויח סכום זה, נרגיש חוסר סיפוק. אנחנו מגזימים את החשיבות של הכסף, והופכים לאובססיביים בפעולותינו להשיג אותו, תוך שאנו מתעלמים מכל הדברים הטובים שבחיינו. אפילו אם אנחנו משיגים את הכסף, ההיאחזות שלנו גורמת לבעיות נוספות: אנו פוחדים שאחרים יגנבו את כספנו, או דואגים שאנשים נחמדים אלינו רק כיוון שאנו עשירים. אם שוק המניות יורד, אנחנו מגיבים בדיכאון.
החסרונות שבהיאחזות סוקרו בהרחבה בפרקים: "הוצאת הכאב מהיאחזות" ו-"אהבה מול היאחזות", ולכן לא נחזור עליהן כאן. אך יש צורך להדגיש שהבודהה לא אמר שמושאי החושים הם רעים או מוטעים. הוא עודד אותנו לבחון את ההתנסות האישית שלנו ולהחליט אם הנאות החושים באמת גורמות לנו לאושר אותו אנו מצפים מהן. כמו כן, הוא הדגיש שהבעיה אינה במושאי החושים עצמם, אלא בהיאחזות שלנו כלפיהם.
ללא הבנה אמיתית, יתכן ונדבר בשבחי הרעיון של זניחת ההיאחזות בהנאות חושים או אנשים אהובים. לאחר מכן, כשננסה להימנע מערגה לאותו האדם או הדבר, תתקיים בתוכנו מלחמה: רגשותינו יאמרו: "אני רוצה את זה!", וההיגיון יאמר: "לא! את רעה!" אין טעם במלחמה פנימית שכזו. במקום, אפשר לעצור, לבחון את חיינו, ולהגיע למסקנה שההיאחזות מאמללת אותנו וגורמת לנו לחוסר סיפוק. עם הוכחה ניצחת לחסרונות ההיאחזות, לא נרצה להסתבך אתה יותר.

אושר בהווה ובעתיד

כאשר נבין את הפגמים שבהיאחזות, נהיה נחושים להשתחרר מהאחיזה באושר שבחיים אלה וכל הסבל הנובע ממנו. מובן שעדיין נרצה להיות מאושרים כעת, אך לא נהיה אובססיביים ברצון לקבל את כל מה שאנחנו חושבים שאנו צריכים או רוצים. בנוסף, נזהה את החשיבות של ההתכוננות לחיים עתידיים.
הדרך העיקרית להתכונן לחיים עתידיים ולהיפטר מחוסר השקט שבחיים אלו, היא להתבונן בסיבה ותוצאה – קרמה – על ידי כך שנזנח פעולות הרסניות ונתרגל פעולות מועילות.
על מנת לפעול על פי סיבה ותוצאה, יהיה עלינו לאמן את עצמנו בטכניקות לשם הרגעת היאחזות גסה, כעס, קנאה, בורות, ספק אשלייתי וגאווה. אף על פי שהדרך המוחלטת להרגיע את הרגשות העוכרים האלה היא החכמה המכירה בריקות; למתחילים כמונו, המדיטציה על ארעיות היא תרופת נגד כללית טובה.
מדיטציה על ארעיות כוללת את ההכרה שכל האנשים, הדברים, והמצבים משתנים מרגע לרגע. הם אינם נשארים אותו הדבר. זכירת הארעיות עוזרת לנו להימנע מלהפריז בחשיבות של מה שקורה לנו. לדוגמה, אם אנחנו בהיאחזות כלפי המכונית החדשה שלנו וכועסים כי מישהו שרט אותה, נוכל לחשוב: "מכונית זו משתנה כל הזמן. היא לא תחזיק מעמד לנצח. מהיום שיצאה מהמפעל, מצב המכונית מתדרדר. אני יכולה ליהנות ממנה כל עוד היא כאן. אבל איני צריכה להתעצבן כשפוגעים בה, מפני שהטבע של המכונית הוא שהיא משתנה".
יש החושבים שזו השקפה פסימית על החיים, ואומרים שכיוון שהכול משתנה, אין למען מה לחיות. נכון שאף לא אחד מהאנשים, הרכוש או המצבים שיש לנו עכשיו מחזיקים מעמד לנצח. זוהי המציאות בה אנו חיים, ואין דרך לשנות אותה. למרות זאת, המשמעות של ארעיות היא שגם דברים חדשים יכולים להתרחש. ארעיות מאפשרת לתינוק חסר אונים לגדול להיות מבוגר בעל מיומנויות. המשמעות של ארעיות היא שהאהבה, החמלה, התבונה והיכולות שלנו יכולות לגדול.

לכל אחד מהרגשות העוכרים יש תרופת נגד מתאימה. להיאחזות, אנו יכולים להרהר בצדדים הלא רצויים של הדבר כלפיו אנו חשים היאחזות, על מנת לאזן את ההגזמה של התכונות הטובות שלו. לכעס, אנו יכולים לזכור שאחרים רוצים להיות מאושרים ולהימנע מסבל בדיוק כמונו. כיוון שהם מבולבלים לגבי הדרך לספק רצון זה, הם פוגעים באחרים. כאשר נבין את מצבם של אחרים ונזכור את טוב ליבם, נפתח סבלנות ואהבה כתגובה לפגיעתם בנו ובאחרים.
תרופת הנגד לקנאה היא שמחה באושר, בתכונות הטובות, ובמעשים הטובים של אחרים. למידה והרהור בדהרמה מרפאה בורות. מדיטציה על הנשימה משחררת אותנו מהפטפוט וחוסר השקט של ספק אשלייתי. על ידי מחשבה על נושא מסובך מאוד נוכל להתמודד עם גאווה, מפני שנראה כמה מעט אנו יודעים. תרופת נגד נוספת לגאווה, היא לזכור שכל מה שיש לנו, וכל שאנו יודעים, בא מאחרים, ולכן אין כל סיבה להיות גאים בדברים אלה.
המשמעות של הרגעת הרגשות העוכרים ופיתוח חוסר-היאחזות אינה שניתן את כל כספנו ונחיה כקבצנים. אנחנו צריכים כסף כדי לתפקד בחברה. אין דבר פנימי בכסף העושה אותו לטוב או לרע. החשיבות היא בגישה שלנו, כך שביכולתנו לפתח השקפה מאוזנת לגבי כסף. אם יש לנו הכנסה טובה, יופי; אם לא, אנחנו עדיין יכולים להרגיש מאושרים ומוצלחים. כאשר יש לנו כסף, נחלוק אותו עם אחרים בשמחה. לא ננסה לקנות חברים או להתגאות ברכושנו, וכך לא נחשוד במניעים של אלה המחפשים את קרבתנו. כיוון שלא נהיה אובססיביים לגבי הצורך שלנו בהכנסה מסוימת, לא נרמה אחרים בעסקים או נוליך אותם שולל במטרה להרוויח יותר. אחרים יבטחו בנו, ולא נתבייש במעשינו.
כמו כן, אין דבר שלילי בעצם השאיפה לחינוך טוב או עבודה טובה. המניע שלנו קובע אם אלה מועילים או לא. אם אנו לומדים או מתאמנים במיומנות עם המניע שהדבר יאפשר לנו להציע שירות לאחרים, התודעה שלנו תהיה שלווה והלימוד יהווה פעולה מיטיבה. עדיין נרצה להצליח במבחנים ובעבודתנו – לא כדי שיהיה לנו שם טוב או כדי שנוכל לנפנף בעושרנו – אלא כיוון שנרצה מיומנות עמה נוכל להיות לתועלת לאחרים ולשפר את החברה שלנו.
בבודהיזם אין התנגדות להתקדמות חומרית או טכנולוגית. התקדמות כזו יכולה לשפר את חייהם של אנשים רבים. לעומת זאת, הדגש בבודהיזם הוא על הצורך שבאיזון בין דאגות חומריות ורוחניות, כיוון שהתפתחות חיצונית בלבד אינה הופכת את העולם למקום מאושר יותר. להרבה חברות מודרניות יש בעיות חברתיות עמוקות וחיים בהן הרבה אנשים אומללים. אם אנו מפתחים אנרגיה גרעינית, אך אין לנו את המוסר לפקח על הדרך בה אנו משתמשים בה, הדבר יכול לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. אם אנו חיים בחברות עשירות המתקדמות מבחינה טכנולוגית אך עדיין משועבדים לתשוקות ולכעס שלנו, אין ביכולתנו ליהנות ממה שיש לנו.
לכן הבודהיזם טוען שהתפתחות חיצונית חייבת לבוא יד ביד עם התפתחות פנימית. אנו צריכים ערכים מוסריים, אתיקה טובה וחוש אחריות כלפי רווחת הכלל. בנוסף לטוב לב אוהב וסובלנות, אנו צריכים חכמה. כך נוכל ליהנות מהתקדמות טכנולוגית בעוד שנמזער את תופעות הלוואי הבלתי רצויות שלה.
יתכן והדבר נראה כסתירה, אך ככל שתהיה לנו פחות היאחזות להנאות המוגבלות של חיים אלו, כך חיינו יהיו מאושרים ושלווים יותר! להיות 'חסרי-היאחזות', אין משמעו 'לשקוע' ולא ליהנות מהחיים. בדיוק ההפך הוא הנכון, מפני שעם חוסר-היאחזות נהיה נינוחים יותר ועצבניים פחות, כך שנוכל להתייחס לסביבתנו ולאחרים בצורה אכפתית יותר. כשנפסיק להיאחז כבתזזית באושרנו המידי, נוכל ליהנות יותר מכל הסובב אותנו.

בואו נרד מהגלגל הענק

הרמה הראשונה של הנחישות להשתחרר, היא הרצון להשתחרר מלידות מחדש אומללות, ומהמעשים השלילים הגורמים ללידות כאלה. אך האם הבטחת לידה מחדש טובה תפתור את כל בעיותינו? האם נמצא אושר מושלם ומתמשך בכל לידה מחדש אותה נקבל?
כאשר נבחן את מה שיקרה לנו בחיים עתידיים, נגלה שגם אם ניוולד מחדש כבני אדם, או כישויות שמימיות עם הנאות חושים נהדרות, זה לא יימשך לנצח. גם בחיים אלו נתקל בבעיות. הבטחת לידה מחדש טובה, אם כך, היא תחליף ארעי למניעת סבל רב. זה עוזר לזמן מה, אך אין למצוא אושר מתמשך באף לידה מחדש בקיום המחזורי.
הדבר דומה להיותנו על גלגל ענק שלא עוצר לעולם: אנו עולים ויורדים שוב ושוב. כל עוד אנחנו תחת השפעת הבורות, הרגשות העוכרים ומעשינו, איננו חופשיים. אנו לכודים בגלגל הענק ומחויבים להסתובב סחור סחור, ולקחת צורת חיים אחת אחרי השנייה ללא בחירה.
הכרה במצב זה תגרום לנו לחשוב שיתכן ויש הרבה דברים יפים לראות בגלגל הענק, אבל זה בעצם די משעמם. נבין שאין שום דבר באף אחת מצורות הקיום אשר שווה להיאחז בו. כל ההנאות בקיום המחזורי הם זמניים, ואינן מפצות על כך ששוב ושוב אנו עוברים לידה ומוות.
מחשבה כזו מובילה אותנו לרמה השנייה של הנחישות להשתחרר. נרגיש ש"זה יפה לקבל לידות מחדש טובות, אך כל עוד אני נולד במקום כלשהו בתוך הקיום המחזורי, אחווה בעיות וקשיים שאיני בוחר. מצב זה בלתי מספק לחלוטין. אני רוצה להשתחרר ממנו"!
אנו כמהים למצב של שלווה ואושר מתמשכים, חופשיים מכל הנסיבות הבלתי מספקות. כאשר נראה שכל הקשיים בקיום המחזורי נגרמים על ידי בורות, רגשות עוכרים, והפעולות שאנחנו עושים תחת השפעתם, נחפש דרך לשחרר את עצמנו מהם ולהיות בנירוונה, מצב של שחרור ואושר. לכן החכם הטיבטי לאמה צונג קאפה אמר ב"בסיס כל המעלות:"
אין כל סיפוק בהנאה מההנאות הגשמיות. הן פתח לכל האומללות. כעת, משהבנתי שהפגם בהנאות הקיום המחזורי הוא שאין לבטוח בהן, הלוואי ואהיה נחוש כלפי האושר שבשחרור – הקנה לי השראה זו!
הדרך לפוגג לחלוטין את הרגשות העוכרים והפעולות שאותם הם מניעים, היא לפתח את שלושת התרגולים הגבוהים: התנהגות אתית, ריכוז וחכמה. באמצעות התנהגות אתית נמנע ממעשים הרסניים. על בסיס זה, נתרגל ריכוז, כדי להרגיע את הרגשות העוכרים הגסים, ולפתח את היכולת לרכז את תודעתנו על כל מושא מדיטציה, למשך כל זמן בו נחפוץ. בכך שנחבר ריכוז עם חכמה, נחדור למשמעות של המציאות, ובכך נפוגג את הבורות, הרגשות העוכרים ואת העקבות הקרמתיות שגורמות לסבל.
כעת נביט בהתנהגות אתית, כיוון שהיא הבסיס לכל התרגולים הגבוהים.

התנהגות אתית:
התייחסות מועילה לאחרים

כאשר אנו מבינות את הפוטנציאל העצום שלנו, אנו מוצאות עניין בדרך בה אנו יכולות לפתח אותו. מהן פעולות מועילות? אילו פעולות מאפילות על יופיינו האנושי ומפריעות בהתפתחותנו הרוחנית, ולכן כדאי לנטוש אותן? התשובות נמצאות בנושא ההתנהגות האתית.
ההשקפה הבודהיסטית לגבי התנהגות אתית מתייחסת לקשר בין הפעולות שאנו עושות ותוצאותיהן. פעולות מכונות "שליליות" כיוון שהן מביאות לתוצאות לא נעימות, ו-"חיוביות" כיוון שהתוצאות שלהן מביאות אושר גם לנו וגם לאחרים. כיוון שאנו רוצות באושר, ואין אנו רוצות בסבל, כדאי ללמוד על, ולחיות על פי, דרך פעולת הסיבה והתוצאה. הבנת התוצאות שפעולות מסוימות גורמות מאפשרת לנו לקבל החלטות טובות יותר לגבי הדרך בה אנו בוחרות לפעול.
כקו מנחה, הבודהה יעץ לנו להימנע מעשר פעולות ההורסות את האושר שלנו ושל אחרים. שלוש מהפעולות הן פעולות של הגוף: הריגה, גניבה והתנהגות מינית פוגעת. ארבע הן פעולות של הדיבור: שקר, דיבור מסכסך, דיבור בוטה, ודיבור סרק. שלוש הן פעולות של התודעה: חמדנות כלפי מה ששייך לאחרים, רשעות והשקפות מוטעות.

שלוש פעולות פיזיות

הריגה מתייחסת ללקיחת חיים של כל יצור חי. פעולה זו היא החמורה מבין עשר הפעולות ההרסניות, כיוון שהיא המזיקה ביותר לאחר. כל בעלי התודעה, בני אדם ובעלי חיים, כולם מוקירים את חייהם יותר מכל דבר אחר. לעיתים אנו נתקלים במצבים קשים בהם נדמה שיש יתרון בהריגה: כאשר מדינתנו מותקפת, כאשר אדם או חיה מאיימים להזיק לילדנו, או כאשר ביתנו שורץ טרמיטים. אם נחשוב ביצירתיות, לעיתים קרובות נמצא פתרונות אחרים חוץ מלקיחת חייו של אחר: הידברות במקום שימוש בנשק יכולה לעצור תוקף, וכן לכידה או מהלומה הגורמת לחיה מאיימת חוסר הכרה עוצרת את הסכנה. כדאי שנמנע מלקיחת חיים ככל האפשר.
המתת חסד והפלה הם נושאים מסובכים. בראייה בודהיסטית, בשניהם מעורבת לקיחת חיים. אף על פי כן, נדיר שנמצא תשובה חד-משמעית לכל מצב נתון. מצבים כאלה מהווים אתגר לאינטליגנציה ולחמלה שלנו. עלינו לחשוב לעומק לגבי היתרונות והחסרונות עבורנו ועבור אחרים הכרוכות בכל האפשרויות, ולפעול בדרך שאנו מרגישים שהיא הנכונה ביותר.
גניבה היא לקיחת מה שלא ניתן לנו, החל בשוד מזוין וכלה בהשאלת דבר מה מחבר בלי להחזירו. הימנעות מתשלום מיסים או אגרות שעלינו לשלם אף היא ביטוי של גניבה, כמו גם לקיחת דברים ממקום עבודתנו לשימושינו הפרטי.
בשאיפה להימנע משימוש בלתי הולם ברכושם של אחרים, נהיה מודעים יותר לגבי גישתנו ומעשינו עם רכוש של אחרים. הדבר מועיל מאוד ועוזר למנוע חיכוכים עם האנשים סביבנו. בנוסף, אנשים יבטחו בנו ויהיו נכונים להשאיל לנו דברים. הם גם לא ידאגו שהדברים שלהם ייעלמו כאשר אנחנו בסביבה.
התנהגות מינית פוגעת מתייחסת בעיקר לניאוף: כאשר אנו נמצאים במערכת יחסים – באם נישואין או אחרת – ואנו מקיימים יחסי מין עם מישהו אחר. זו גם התנהגות מינית פוגעת אם אנו רווקים אך שותפנו המיני נמצא במערכת יחסים עם מישהו אחר. יש להימנע מפעילות מינית הגורמת להתפשטות מחלות או מזיקה לעצמנו או לאחרים.

ארבע פעולות מילוליות

שקר זה לומר בכוונה משהו שאנו יודעים שאינו נכון. למרות ששקר הוא בעיקר פעולה מילולית, הוא יכול להתבצע גם באופן פיזי, על ידי הנהון או מחווה. לא זו בלבד ששקר גורם לנו לנזק בחיים עתידיים, הוא אף הורס מערכות יחסים הקיימות בהווה. אם נשקר, אחרים לא יבטחו בנו אפילו כשאנו דוברים אמת.
לעיתים אנו נתקלים במצבים עדינים בהם אמירת האמת יכולה לפגוע ברגשותיהם של אחרים. לדוגמה, במקרה שחברינו מזמינים אותנו לארוחה ושואלים אם אנו נהנים ממנה. אנו חושבים שהאוכל לא כל כך טעים, אבל אם נאמר זאת זה יפגע בהם. אך אם נענה, "אני מאוד מעריכה את זה שהזמנת אותי לארוחה. האוכל בושל באהבה," אנו מביעים את הכרת תודותינו בכנות ואף נמנעים מלשקר לגבי הטעם של האוכל.
אם אדם כועס המחזיק אקדח שואל אותנו, "איפה פאט?" נסכן את חיי פאט אם נענה תשובה כנה. במקום, נוכל להתחמק מהשאלה או לתת תשובה שאינה רלוונטית. כמו בכל המקרים בהם מעורבות עשר הפעולות ההרסניות, עלינו להשתמש בשכלנו הישר!
דיבור מסכסך לעיתים קרובות נעשה מתוך קנאה. למשל, אם אנו שואפים לקבל קידום, אנו מבקרים את עמיתנו בפני הבוס. או, אם חברנו הטוב התחבר עם מישהו אחר, יתכן ונרצה להרוס חברות זו. כך נספר לאחד דברים רעים שהשני אמר. מילים הגורמות למחלוקת במערכות יחסים של אחרים, או מונעות השלמה בין אנשים אשר אינם מסתדרים מלכתחילה, נחשבות לדיבור מפלג או דיבור מסכסך.
החסרונות בדיבור מסכסך מובנים מאליהם. אנשים יגלו במהרה את זממנו ויפסיקו להיות חברותיים כלפינו. ניצור לעצמנו שם של אדם בעייתי, ואחרים יתחמקו מאתנו.
דיבור בוטה כולל פעולות ברורות כמו צעקות כעוסות, ביקורת זדונית כלפי אחרים והשמת אחרים לצחוק. כמו כן, ההגדרה כוללת לעג אם הכוונה היא לפגוע באחר, או גרימה לכך שיראה מטופש. לעיתים ניתן לומר מילים בוטות עם חיוך, כמו למשל כשאנחנו אומרים משהו "בתמימות" בידיעה שהאחר רגיש לגביו.
למרות שלפעמים אנחנו חשים שיש הצדקה לשימוש במילים בוטות, אם נביט יותר עמוק, האם אנו מרוצים מעצמנו כשאנו משתמשים בהן? למרות שיתכן ונצעק חזק יותר ממישהו ו"נפגיז" אותם עד שננצח בוויכוח, האם נרגיש טוב עם עצמנו לאחר מכן? איזה מין אדם אנחנו אם אנו שמחים כשאנחנו מביכים אחרים או גורמים להם להראות מטופשים או מגוחכים? אם נבחן בקפידה את הדרך בה אנו מדברים אל אחרים, נגלה מדוע הם לפעמים אינם רוצים להיות בחברתנו. מצד שני, אם נפתח כבוד כלפיהם ואכפתיות לגבי רגשותיהם, לא רק שנפתח כבוד עצמי, אלא שגם אחרים ימשכו אלינו.
דיבור סרק הוא אחת הדרכים העיקריות בהן אנו מבזבזים את זמננו ויוצרים הפרעות בתודעתם של אחרים. למרות שיתכן וחסר לנו זמן ללכת לשיעור דהרמה, או לבקר קרוב משפחה מעצבן שחולה עכשיו, כמעט ואין מצב שבו חסר לנו זמן לדבר על כוכבי קולנוע, ספורט, מה השכנים עושים, והצעקה האחרונה במכוניות ובגדים. בערב אנו עייפים מדי לעשות מדיטציה או לתת את תשומת ליבנו לסיפוריו של ילדנו או שותפנו לחיים, אך אנחנו מסוגלים להישאר ערים עד מאוחר בדיבורים על דא ועל הא.
לעיתים, ככל שאנו מדברים על בעיה, כך היא הופכת להיות מוצקה יותר. דבר שהתחיל כקושי קטן הופך לגדול בתודעה שלנו לאחר שחברנו הצדיק את עמדתנו והבטיח שהאדם האחר טועה. אחר כך, כשחברנו מספר לעוד מישהו, אשר בתורו מספר לאדם נוסף, הבעיה הקטנה הופכת להיות עצומה.
הכוונה אינה שנפסיק לשוחח על בעיותינו עם אחרים. השקפה של אדם נוסף לגבי המצב מועילה לעיתים. אך כשאנו מבקשים את "עצת" חברנו אך ורק כדי לאשר את עמדתנו, במקום לנסות להעלות פתרונות חומלים לבעיה, אז השיחה יורדת לרמת דיבור סרק.
הכוונה גם אינה שהתבדחות, צחוק ובילוי הם "רעים". בכלל לא! הימנעות מדיבור סרק היא קריאה לפיתוח מוטיבציה טובה בשיחה עם אחרים. אם אנו צוחקים ומפטפטים אך ורק למטרת הנאה, איננו מנצלים את חיינו במלואם. מצד שני, מתוך דאגה לאדם השרוי בדיכאון, ביכולתנו לנסות לרומם את רוחו על ידי צחוק ופטפוט על דא והא. לפעמים אנו צריכים להירגע על מנת שנוכל לחזור לעבודה רצינית. במקרים אלה נשוחח עם חברים, תוך שמירה על מודעות לכך שאיננו רוצים להפריע לתודעה של אף אחד עם הדברים אותם אנו אומרים.

שלוש פעולות מנטליות

אף אחד אינו יודע בהכרח מתי אנו מבצעים אחת משלוש הפעולות ההרסניות של התודעה. אף על פי כן, הן משאירות נטיות שליליות על זרם התודעה. חמדנות מתרחשת כשאנו מבחינות ברכוש מושך של מישהו אחר ומתכננות כיצד לקבל אותו. יתכן ונחשוב, "ארמוז כמה החפץ יפה ואולי היא תיתן לי אותו." או, "אולי אחמיא לה והיא תרצה לתת לי מתנה." חמדנות גורמת לנו לחוסר מנוחה ועלולה לגרור אותנו לפעולה או התבטאות הרסנית. אם נתרגל להסתפק ברכושנו ולשמוח במזלם הטוב של אחרים נהיה מאושרות יותר.
רשעות היא טיפוח כוונות זדוניות ומחשבה על גרימת נזק לזולת. אנו די טובים בכך. יתכן ונתכנן תכנית מפורטת על הדרך שבה ננקום על עוול שנעשה לנו, או נחשוב על מה לומר כדי לפגוע במישהו ו"לשים אותו במקומו". לעיתים אנחנו אפילו לא מודעים לכך שהתודעה שלנו עסוקה במחשבות זדוניות. עלינו להתבונן במחשבותינו בתשומת לב על מנת לדעת מתי אנחנו מאחלים נזק לאחרים או שמחים בצרותיהם.
השקפות מוטעות הן הכחשת קיומו של דבר קיים, או התעקשות לגבי קיומו של דבר שאינו קיים. הכוונה היא לנושאים חשובים המעצבים את כול גישתנו לחיים. לדוגמה, אם אנחנו מתעקשים, ש"אין לידה מחדש", ומתוך צרות אופקים מסרבים להקשיב לדעות אחרות, נפלנו להשקפה מוטעית. הספק הנוכחי שיש לנו לגבי לידה מחדש אינו השקפה מוטעית, כיוון שאנו חוקרים רעיונות חדשים ופתוחים לנימוקים אחרים. השקפה מוטעית היא כאשר מישהו מחזיק בהשקפה פילוסופית או אתית מוטעית באופן נחרץ ועוין.
כשאנו נמנעים מעשר הפעולות ההרסניות, אוטומטית אנחנו מתרגלים את עשר הפעולות המועילות. ככול שנהיה מודעים יותר להתנהגותנו, חיינו וחיי האנשים בסביבתנו יהיו הרבה יותר שלווים. התנהגות אתית הסובבת סביב נטישת עשר הפעולות ההרסניות היא השקפה המשותפת לדתות העולם.
דרוש זמן לשנות את התנהגותנו. ראשית עלינו ללמוד לזהות את הפעולה ההרסנית המסוימת שאנו מבצעים. לעיתים איננו מודעים לדברים אותם אנו חושבים, אומרים או עושים, כיוון שאנחנו עסוקים, גאים, פזיזים או שדעתנו מוסחת. לפעמים עוברות שנים לפני שאנו מודעים לכך שפגענו במישהו.
לאחר זיהוי הפעולות ההרסניות, יש להשקיע מאמץ בהימנעות מהן. הדבר קשה משנדמה, מפני שאם אנחנו רגילים לפעול בדרך מסוימות, כוח-רצון לבדו אינו מספיק על מנת לשנות את התנהגותנו. עלינו להבין את החסרונות של ההתנהגות הזו לעומק ושוב ושוב להיות קשובים ולנסות להימנע ממנה. שיעורים בודהיסטיים מציעים שיטות רבות לשינוי הגישות ההרסניות. מועיל ללמוד ולתרגל אותן בחיי היומיום. יתכן ולא ננחל הצלחה רבה בהתחלה, אך נוכל להשתנות עם מאמץ עקבי ועדין. חשוב להיות סבלניים עם עצמנו בתהליך הזה של ההתפתחות העצמית.
יש אנשים הרוצים להגיע לתובנות רוחניות, אך אינם רוצים לשנות את התנהגותם ביומיום. הם משקרים ומרמים כשנוח להם, מרכלים על נושאים לא רלוונטיים, ומעבירים ביקורת על אנשים שאינם אוהבים. אף על פי כן ברצונם לתרגל מדיטציות מתקדמות ולהשיג יכולות יוצאות דופן.
למעשה, הם אינם יוצרים את הסיבות לתובנות. אם אין ביכולתנו לשלוט במעשינו הגסים ביותר – הדברים שאנו עושים ואומרים לאחרים – כיצד נצפה לשנות את התודעה, מקור כל הפעולות שלנו? הרבה יותר קל לשלוט בדברים שאנו אומרים ועושים מאשר לשלוט ברגשות והגישות השליליות שלנו. לכן נתחיל בסילוק שלוש הפעולות של הגוף וארבע הפעולות של הדיבור. בו זמנית, נשקיע מאמץ בהימנעות משלוש הפעולות של התודעה. עם הבסיס הזה נהיה מוכנים לעסוק בתרגולים מתקדמים יותר. הבודהה אמר:

נדיבים ומוסריים,
עם הפוטנציאל החיובי של מעשיהם,
החכמים תמיד מוצאים אושר
כאן ומעבר לעולם הזה.

טיפוח אלטרואיזם:
הלב הפתוח של אהבה וחמלה

התובנה העיקרית השנייה בדרך היא הכוונה האלטרואיסטית להגיע להארה על מנת להועיל לכל בעלי התודעה. בסנסקריט כוונה זו נקראת 'בודהיצ'יטה', ותרגומה מגוון: תודעת ההארה, תודעה שהתעוררה, לב מסור, ומחשבת ההארה. אנשים בעלי כוונה זו, הנקראים בודהיסטוות, חשים אהבה וחמלה כל כך לא אנוכיים, שוויוניים, ועזים כלפי הזולת, שברצונם להגיע להארה על מנת להועיל להם במיומנות הרבה ביותר.
אנו חיים ביקום מלא בבעלי תודעה אחרים. למרות העובדה שיש לנו גופים שונים וחוויות שונות, אנו דומים מאד. לכולנו בעיות ורגשות עוכרים. כולנו נולדים מחדש ומתים שוב ושוב. לכול אחד מאתנו יש את המשאלה העמוקה להיות מאושרים ולהימנע מקשיים.
עם התובנה שכולנו באותה הסירה, כיצד נצדיק מאמץ לתועלת האישית שלנו בלבד? הכאב והבעיות של הזולת גורמים להם אומללות במידה שווה לזו הנגרמת לנו על ידי הכאב והבעיות שלנו. כיצד נוכל לומר שאנחנו חשובים יותר מאחרים? מה ההיגיון או הנימוק לכך שתמיד אנו דואגים לעצמנו יותר מאשר לאחרים?
אם נחשוב באופן דמוקרטי, נראה שקיימת אחת ממני, בעוד קיימים אינסוף בעלי תודעה אחרים. אם נשווה את האושר של אדם אחד לאושר של כול בעלי התודעה, לא ייראה הוגן לדאוג לרווחה שלי בלבד. איננו יכולים להתקדם בדרך רוחנית כאשר אנו דואגים לאושר שלנו בלבד. עלינו לסייע גם לאחרים למצוא אושר.
קשה לעזור לכול האחרים כאשר התודעה שלנו אינה שוויונית. אנו נוטים לאהוב אנשים מסוימים יותר מאחרים ויוצאים מגדרנו כדי לעזור להם. אנו עוינים כלפי אנשים שאנו מחשיבים כמרגיזים ושאיננו אוהבים. כול עוד נראה ונמיין אחרים כחברים, אויבים וזרים, ונתייחס אליהם בהתאמה, עם היאחזות, רתיעה או אדישות, יהיה לנו קשה לעזור להם. קודם צריכה להיות לנו אהבה וחמלה שוויונית כלפי כולם.
הבסיס לאהבה הוא התובנה שאחרים אינם חברים, אויבים או זרים מטבעם. חברה יכולה להפוך לזרה או לאויבת. מישהי שאיננו אוהבים יכולה להפוך לחברה או לזרה. זרה יכולה להפוך לחברה או לאויבת. מערכות היחסים משתנות בהתאם לזמן ולנסיבות. אם נביט בחיינו נמצא דוגמאות רבות לכך. כיוון שמערכות היחסים שלנו עם אחרים משתנות, אין הגיון במיון נוקשה לקבוצות, המלווה בתחושות חזקות של היאחזות, רתיעה או אדישות כלפיהן.
מנקודת מבט רחבה יותר נראה עד כמה שרירותי הסיווג של אנשים כחברים, אויבים או זרים. מישהו נותן לנו אלף דולר היום והופך לחברנו. מחר הוא סוטר לנו והופך לאויבנו. אדם אחר סוטר לנו היום ונותן לנו אלף דולר מחר. מי מבניהם החבר ומי האויב?
חבר ואויב הן הבחנות שרירותיות התלויות בזמן ובנסיבות, ובסיווג שלנו "חבר" או "אויב". אם היה ביכולתנו לזכור את כול מערכות היחסים שהיו לנו עם כול בעלי התודעה – כולל בתקופות חיים קודמות – היינו רואים שכולם היו חברים, אויבים וזרים בזמן זה או אחר.
בדרך כלל אנחנו רואים מישהי שמיטיבה עמנו ומסכימה עם הדעות שלנו כאדם טוב וחברה אמיתית. אנו חושבים על מישהו שאיננו מסתדרים אתו כאדם רע ואויב אמיתי. אך לשניהם איכויות טובות ורעות. אנו רואים רק איכויות מסוימות של כול אחד מהם, מדגישים אותן, וחושבים שהן האופי של האדם.
השקפתנו לגבי הזולת סובייקטיבית מאד. כשאנו מביטים באשה מסוימת נדמה שהיא נהדרת, בעוד אדם אחר רואה אותה כמרגיזה. מדוע? מפני שאנו מביטים בה מנקודת מבט אחת, בעוד האחר רואה אותה מנקודת מבט שונה. למעשה, יש לה גם מעלות וגם מגרעות.
אם נתאמן בראיה מלאה יותר של הזולת, נפסיק להתאכזב כאשר יקירינו לא עומדים בציפיות שלנו. נזהה ונקבל את חולשותיהם. כמו כן, חוסר הסובלנות וחוסר הכבוד שלנו לאלה שדחינו ייחלש, כיוון שנהיה מודעות לתכונותיהם הטובות. למרות שטוב ליבם אינו מופנה כלפינו כרגע, הם טובי לב כלפי רבים.
תחושותינו כלפי אחרים יהיו הרבה יותר מאוזנות כאשר נכיר בכל ההיבטים באופיים, ונהיה מודעים לטבע המשתנה והסובייקטיבי של מערכות יחסים. ללא הקוצים של ההיאחזות, הרתיעה והאדישות, ליבנו יפתח יותר כלפי הזולת.

טוב הלב של הזולת

על בסיס מידת ההשתוות כלפי כול בעלי התודעה נטפח אהבה וחמלה. הצעד הראשון בפיתוח אהבה וחמלה הוא זכירת טוב הלב של הזולת.
כול מה שיש לנו תלוי בטוב ליבם של אחרים. אחרים מגדלים, מובילים ולעיתים מבשלים את מזוננו. אחרים תופרים את בגדינו. ביתנו תלוי במאמץ הנדיב של רבים: אדריכלים, מהנדסים, בנאים, שרברבים, חשמלאים, צבעים, נגרים. אם נתבונן מקרוב נראה שכול מה שאנו נהנים ממנו נובע מעבודתם של אחרים.
יש האומרים, "אבל לפעמים אנשים לא עושים את עבודתם כראוי. הם חסרי אחריות ומזהמים את הסביבה. אפילו אם הם עובדים כראוי, הם עובדים תמורת שכר, ולא כדי לסייע לנו."
אלה טענות נכונות. מעניין שמצד אחד ברצוננו לראות אחרים כטובי לב ולטפח כלפיהם רגשות חמימים, אך כשאנו מתחילים לשקול את שעשו למעננו, חלק אחר בתודעתנו נרתע ואומר, "כן, אבל…" ומונה את מגרעותיהם.
אף על פי כן, כתשובה לספקות שהועלו לעיל: כן, יש אנשים שטועים וגורמים נזק בפעולותיהם בכוונה או שלא בכוונה. אך הם עושים כמיטב יכולתם, בהתחשב בנסיבות המנטליות והפיזיות שלהם. אם אנשים מזיקים לאחרים או עושים טעויות חמורות, עלינו לנסות לתקן את המצב. אך נוכל לעשות זאת בלי לכעוס עליהם.
אחד ממורי, לאמה יישה, היה אומר לנו, "כוונתם טובה, יקיריי". אפילו אנשים המזיקים לאחרים או העובדים בפזיזות רק מנסים להיות מאושרים. בהתחשב בבורות ובבלבול שלהם, הם עושים את הדבר הנכון לדעתם.
יתכן ואנשים עובדים תמורת כסף, ללא כוונת טוב לב כלפינו. אך העניין אינו מדוע הם עובדים, אלא שאנו מקבלים תועלת ממאמציהם. גם אם הם עובדים בשביל כסף או מוניטין, העניין הוא שאם הם לא היו עושים את עבודתם, מצבנו היה גרוע יותר.
יש מי שיאמר, "אני משלם לאנשים תמורת עבודתם, כך שהם עושים את שעליהם לעשות. מה הקשר לטוב לב?" אפילו כשאנו משלמים לאנשים לעשות את עבודתם אנו מקבלים תועלת ממאמציהם. בנוסף, הכסף שאנו משלמים אינו שלנו. לא נולדנו עם ערימות של כסף ביד! הכסף שיש לנו הגיע מאחרים. לולא טוב הלב של המעסיק שלנו או הלקוחות שלנו, כיצד היה לנו כסף?
כשנולדנו לא היה לנו דבר. לא יכולנו אפילו להאכיל את עצמנו או להגן על עצמנו מהקור או מהחום. רק בזכות טוב הלב של הורינו נשארנו בחיים כפעוטות.
יתכן ונחוש שאנו אינטליגנטיים ובעלי ידע, אך מהיכן הגיעו התכונות האלה? הורינו למדו אותנו לדבר, ומורינו לימדו אותנו מיומנויות ונושאים רבים. למרות שכילדים אולי לא הערכנו את שעשו הורינו ומורינו עבורנו, כעת נראה שהם עזרו לנו במידה רבה.
יש שעברו התעללות כילדים, או חוו מצבים נוראיים כפליטים או כקורבנות מלחמה. כיצד יוכלו להתחיל לראות אחרים כטובי לב כאשר הנזק שנגרם להם כה הרסני?
ראשית, נחשוב עמוקות על האנשים שהיו טובים אלינו. כולנו נתקלנו בטוב לב, אם מעובד במחנה פליטים, מורה, עמית, או זר שחיוכו הביע הבנה ודאגה. מועיל להיזכר אפילו בדוגמאות קטנות של טוב לב, מפני שאלה מרככות את כאבנו ופותחות את לבנו להשבת חיבה.
לאחר מכן נבדוק האם האדם או האנשים שהזיקו לנו עשו זאת כל הזמן. אולי היו לנו חוויות ניטראליות, או אפילו חיוביות איתם. זיכרונות כאלה עוזרים לנו לראות שהאנשים שהזיקו לנו אינם בעלי אופי מושחת מיסודו.
כמו כן, נוכל לחשוב על אלה שהזיקו לנו שהם פעלו מתוך הבלבול והבורות שלהם. למרות שפשוט רצו להיות מאושרים, הם השתמשו באמצעים שגויים ופגעו בעצמם ובאחרים. עם מחשבה זו נתחיל לסלוח להם ולרפא את הפצעים הרגשיים שלנו לאט לאט.

לב פתוח

בודהיסטים מאמינים שטוב הלב של הזולת הופך להיות ברור יותר כשמתחשבים בכך שהיו לנו תקופות חיים רבות. אחרים היו טובי לב כלפינו בכול תקופת חיים. לא תמיד היינו עם האנשים שאנו קרובות אליהם עכשיו. בתקופות חיים קודמות היו לנו את כול סוגי מערכות היחסים עם כול בעלי התודעה האחרים. היינו ההורים והילדים אחת של השניה פעמים רבות בעבר, אפילו אם אין ביכולתנו לזכור זאת כעת.
הדבר נראה מוזר בהתחלה, אך כשנחשוב על המשמעות של אינסוף תקופות חיים, נבין שהכרנו את כולם בעבר. בתקופות החיים הקודמות כשאחרים היו ההורים שלנו, הם בדרך כלל היו טובי לב כלפינו. אפילו כשהם לא היו ההורים שלנו הם סייעו לנו.
כשנשקול את הנושא לעומק, נחוש הערכה והכרת תודה מהממת כלפי אחרים. לאחר מכן, כשנחשוב על אחרים, הם ייראו בעינינו טובי לב במידה שלא תתואר. בכנות נרצה לגמול להם על טוב ליבם. מעומק ליבנו נרצה שיהיו מאושרים. זוהי אהבה.
הלב הפתוח של האהבה גורם לנו לחוש שמחה. אך כיצד אנו מרגישות כשאנו אנוכיות? לבנו מלא פחד, לחץ וטרדה. האם אנוכיות מועילה? גישת הדאגה העצמית מדמה לדאוג לנו בכך שהיא אומרת, "אם לא אדאג לעצמי קודם, מי ידאג? בעולם הזה עלי לדאוג לרווחתי לפני כול אחד אחר."
למעשה, הגישה הזאת הורסת אותנו. אם נתבונן בהתנסות שלנו, נראה שבכל פעם שאנו נמצאות בעימות סוער עם הזולת, מעורבת אנוכיות. בכל פעם שאנו פועלות בצורה הרסנית ובכך יוצרות סבל עתידי לעצמנו, נוכחת התודעה הדואגת לעצמי. בכל פעם שאנו עצלניות, תובעניות או כפויות תודה, אנו תחת השפעת הגישה האנוכית. מדוע מדינות יוצאות למלחמה? מדוע קיימים סכסוכים במשפחה? מדוע יש אנשים המכורים לסמים, אלכוהול, כוח ועושר? התשובה תמיד חוזרת לאנוכיות, דאגה לעצמך יותר מאשר לזולת.
שיטה יעילה מאד להחלשת הגישה האנוכית כשהיא עולה, היא לדמיין את עצמנו מוקפות באנשים רבים. הדבר מזכיר לנו שאנו שותפות בעולם עם אחרים. לאחר מכן, במקום להזדהות עם עצמנו, נזדהה עם האחרים ונביט באני הישן שלנו. כיצד אנו נראות בעיני האחרים? האם אנו חשובות כפי שחשבנו קודם?
למעשה, יש אחרים רבים ורק "אני" אחת. לכן, האם הוגן הדבר לדאוג לרווחתי בלבד? האם נכון לראות את אושרי כחשוב יותר מאושרם של אחרים? מחשבה כזו מסייעת לנו לראות את המצב במדויק.
אין הכוונה לכך שאנו רעות מפני שלפעמים אנחנו אנוכיות. הגישה האנוכית היא אחד העננים המסתירים את שמיים הצלולים של תודעתנו. אל לנו להזדהות עם האנוכיות, כי הדבר יוסיף חטא על פשע. הרי אנו נחושות לפעול נגד האנוכיות מפני שהיא פוגעת בנו ובאחרים.
מצד שני, דאגה לאחרים מביאה תועלת רבה. הם שמחים ואנחנו שמחות. בנוסף, מדאגה והתחשבות באחרים, נתנהג בצורה מועילה. הדבר גורם לתופעת לוואי של אושר בחיינו העתידיים. מערכות היחסים והסביבה שלנו יהיו הרמוניים יותר. בכך שנדאג לאחרים יותר מאשר לעצמנו, תודעתנו תהפוך לאצילית ונתקדם בדרך להארה. המלומד ההודי הגדול שאנטידווה אמר:

כל השמחה הקיימת בעולם הזה
כולה מגיעה מהרצון שאחרים יהיו מאושרים,
וכל הסבל הקיים בעולם הזה
כולו מגיע מהרצון (האנוכי) שאנחנו נהיה מאושרים.
האם יש צורך לומר יותר?
הילדותיים עובדים לתועלתם האישית,
הבודהות עובדים לתועלת הזולת.
פשוט הביטו בהבדל שביניהם!

אהבה וחמלה

אהבה היא המשאלה שאחרים יהיו מאושרים, בעוד חמלה היא המשאלה שהם יהיו חופשיים מסבל. לאחר שנסלק את ההיאחזות בחברים, הכעס כלפי אויבים והאדישות לזרים, אהבה וחמלה יכולות להיות שוויוניות ולכלול את כולם. אהבה אינה מצרך מוגבל שצריך לחלק בחסכנות. כאשר נזהה את טוב ליבם של אחרים ונכבד את משאלתם להיות מאושרים ולהימנע מבעיות, אהבתנו יכולה להפוך לחסרת גבולות.
יש שיתהו אם הדבר מעשי, "האם אני אמורה לוותר על משפחתי? או האם אוהב את כולם באופן שווה ויהיו לי נשים ובעלים רבים?! האם אזמין גנבים לביתי ואראה להם היכן הכסף מפני שאני אוהבת אותם?"
על האהבה להשתלב עם חוכמה. אין זו אהבה טיפשית. כלפי משפחתנו נוכל לטפח אהבה במקום היאחזות. יתכן ונאהב את כול בעלי התודעה באופן שוויוני, אך עדיין נחיה עם משפחתנו.
אהבה ודחף מיני הם דברים שונים. אין צורך להביע את חיבתנו השוויוניות כלפי כולם באופן מיני. כמו כן, עידוד פשע כגון שוד אינו אהבה. למרות זאת, נוכל להשתמש במשאבינו על מנת לעזור לאחרים לקבל חינוך טוב ועבודה, כך שלא יצטרכו לגנוב.
אהבה היא גישה פנימית של דאגה והתייחסות לכולם. אף על פי כן, עלינו לנהוג בצורה הולמת בכל מצב, ולפעול בצורה המועילה ביותר עבור כמה שיותר אנשים. אם עלינו לעצור מישהו הפוגע באחרים, נוכל לעשות זאת לא מתוך כעס או נקמה, אלא מתוך דאגה לפוגע בנוסף על הדאגה לאחרים במצב זה. התגובה המנטלית והרגשית שלנו תהיה שווה כלפי כל בעלי התודעה; אך מילולית ופיזית עדיין ננהג כראוי במצב הנתון.
בנוסף לאהבה, נפתח חמלה, המשאלה שאחרים יהיו חופשיים מבעיותיהם והסיבות למצבם הבלתי מספק. חמלה זו כוללת את כולם באופן שוויוני, ללא קשר למי הם או להתנהגותם.
חמלה שונה מרחמים. רחמים היא גישה גאה ומתנשאת: "אני אדם טוב כל כך שאני עוזרת לאנשים המסכנים שחייהם מתפרקים." מצד שני, חמלה רואה אחרים כשווים לנו, מפני שכולנו, באופן שווה, רוצים אושר ואיננו רוצים בעיות. עם כבוד וענווה, מבלי לבקש הכרה לפעולותינו, נסייע בכול דרך שנוכל. נעזור לאחרים באותה קלות וללא ציפיות כפי שאנו עוזרים לעצמנו.
עם אהבה וחמלה נפתח את הנחישות לקחת אחריות לאושרם של אחרים. ללא נחישות זו, אפילו אם נחוש אהבה וחמלה, לא יהיה לנו התמריץ לפעול. כמו אדם הרואה מישהו אחר טובע, וחושב "זה נורא. צריך להציל אותו", יתכן ולעולם לא יעלה בדעתנו פשוט לקפוץ ולעזור. אך כשנפתח את הנחישות, אוטומטית נעשה את שביכולתנו למען אחרים, ללא כל היסוס, תחושת מחויבות או הרגשה שזו טרחה. הנחישות ממירה את רגשות האהבה והחמלה למעשים.
מהי הדרך היעילה ביותר לפעול לרווחת הזולת? למרות שיתכן ואנו שואפים לעזור לאחרים, כרגע יכולתנו מוגבלת. החמלה שלנו לקויה, חסרה לנו חכמה, והאמצעים המיומנים שלנו עלובים. למי יש את היכולות הנדרשות על מנת להועיל לאחרים בצורה הטובה ביותר?
כשאנו מביטים סביב, אנו רואים שלבעלי תודעה כמונו חסרות התכונות האלה. הישויות הקדושות, הארהטים והבודהיסטוות, פיתחו אותן במידה רבה, אך לא לחלוטין. רק הבודהות הצליחו לסלק את כול המערפלים מתודעתם באופן מושלם ופיתחו את תכונותיהם במלואן. כשנראה זאת, גם אנחנו נשאף להיות לבודהות על מנת להועיל לכול בעלי התודעה. זו הכוונה האלטרואיסטית, התובנה העיקרית השנייה בדרך.
כשתהיה לנו את הכוונה האלטרואיסטית באופן ספונטאני ביום ובליל, ניקרא בודהיסטוות. הצעד הבא יהיה להביא לידי שלמות את שש השלמויות (שש הפרמיטות): נדיבות, התנהגות אתית, סבלנות, מאמץ נלהב, מדיטציה מייצבת, וחכמה. זו הדרך להארה מלאה של בודהה. בהמשך יתוארו שני הגורמים החשובים ביותר בהגשמת ההארה: חכמה ומדיטציה.

חכמת ההכרה במציאות:
עקירת שורש הבורות

לאחר שפיתחנו את הנחישות להשתחרר ואת הכוונה האלטרואיסטית להגיע להארה על מנת להועיל לאחרים, כיצד נגשים את השאיפות האלה? כדי להשתחרר מהקשיים במעגל הבעיות החוזרות ונשנות, הבודהה אמר שעלינו לבער את שורש הבעיה: הבורות הנאחזת בקיום אמיתי ועצמאי של האני. הדרך לעשות זאת היא על ידי הגשמת חכמה, התובנה העיקרית השלישית בדרך. לאמה צונג קאפה הדגיש את חשיבות החכמה בשלושת עקרונות הדרך:
גם אם תמדוט על הנחישות להשתחרר והכוונה האלטרואיסטית, ללא החכמה המבינה את הטבע המוחלט (ריקות מקיום פנימי), לא תוכל לחתוך את שורש הקיום המחזורי. לכן, שאף לאמצעים להבנת ההתהוות התלויה.

על מנת לנקות לחלוטין את זרם התודעה ממערפלים ולפתח את הפוטנציאל שלנו להיות לבודהה, עלינו לסלק את כתמי הבורות המעודנים. גם תהליך זה מתבצע על ידי החלת חכמה המבינה ריקות. בקיצור, תובנת הריקות אינה רק תרגול הטיהור היעיל ביותר, אלא גם המפתח להכרת המציאות ולהבחנה בין מה שקיים לבין מה שאינו קיים.
נושא הריקות קשה להבנה. הבנה מלאה דורשת זמן, שקדנות בלמידה ומדיטציה. התקציר להלן הוא טעימה בלבד. הוא לא אמור להיות הסבר מושלם, וסביר להניח שהוא יגרום לספקות ולשאלות בתודעתכם. זה בסדר, בבודהיזם לא מצפים שנבין ונקבל הכול באופן מידי.
הכוונה בתובנת הריקות אינה להפוך את תודעתנו לריקה, ללא מחשבות. יש חיות שאינן חושבות הרבה, ואין בכך כול חסד. הריקות שאנו מקווים להבין אף אינה דומה לריקנות הבטן כשאנו רעבים. אולם, הריקות הנתפסת באמצעות החכמה היא העדר כל הדרכים הדמיוניות של הקיום שאנחנו משליכים על אנשים ותופעות. מדובר בהעדר, חוסר, של דרך קיום כוזבת.
ראשית עלינו להבין מה אנחנו שוללים. מה הדבר שאנשים ותופעות ריקים ממנו? הם ריקים מקיום עצמאי, אמיתי או פנימי. לצערנו, מאז זמן ללא התחלה, התרגלנו להתרשם שתופעות קיימות באופן עצמאי, והתרגלנו כל כך לאחוז ברושם זה כנכון, שאיננו מצליחים להבחין בכך שהרושם כוזב. איננו מודעים לכך שאנשים ותופעות אינם קיימים בדרך שנדמה לנו.

החיפוש אחר הקרקר האמיתי

כיצד נדמה לנו שדברים קיימים? ניקח קרקר כדוגמה. הוא נראה כמו קרקר אמיתי. כול אחד שייכנס לחדר יוכל לזהות אותו כקרקר, כיוון שיש בו תכונת קרקר מסוימת. יש משהו בתוכו או לגביו שגורם לו להיות קרקר ולא שום דבר אחר. זהו קרקר מוצק אחד, שקיים 'שם', עצמאית מהתודעה שלנו. הוא היה שם – קרקר בזכות עצמו – ואנחנו במקרה עברנו וראינו אותו. ניתן למצוא את הקרקר הזה: הנה הוא!
נדמה לנו שהקרקר קיים 'שם', עצמאי מסיבות ונסיבות, עצמאי מחלקיו, ועצמאי מהתודעה שלנו והמושגים והתוויות שאנחנו מייחסים לו. אך אם הקרקר באמת היה קיים בדרך זו, ללא ספק היינו מצליחים לגלות אותו כשהיינו מנתחים ומחפשים את הקרקר האמיתי הזה.
אנחנו מחפשים את הקרקר האמיתי, העצמאי, שנדמה לנו שקיים 'שם'. אנו מחפשים את הדבר שהוא הקרקר. אם נשבור את הקרקר לשניים, האם הקרקר האמיתי נמצא בחצי אחד או בשני? אולי הוא בשניהם? אם נאמר שהקרקר בשניהם, אז כנראה שיש לנו שני קרקרים כיוון שיש לנו שתי חתיכות נפרדות. זו בהחלט דרך פשוטה ליצירת קרקרים!
אם נאמר שהקרקר נמצא בחצי אחד ולא בשני, מדוע חתיכה אחת היא הקרקר והשנייה אינה? אפילו אם נקבל שהחתיכה הגדולה יותר היא הקרקר, אז מה בתוך החתיכה או לגבי החתיכה הוא הקרקר? סביר שנמצא את הקרקר או תכונת קרקר מסוימת בחתיכה. אך אם נמשיך לשבור את החתיכה לחתיכות נוספות בניסיון למצוא את הקרקר האמיתי, יהיה לנו בלגן, לא קרקר! נקבל ערימה של פירורים, ומה כאן הקרקר?
הקרקר האמיתי, העצמאי, שנדמה שהיה קיים אינו בנמצא כאשר אנו מנתחים ומנסים לאתר אותו.
אם היה קרקר פנימי כלשהו, היינו מצליחים למצוא אותו בין חלקיו, או בנפרד מחלקיו. אך הוא אינו חלקיו, ואף אינו במקום אחר. אם הקרקר היה נפרד מחלקיו, אז הייתה אפשרות שהתערובת הקלויה של קמח ומים תהיה על הצלחת בעוד הקרקר יהיה בצד השני של החדר. זה לא המצב, מפני שחוץ מהבצק הקלוי, למה עוד אפשר לקרוא 'קרקר'?
הקרקר אף אינו אוסף חלקיו, מפני שאוסף הוא רק קבוצת חלקים. אם אף אחד מהחלקים אינו קרקר בזכות עצמו, כיצד יכולים חלקים רבים יחד להיות קרקר עצמאי עם תכונת קרקר מסוימת? כפי שקבוצת דברים שאינם פרפר, למשל חגבים, לא יוצרת פרפר, קבוצת דברים שאינם קרקר, כלומר, קבוצת פירורים, אינה יכולה להפוך פתאום לקרקר אמיתי שקיים כקרקר מהצד שלו.
המסקנה היא שלא היה קרקר פנימי מלכתחילה. במילים אחרות, הקרקר האמיתי, המוצק שניתן למצוא, שראינו, ושבו נאחזנו כבעל קיום עצמאי, אינו קיים. אין הכוונה שאין שם שום קרקר בכלל, אלא שהקרקר העצמאי אינו קיים. הקרקר אינו קיים בדרך שנדמה שהוא קיים. הוא אינו קיים בדרך שחשבנו שהוא קיים.
אף על פי כן, הקרקר עדיין קיים. אם הוא לא היה קיים, לא היינו יכולים לאכול אותו! למרות שהוא אינו קיים באופן עצמאי, הוא קיים באופן מותנה. הוא מותנה בסיבות ונסיבות: הקמח, המים, האופה וכדומה. הוא מותנה בחלקיו: הפריטים המרכיבים אותו, כמו גם צבעו, צורתו, ריחו, טעמו וכדומה. הוא אף מותנה במוסכמות שגורמות לנו להבין ולתייג אותו כ'קרקר'. כחברה, הסכמנו לראות במקבץ החלקים האלה המשרתים תפקיד מסוים תופעה ייחודית ולקרוא להם 'קרקר' על מנת להבחין בינם לבין דברים אחרים.
חיפשנו משהו שהוא קרקר מהצד שלו, עצמאי מחלקיו, עצמאי מהתודעה שלנו עם המושגים והתיוגים שלנו. הקרקר העצמאי, האמיתי הזה אינו יכול להימצא כיוון שאינו קיים. אך קיים קרקר מותנה. אותו אנו אוכלים.
כיצד קיים הקרקר? קבוצת אטומים מסודרת בצורה מסוימת. תודעתנו מביטה בהם, מזהה אותם כדבר מסוים, ונותנת להם את השם 'קרקר'. הם הפכו לקרקר כיוון שכולנו ראינו אותם בדרך דומה והסכמנו, על פי מוסכמות חברתיות, לקרוא להם 'קרקר'. ב"שאלות של סוטרת אופלי" נאמר:

לפרחים המושכים המלבלבים במגוון צבעים
ולארמונות הזהב המבריקים בקסמם
אין כל יוצר (בעל קיום פנימי) פה.
הם משוערים באמצעות כוח המשגי.
העולם מיוחס באמצעות כוח המשגי.

הקרקר קיים באופן מותנה. מלבד הקרקר הקיים באופן מותנה, לא קיים קרקר אחר. הוא ריק מהיותו קרקר פנימי, עצמאי, עם תכונות קרקר מסוימות בטבעו. הקרקר קיים, אך לא באופן שבו נדמה שהוא קיים. נדמה שהוא עצמאי, כשלמעשה הוא אינו עצמאי. הוא תלוי בסיבות ונסיבות, חלקים, ותודעתנו המבינה שהוא 'קרקר'. הקרקר הינו תופעה של התהוות תלויה.

מי אנחנו?

אם אין קרקר מהותי ועצמאי, האם יש אני עצמאי? האם יש "אני" אמיתי? אדם שניתן למצוא?
תשובת הבודהה שונה מהרעיון היהודי-נוצרי של נשמה נצחית ובלתי משתנה, ומהמושג ההינדואיסטי של 'אטמן'. כשאנו מנתחים ומחפשים אותו אנחנו אמורים למצוא את הנשמה, האטמן, או העצמי הפנימי שהינו האדם. האם נוכל?
היזכרו במצב שבו כעסתם מאד. כיצד נראה שה'אני' קיים באותו הרגע? נדמה שהוא מוצק מאד. נדמה שקיים אני אמיתי שמישהו מעליב. צריך להגן על ה'אני' הזה. התחושה היא שניתן למצוא את ה'אני', העצמי, הזה; שהוא מצוי במקום כלשהו במכלול של הגוף והתודעה.
אם ה'אני' המוצק, האמיתי והעצמאי קיים כפי שנדמה שהוא קיים, ניתן יהיה למצוא אותו בגוף או בתודעה שלנו, או בנפרד מהם. אין מקום נוסף שבו 'אני' יכול להיות.
האם אני הגוף שלי? אם כן, איזה חלק מגופי הוא אני? הזרוע שלי? הבטן שלי? המוח שלי? כול האיברים שלי עשויים מאטומים. הם לא אני. גם כול הגוף שלי אינו אני, כי אם היה, לאחר מותי הגווייה שלי הייתה אני. אני משהו מעבר לאטומים המרכיבים את הגוף, כיוון שחומר פיזי ללא תודעה אינו יכול לחוש עצמים ואני כן בעלת הכרה.
האם אני המוח שלי? אם כן, האם אני הכרת העין שלי, המסוגלת להבחין בצבעים ובצורות? אולי הכרת האוזן שלי, המבחינה בקול? אולי ההכרה המנטאלית שלי המסוגלת לחשוב? האם אני תכונת אופי מסוימת? לו הייתי הכעס שלי, תמיד הייתי כעוסה. אם הייתי האינטליגנציה שלי, תמיד הייתי אינטליגנטית.
אני גם לא אוסף של כול התכונות המנטאליות ומצבי התודעה, כיוון שאוסף דברים, שכול אחד מהם אינו אמיתי ועצמאי ממני, אינו יכול להפוך להיות אני.
למרות שיש תחושה שקיים 'הוגה' כלשהו, או משהו פנימי כלשהו המחליט עבורנו, כאשר אנו מחפשים את הדבר המסוים הזה, לא נמצא אותו. החלטות ומחשבות עולות בהתאם לגורמים מנטאליים רבים. אין אף איש קטן בפנים שמנהל את העניינים.
האוסף של הגוף והתודעה שלי אינו אני עצמאי, כיוון שזה אוסף חלקים. הוא תלוי בחלקים האלה. כיצד ניתן למצוא אני אמיתי ועצמאי באוסף גופי ותודעתי, כאשר שניהם אינם אני?
אני גם לא קיימת כמשהו נפרד מהגוף והתודעה. אם הייתי, אז היה ביכולתי לזהות ולמצוא את עצמי במקום שבו לא היו לא גופי ולא תודעתי. כלומר, הייתי יכולה להיות במקום מסוים בעוד הגוף והתודעה שלי היו במקום אחר! מן הסתם הדבר אינו אפשרי. העצמי, או האני, קשור לגוף ולתודעה.
האם אנו ישות עצמאית כלשהי העוברת מתקופת חיים אחת לשנייה? בזמן המוות, התודעה נספגת לתוך מצבי תודעה יותר ויותר מעודנים. המישור העדין ביותר של התודעה עובר מתקופת חיים אחת לשנייה. אך התודעה העדינה ביותר הזו משתנה ללא הרף בכול רגע. היא מעולם לא נשארת זהה בשני רגעים עוקבים, כמו שבמישור הפיזי סדר האלקטרונים באטום משתנה בכול רגע נתון. אין ביכולתנו להצביע על רגע אחד של תודעה שתמיד הייתה ותמיד תהיה אנחנו. אנו לא התודעה של אתמול, או של היום, או של מחר. אנחנו לא התודעה שעוזבת את הגוף הזה בזמן המוות, ואף לא התודעה שנולדת מחדש. הדבר שלו אנו קוראים 'אני' מותנה בכול הגורמים הללו, אך אינו אף אחד מהם.
הדוגמה של הנהר תסייע לנו להבין את הנקודה. נהר המיסיסיפי אינו גדותיו. הוא אינו המים או הסלעים או הנחלים הזורמים אליו. כשאיננו מנתחים את הנושא, נדמה שקיים נהר אמיתי ועצמאי, אך ברגע שנשאלת השאלה, "מהו הנהר העצמאי שנדמה שקיים?" לא נמצא דבר המצביע עליו. אך נהר בעל קיום מותנה קיים.
בדומה, זרם תודעתנו אינו רגע מסוים של תודעה, ואף לא אוסף רגעי תודעה. זרם תודעה עם קיום אמיתי שכזה אינו קיים. התודעה שלנו ריקה מקיום אמיתי או פנימי. אף על פי כן, קיים רצף של רגעי תודעה היוצרים את זרם התודעה, ורצף זה נולד מחדש.
ה'אני' או העצמי אינו קיים באופן עצמאי מהגוף ומהתודעה. אף לא ניתן למצוא אותו בתוך הגוף או בתודעה. ואף לא בגוף ובתודעה יחד. במילים אחרות, אין למצוא את האני המוצק, הקיים באמת, שהרגשנו כשכעסנו. מדוע? כיוון שהוא אינו קיים. ה'אני' ריק מקיום עצמאי. זו הכוונה בהעדר-עצמיות או ריקות.

קיום מותנה

הכוונה אינה שה'אני' לא קיים כלל. אנו שוללים את העצמאות, או הקיום הפנימי שלו. אנו כן קיימים. אם לא היינו קיימים כלל, מי כותב את הספר ומי קורא אותו.
אנו קיימים באופן מותנה. אנו תלויים בסיבות: הזרע והביצית של הורינו, התודעה שלנו שהגיעה מחיים אחרים. אנו תלויים בחלקים שלנו: הגוף והתודעה שלנו. אנו אף תלויים במושגים ותגים: בהתבסס על כך שהגוף והתודעה שלנו נמצאים יחד, אנו מבינים שזהו אדם ומתייגים אותו 'אני'. אנו קיימים על סמך תיוג פשוט של בסיס מתאים, הגוף והתודעה שלנו. הבודהה אמר בסוטרות:

בדיוק כפי שמרכבה מוגדרת
בהתאם לאוסף חלקיה,
כך, בהתאם למוסכמות, בעל תודעה
[מוגדר] בהתאם לצירוף [גוף ותודעה].

חשוב להבין שתובנת הריקות אינה משמידה את 'האני'. 'אני' עצמאי, מוצק ואמיתי מעולם לא היה קיים. אנו משמידים את הבורות המחזיקה ברעיון ש'אני' מוצק קיים.
זה לא שפעם היו דברים אמיתיים וברגע שאנו מודטים על ריקות אנו הורסים אותם. זה לא שדברים היו קיימים באופן עצמאי ואז לקחנו את התכונה הזו מהם. אנו פשוט מבינים שקיום עצמאי מעולם לא היה שם, וכך אנו מסלקים את התפיסה המוטעית בקיום דברים עצמאיים.
קיים אדם המגיע להארה. זה האני המקובל, התלוי בסיבות ובנסיבות, חלקים, מושגים ותוויות. לישויות מוארות אין תחושה חזקה של 'אני' מוצק ונפרד כמונו, כיוון שהם הבינו שאני כזה אינו קיים. העצמי עדיין קיים, אך באופן עדין ורך יותר. זוהי פשוט מוסכמה, לא ישות אמיתית.
כאשר אנו מבינים את הריקות, או העדר העצמיות, כראוי, יש לנו כלי חזק ביותר להרגעת הרגשות העוכרים. כשאנו מבינים ריקות, אנו רואים שאין אדם מוצק אשר כועס; אין אדם אמיתי שיש להגן על שמו הטוב; אין אדם או עצם יפהפה עצמאי שעלינו לחמוד. באמצעות תובנת הריקות, נעלמים ההיאחזות, הכעס, הקנאה, הגאווה והבורות שלנו, מפני שאין אדם אמיתי עליו יש צורך לגונן, ואין עצם אמיתי שיש להיאחז בו.
חשיבות תובנת הריקות הודגשה ב-סוטרת מלך המדיטציה המייצבת הנעלה:

אם העדר העצמיות של תופעות מנותחת
ואם ניתוח זה מפותח במדיטציה,
התוצאה היא הגשמת נירוונה.
אין אף סיבה אחרת להגיע לשלווה.

הבנת הריקות אינה גורמת לנו להיות אדישים וחסרי שאיפות. אם אנו חושבים, "אין אני אמיתי, אין כסף אמיתי. למה בכלל לעשות משהו?" אז לא הגענו להבנה הנכונה של ריקות. תובנת הריקות נותנת לנו מרחב עצום לפעולה. במקום שמרצנו יתכלה על ידי היאחזות, כעס ובורות, נהיה חופשיים להשתמש בחכמתנו וחמלתנו באינספור דרכים לתועלת הזולת.
לאחר שהבענו נחישות להשתחרר מכול המצבים הבלתי מספקים, עם הכוונה האלטרואיסטית להגיע להארה, כאשר נמדוט על ריקות נוכל לטהר את תודעתנו לחלוטין מכל זיהום. עם הסרת מגבלותינו, נוכל לפתח את התכונות הטובות שלנו בשלמותן, כך שיהיו לנו את האמצעים המיומנים לסייע לאחרים בדרכים היעילות ביותר. ביכולתנו להתמיר את תודעתנו באופן זה. באמצעות פיתוח שלוש התובנות העיקריות של הדרך, ביכולתנו להגיע מבלבול להארה, להפוך מבעלי תודעה רגילים לבודהה.
פיתוח שלוש התובנות העיקריות דורש זמן, סבלנות ומאמץ נלהב. אף נדרש ריכוז, כדי שכשנמדוט על שלושת הנושאים האלו, התובנות שלנו יהיו יציבות וחודרות.

מדיטציה:
פיתוח ריכוז וראייה חודרת

בטיבטית, המילה 'מדיטציה' נובעת מאותו השורש הדקדוקי של המילים 'להרגיל', או 'להכיר'. כך, במדיטציה אנו מנסים להרגיל את עצמנו לדרכים מועילות לראיית העולם. אנו אף מנסים להרגיל את עצמנו להשקפה מדויקת של המציאות, כך שנוכל לסלק את התפיסות המוטעות והרגשות העוכרים.
מדיטציה אינה הרחקת מחשבות מתודעתנו ושהייה במצב חסר תוכן. תודעה חסרת תוכן אינה מרהיבה כלל. מחשבות המנוהלות במיומנות יסייעו לנו, בייחוד בשלבים הראשוניים של המדיטציה. לבסוף נתעלה מעבר למגבלות המושגים. אך הכוונה אינה כניסה למצב אדיש וחסר תוכן. הכוונה היא לראייה צלולה וישירה של המציאות.
ראשית, עלינו להקשיב להוראות כיצד ועל מה למדוט. מדיטציה אינה רק ישיבה בשיכול רגליים ועיניים עצומות. מדיטציה היא הפניית תודעתנו אל מושא חיובי, וטיפוח גישות מועילות. עלינו להקשיב להוראות של מורה מנוסה על מנת לדעת כיצד לעשות זאת כראוי.
שנית, עלינו לחשוב על ההוראות: עלינו להבין את הנושא לפני שנרגיל את עצמנו אליו. נוכל להרהר בשיעור על ידי דיון עם חברינו לדהרמה ומורים, או לבד, בישיבה בתנוחת מדיטציה.
לאחר הבנה אינטלקטואלית של הנושא, נשלב אותו בתודעתנו באמצעות מדיטציה. באמצעות תרגול תודעתנו בגישות והשקפות מסוימות, כגון אהבה שוויונית או החכמה המכירה במציאות, הן הופכות להיות טבעיות עבורנו.
תנוחת המדיטציה הקלאסית היא ישיבה בשיכול רגליים על כרית, כך שהאגן גבוה מהרגליים. הכתפיים והגב ישרים, כאילו מושכים אותנו מקדקוד ראשנו. ידינו נחות בחיקנו, ממש מתחת לטבור. יד ימין נחה בתוך יד שמאל, והאגודלים נוגעים אחד בשני. הזרועות אינן צמודות לגוף, ואף אינן בולטות החוצה, אלא נמצאות בתנוחה נוחה. הראש מוטה מעט קדימה, הפה סגור, והלשון צמודה לחך העליון.
העיניים פקוחות מעט, על מנת להימנע מישנוניות, אך אינן מביטות בדבר. הן בוהות מטה, ממוקדות בחופשיות בקצה האף, או בקרקע שלפניהן. מדיטציה מתבצעת אך ורק עם התודעה המנטאלית, ולא עם תודעת הראייה. במשך המדיטציה לא ננסה 'לראות' עם העיניים.
כדאי למדוט בבוקר לפני שמתחילים את פעילויות היום כיוון שאז התודעה רעננה ביותר. באמצעות התמקדות בגישות מועילות במדיטציית הבוקר, נהיה ערניים ורגועים יותר במשך היום. מדיטציה בערב אף היא מועילה להרגיע את התודעה 'ולעכל' את שקרה במשך היום לפני שהולכים לישון.
רצוי שמשך המדיטציה לא יהיה ארוך מדי בהתחלה. בחרי זמן סביר ליכולתך ולוח הזמנים שלך. חשוב להיות סדירים בתרגול המדיטציה, כיוון שחזרה סדירה חיונית להכרת גישות מועילות. מדיטציה במשך רבע שעה כל יום מועילה יותר ממדיטציה של שלוש שעות פעם בשבוע.
כיוון שהמוטיבציה שלנו קובעת אם מעשינו מועילים או לא, חשוב מאד לטפח מוטיבציה טובה לפני מדיטציה. אם נתחיל כל ישיבת מדיטציה עם מוטיבציה חזקה, יהיה לנו קל יותר להתרכז. לכן, לפני שנתמקד במושא המדיטציה, נקדיש מספר דקות לחשוב על תועלת התרגול לנו ולאחרים.
מועיל מאד ליצור את הכוונה האלטרואיסטית באופן כזה: "כמה נפלא היה לו כל בעלי התודעה היו מאושרים וחופשיים מקשיים! הייתי רוצה לאפשר זאת על ידי כך שאראה לאחרים את הדרך להארה. אך כל עוד התודעה שלי מבולבלת, לא אוכל לעזור לעצמי ולאחרים. לכן, הייתי רוצה לשפר את עצמי, לסלק את המערפלים, ולפתח את הפוטנציאל שלי, כדי שאוכל לשרת אחרים טוב יותר. לכן, בכוונתי לעשות מדיטציה עכשיו, כצעד נוסף בדרך".
בבודהיזם יש סוגים רבים של מדיטציות. באופן כללי, הן מחולקות לשתי קבוצות: אלו המובילות ל'שאמטה', או 'שהייה בשלווה', ואלו המפתחות 'ויפסנא', או ראייה חודרת. בסוטרת גלוי מחשבת הבודהה אמר הבודהה.
עליכם לדעת שלמרות שלימדתי היבטים רבים ושונים של מצבי מדיטציה לשומעים (אלה בדרך להיות ארהטים), לבודהיסטוות ולטאטהאגטות (בודהות), כולם כלולים בשני התרגולים של שהייה בשלווה וראייה חודרת.

שהייה בשלווה

שהייה בשלווה היא היכולת למקד את תודעתנו על מושא המדיטציה בצלילות ויציבות למשך כמה זמן שנרצה לעשות זאת. בשהייה בשלווה, תודעתנו הופכת לגמישה מאד, ומאפשרת לנו את החופש להתמקד בכול מושא חיובי שנבחר. למרות ששהייה בשלווה אינה מסוגלת לעקור את שורש הרגשות העוכרים בעצמה, ביכולתה להפחית את כוחם באופן משמעותי. כעס עז, היאחזות וקנאה לא יתפתחו, וכתוצאה מכך נרגיש יותר הרמוניה עם העולם.
על מנת לאפשר לתודעה לשהות במצב שליו, עלינו לשחרר אותה מכול דאגה, דעה קדומה, חרדה והסחת דעת. לכן, כדי לפתח שהייה בשלווה, אנו מבצעים מדיטציה מייצבת אשר באמצעותה אנו מאמנים את תודעתנו להתרכז במושא המדיטציה.
הבודהה סיפק מגוון מושאים שעליהם ניתן להתמקד על מנת לפתח ריכוז ממוקד. למשל, מדיטציה על אהבה כתרופת נגד לכעס, וכיעור כתרופת נגד להיאחזות. אף ניתן למדוט על הטבע הצלול והמודע של התודעה. דמות הבודהה יכולה להיות מושא למדיטציה שבה אנו מדמיינים בתודעתנו את הבודהה ומתרכזים בדמות שדמיינו. הנשימה היא אחד המושאים העיקריים המשמשים לפיתוח שהייה בשלווה.
כדי למדוט על הנשימה, שבו בנוח ונשמו רגיל. אל תנשמו עמוק, ואל תנסו לכפות קצב נשימה מסוים. נשמו רגיל, אך הפעם התבוננו וחוו את הנשימה לחלוטין. תוך מיקוד תשומת הלב בקצה האף, שימו לב לנשימה בעוד אתם נושפים ושואפים אוויר.
רובנו מופתעים, ואפילו נבהלים כאשר אנו מתחילים למדוט. נדמה שתודעתנו דומה לרחוב במרכז ניו יורק – יש כל כך הרבה רעש, מחשבות, רתיעה ומשיכה. זו לא המדיטציה הגורמת לתודעתנו להיות בכזה בלגן. למעשה, התודעה שלנו כבר מתרוצצת, אך כיוון שהמודעות הפנימית שלנו חלשה, איננו מודעים לכך. הפטפוט הפנימי אינו מצביע על כך שאנו מקרה אבוד. באמצעות תרגול סדיר, תודעתנו תוכל להתרכז טוב יותר והסחות הדעת יפחתו.
שני המכשולים העיקריים להתפתחות הריכוז הם רפיון ותסיסה. רפיון מתרחש כשהתודעה קהה, ואם איננו מרוכזים, אנו עלולים להירדם. כאשר התודעה כבדה יש באפשרותנו להשתמש בתרופות הנגד המתאימות על מנת לרומם אותה. לרגע נוכל להפסיק להתמקד בנשימה כמושא המדיטציה ולחשוב על משהו שירומם את רוחנו, למשל, הלידה המושלמת שלנו כבני אנוש או הפוטנציאל שלנו להיות לבודהה. גם מועיל לדמיין אור צלול ממלא את החדר, או אור בהיר נשטף אל תוך הגוף. כך התודעה תתעורר והכבדות תתפוגג. לאחר מכן נחזור למדוט על הנשימה.
למודטים מתחילים המוצאים שהם מנומנמים במהלך מדיטציה, מומלץ לשטוף את הפנים במים קרים לפני שיושבים. גם להביט למרחקים בין קטעי מדיטציה עוזר להרחיב ולהמריץ את התודעה.
המכשול העיקרי השני לפיתוח שהייה בשלווה הוא תסיסה. תסיסה מתרחשת כאשר התודעה נמשכת אל מושא היאחזות. למשל, אנו ממוקדים בנשימה במשך שלושים שניות, ואז, מבלי לשים לב, הריכוז שלנו פונה לאוכל. אחר כך אנחנו חושבים על יקירינו, ולאחר מכן, על התוכניות שלנו לסוף השבוע. כול אלה הן דוגמאות לתסיסה.
תסיסה שונה מהסחת דעת. בתסיסה מדובר במושאים מושכים בהם אנו נאחזים, בעוד הסחת דעת מושכת את תשומת לבנו גם לדברים אחרים. למשל, דוגמה להסחת דעת היא כשאנו חושבים על עלבונות שהוטחו בנו לפני חמש שנים. גם מחשבות על התכונות הטובות של הבודהה הן הסחות דעת כאשר אנחנו אמורים להתרכז בנשימה.
תסיסה מצביעה על כך שהתודעה מרוממת ונרגשת מדי. לכן, תרופת הנגד היא לחשוב על משהו עגום. נוכל לשקול ארעיות, או את הצדדים המכוערים במושא ההיאחזות שלנו, או על הסבל בקיום המחזורי. כשתודעתנו הופכת לרצינית יותר, נחזור למדוט על הנשימה.
נתינת הדעת וערנות פנימית הם שני גורמים מנטליים המאפשרים לנו לפעול נגד הסחת דעת, רפיון ותסיסה. באמצעות נתינת הדעת נזכור את מושא המדיטציה: הנשימה. זכירת, או נתינת הדעת שלנו, לנשימה היא כה חזקה עד שמחשבות אחרות המסיחות את הדעת אינן נכנסות למודעות.
על מנת להבטיח שדעתנו לא תוסח, תרפה או תתסוס, הערנות הפנימית משמשת לבדיקת ההתמקדות שלנו במושא המדיטציה. ערנות פנימית דומה למרגל – מדי פעם היא עולה ובודקת בשקט האם אנחנו עדיין ממוקדים בנשימה, או האם נדדנו למקום אחר. הערנות הפנימית אף בודקת אם הריכוז רפוי ואינו ממוקד בבירור על הנשימה. אם הערנות הפנימית שלנו מוצאת שאנחנו עדיין מרוכזים, נמשיך להתרכז. אם היא מגלה שדעתנו מוסחת, רפויה או תוססת, נחדש את נתינת הדעת, ונחזיר את תודעתנו למושא המדיטציה. לחלופין, ניישם את תרופות הנגד לרפיון ותסיסה המוזכרים לעיל.
תכונה חיונית נוספת לפיתוח השלווה המדיטטיבית היא הסבלנות. עלינו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ולהצטייד בביטחון והתלהבות להפוך את תודעתנו לשלווה יותר. אם נלחיץ את עצמנו ונצפה לקבל תוצאות מידיות, הגישה עצמה תפריע לנו. מצד שני, אם נתעצל, לא נתקדם. עלינו לטפח מאמץ רגוע.
פיתוח שהייה בשלווה הוא תהליך הדרגתי שלוקח זמן. אין טעם לצפות שאחרי שנמדוט כמה פעמים נגיע לריכוז חד נקודתי. לעומת זאת, אם נקבל הוראות נכונות לגבי מדיטציה ונבצע אותן בהנחיית מורה, נתמיד בשמחה וללא צפיות, נגיע לשהייה בשלווה.

ראייה חודרת

ראייה חודרת היא ההבחנה הנכונה במושא המדיטציה, כשהיא משולבת עם הריכוז החד נקודתי של השלווה המדיטטיבית. כדי לתרגל ראייה חודרת עלינו לפתח את היכולת לנתח את מושא המדיטציה. בעוד הדגש בפיתוח שהייה בשלווה הוא על מדיטציה מייצבת, מדיטציה אנאליטית חיונית להשגת ראייה חודרת. אף על פי כן, מדיטציה אנאליטית מועילה לפיתוח שהייה בשלווה ומדיטציה מייצבת תורמת לראייה חודרת. למעשה, ראייה חודרת היא שילוב של מדיטציה אנאליטית עם שהייה בשלווה.
הכוונה במדיטציה אנאליטית, או מאבחנת, אינה להמשיג ללא הרף וללכת לאיבוד בפטפוט פנימי. הכוונה היא שבאמצעות הבנה טובה של מושא המדיטציה, נוכל לחוות אותו במלואו. במהלך המדיטציה האנאליטית איננו עוסקים בדיון שכלתני בהכרח. יתכן ונשתמש במחשבה מעודנת יותר על מנת להגיע להבחנה נכונה של מושא המדיטציה. אזי נתרכז בהבחנה שלנו על מנת לחזק ולהפנים אותה בתודעתנו. בסופו של דבר הבנתנו ההמשגית תהפוך לחוויה ישירה. כך שהתוצר הסופי של הניתוח הוא חוויה שאינה המשגית. בסוטרה שהתבקשה על ידי קסייאפה אמר הבודהה:
הו קסייאפה, כמו שעולה להבה כאשר שתי חתיכות עץ משופשפות זו בזו, כך חכמה אנאליטית עולה ממצב המשגי. וממש כמו שהלהבה מתגברת ושורפת את כל העץ, כך חכמה אנאליטית מתגברת ושורפת את כל המצבים ההמשגיים.

ישנם שני סוגים בסיסיים של מדיטציה אנאליטית. באחד המטרה היא להתמיר את הגישה שלנו. לדוגמה, כאשר אנו מודטים על אהבה, אנו משנים את הגישה שלנו מכעס או אדישות לחיבה כנה. בסוג השני, אנו מנתחים את מושא המדיטציה על מנת להבינו ולהבחין בו. למשל, במדיטציות על ארעיות וריקות.
בסוג הראשון אנו שואפים להתמיר את הגישה שלנו. כאשר אנו מודטים על אהבה, מושא המדיטציה הוא בעלי תודעה אחרים. אנו חושבים על טוב ליבם כלפינו, בעבר בהווה ובעתיד. אנו מאפשרים לעצמנו להפנים את ההשלכות העמוקות של העובדה שכולם רוצים להיות מאושרים ולהימנע מסבל באותה עוצמה כמונו, ולאחר מכן מהרהרים בכמה נהדר היה אילו הם אכן היו מאושרים.
כאשר המחשבות הללו מתחזקות בתודעתנו, אנו מתמלאים באהבה עמוקה ושוויונית כלפי כולם. עולה בנו תחושה עזה – המשאלה שאחרים יהיו מאושרים. כך, לאחר שפיתחנו גישה אוהבת באמצעות ניתוח שכלתני, נשמר את החוויה העמוקה של אהבה באמצעות מדיטציה מייצבת. יש שייבחרו להמשיך למדוט על אהבה ולפתח על בסיסה שהייה בשלווה.
במדיטציה על ארעיות, ניתוח מסייע לנו להבין את הטבע החולף של העולם. ניקח משהו שאנו קשורים אליו, כמו מוסיקה למשל, ונהרהר בתכונת השינוי שלה. למנגינה יש התחלה, אמצע וסוף. היא אינה ממשיכה לנצח. אפילו בזמן שהיא נמשכת, היא משתנה כל הזמן. כל צליל נמשך שבריר שנייה, ואפילו ברגע הקצר הזה הוא משתנה.
כאשר נשקול את הארעיות לעומק, נבין שהיקום שלנו תמיד בתנועה. למרות שנדמה בראייה הרגילה שלנו שהוא מוצק ויציב, הוא למעשה ארעי. הבנה זו מסייעת לנו להימנע מהיאחזות ומהכאב והבלבול הנלווים אליה. הכרת הארעיות תאפשר לנו להעריך דברים ולחוות אותם במלואם כל עוד הם נמשכים. כאשר ייעלמו, לא נתאבל עליהם. כך המהומה בחיי היומיום שלנו תירגע מעצמה.
כאשר אנו מודטים על ריקות, אנו מנתחים את הטבע המוחלט של אנשים ותופעות. כפי שתואר בפרק על חכמה, אנו חוקרים את ההשערות הרגילות שלנו לגבי הדרך שבה אנשים ותופעות קיימים והאם הן נכונות. כאשר אנו מנתחים בקפידה, אנו מוצאים שהאנשים והתופעות ריקים מכול השלכות כוזבות של קיום פנימי. בנקודה זו, הגענו להבחנה נכונה לגבי ריקות.
כדי להגיע לראייה חודרת לגבי ריקות, נאחד את ההבנה הנכונה לגבי ריקות עם שהייה בשלווה. כך נאפשר לתודעתנו להישאר ממוקדת על ריקות לזמן ממושך. באמצעות התמקדות כזו על המציאות, נטהר את תודעתנו ממכשולים.
כל הנושאים המובאים בספר זה הם מושאים למדיטציה. נוכל לעשות מדיטציה אנאליטית על הנושא של לידה מחדש וסיבה ותוצאה על מנת להבין את הדרך שבה הם פועלים. על ידי הרהור בטוב ליבם של אחרים והחסרונות שבאנוכיות, נפתח אהבה ואת המשאלה הספונטאנית להועיל לאחרים. בקיצור, כל מה שהבודהה לימד יכול לשמש למדיטציה.
גם שהייה בשלווה וגם מדיטציה אנאליטית חשובים. אם ביכולתנו להתרכז, אך איננו מנתחים נכון את מושא המדיטציה, למשל ריקות, אז חסרה לנו היכולת לעקור את שורש הבורות. לעומת זאת, אם נבין ריקות נכונה, אך אין ביכולתנו להתמקד בהבנה זו, לא תהיה להבנתנו השפעה עמוקה על תודעתנו ולא ניפטר מהבורות שלנו לחלוטין. כאשר אנו משלבים שהייה בשלווה עם ראייה חודרת, אנו בדרך הבטוחה לחירות.
 

לקיחת מקלט:
מקורות עזרה והשראה בדרך

הבנה כללית של שלושת התובנות העיקריות של הדרך מקנות לנו בסיס מצוין ללקיחת מקלט בבודהות, בדהרמה ובסנגהה. עם הנחישות להשתחרר מהקשיים שלנו, נחפש מדריך שיראה לנו כיצד ניתן לעשות זאת. כאשר נעריך בכנות את כל בעלי התודעה, נחפש מישהו שיראה לנו את הדרך היעילה ביותר להועיל להם. כאשר נכיר בתובנת הריקות כמפתח לשחרורנו ולהובלת אחרים לשחרור, נשתוקק לקבל הוראות מתאימות על מנת למדוט על הריקות.
הבודהות, הדהרמה והסנגהה הם שלוש האבנים היקרות של המקלט. הבודהות הם כל בעלי התודעה שהגיעו להארה; הדהרמה היא התובנות והשיעורים המובילים אותנו לשחרור; הסנגהה, במובן המחמיר ביותר, מתייחס לכל אלה שמימשו את החכמה המשחררת באמצעות הבנת הריקות באופן ישיר.
לקיחת מקלט בבודהות, בדהרמה ובסנגהה היא הפתח לתחילת הדרך. לקיחת מקלט מצביעה על לקיחת אחריות לחוויות שלנו. האושר והסבל שלנו נובעים מהגישות והמעשים שלנו. אם לא נפעל על מנת לשנות אותם, מצבנו לא ישתנה. אולם, עלינו ללמוד כיצד להתמיר את גישתנו ומעשינו; אנו זקוקים לאחרים שיראו לנו את הדרך לפתח את האיכויות הטובות שלנו. אחרים לא יכולים לעשות את העבודה עבורנו, כיוון שרק אנחנו מסוגלים לשנות את התודעה שלנו. פירוש לקיחת מקלט הוא פנייה לבודהות, לדהרמה ולסנגהה בביטחון שביכולתנו להשתפר, ועם אמון שהם יובילו אותנו בכיוון הנכון.
בפרק זה נתבונן באיכויות של שלוש האבנים היקרות של המקלט – הבודהות, הדהרמה והסנגהה – ונתייחס לשאלה העולה לעיתים קרובות, "האם בודהיסטים מאמינים באלוהים?" לאחר מכן נחקור את הסיבות שאנשים לוקחים מקלט ואת המשמעות של ביטחון (או אמונה). הדרך שבה שלוש האבנים היקרות יכולות להועיל לנו תוסבר באמצעות הקבלה לרופא, תרופה, ואחות; ולסיום אתאר את טקס לקיחת המקלט.

שלוש האבנים היקרות

מהן האיכויות של הבודהות, הדהרמה והסנגהה אשר גורמים להם להיות מושאי מקלט אמינים?
הבודהות השלימו את כל הדרך להארה ולכן מסוגלים להראות לנו את הדרך. אם ברצוננו להגיע להוואי, נבצע את ההוראות שנקבל ממישהו שהיה שם. אחרת, יתכן ונסתבך בצרות! כיוון שהמסע להארה הוא נושא עוד יותר עדין, הכרחי שהמדריכים שלנו יהיו מנוסים בו.
בודהה שקיימוני הוא הבודהה המסוים שחי לפני 2,500 שנה בהודו. (שאקיה היה השבט שלו, גאוטמה שם משפחתו, וסידהארתא שמו הפרטי). ישנם בעלי תודעה נוספים שהיו לבודהות. בדרך כלל, כשאומרים "הבודהה" מתכוונים לשקימוני בודהה. אך אל לנו לחשוב עליו כנפרד לחלוטין מבודהות אחרות, מפני שלכולם יש את אותן התובנות.
כיוון שהבודהות יודעים הכול, הם אוטומטית יודעים מה הדרך המיומנת ביותר להדריך כל בעל תודעה להארה. בסוטרות יש סיפורים רבים על הדרך שהבודהה הדריך אנשים שהיו במצב גרוע משלנו.
למשל, איש אחד היה כל כך טיפש שאפילו לא הצליח לזכור את שתי המילים שהמורה שלו ניסה ללמד אותו. המורה גירש אותו בשאט נפש. בסופו של דבר, פגש האיש את הבודהה, אשר נתן לו את התפקיד של טאטוא החצר ליד אולם התכנסות הנזירים. הבודהה הורה לאיש לומר: "הסר לכלוך, הסר כתמים" בעת שטאטא. לאחר זמן מה, האיש הבין שהלכלוך והכתמים לא היו אלה הרגילים: הלכלוך התייחס למכשולים הנפשיים לשחרור, בעוד הכתמים התייחסו למכשולים להארה מושלמת. כך הבין האיש את הדרך ובסופו של דבר היה לארהט, או ישות משוחררת. אם לבודהה יש את המיומנות לעזור לאדם כזה, ללא ספק יוכל להדריך גם אותנו!
לבודהות יש אינסוף חמלה שוויונית לכול בעלי התודעה, כך שעזרתם המתמדת מובטחת. הבודהות אינם דומים לבעלי תודעה רגילים המסייעים לחבריהם ופוגעים באויביהם, או עוזרים למישהי כשהיא נחמדה, אך לא כשהיא במצב רוח רע. למעשה, הבודהות רואים מעבר להבדלים השטחיים ולחולשותינו, ומשאלתם התמידית והבלתי משוחדת היא לסייע לכל אחד ואחת מאתנו.
יכולת הבודהה לעזור לזולת אינה מוגבלת על ידי אנוכיות או בורות. אך הבודהה אינו יכול לגרום למישהו לפעול בדרך מסוימת. הבודהות אף אינם יכולים לבטל את הקרמה שלנו. אין ביכולתם למחוק את העקבות הקרמתיות מזרם תודעתנו, או למנוע מהן להבשיל כאשר כול הסיבות הדרושות מתקיימות. הבודהות יכולות להדריך, לעורר השראה, וללמד אותנו, אך אנו היחידים היכולים לשלוט במחשבותינו, לשוננו ומעשינו.
בדיוק כפי שהשמש מאירה בכל מקום ללא אפליה או הגבלה, הבודהות מסייעים לכולם באופן שווה. אך קרני השמש אינן יכולות לחדור לתוך סיר הפוך. אם הסיר שוכב על צדו, יחדור אליו מעט אור. אם הסיר מופנה כלפי מעלה, אזי האור זורם אל תוכו.
בדומה, על פי הגישות והמעשים שלנו, אנו פתוחים במידות שונות להשפעה המאירה של הבודהות. בודהה עוזר לזולת באופן ספונטאני וללא מאמץ, אך עד כמה אנו מקבלים תלוי בנו. אם לא ננסה לתקן את ההיאחזות, הכעס וצרות האופקים שלנו, נמנע מעצמנו את קבלת השראת הבודהות. לעומת זאת, ככל שנלך בדרך, כך תודעתנו תיפתח אוטומטית לקבל את השראת ועזרת הבודהות.
כיוון שתודעתנו מעורפלת על ידי רגשות עוכרים וקרמה, איננו יכולים לתקשר ישירות עם התודעה היודעת-כל של הבודהות. לכן, מתוך חמלה, הבודהות מתגלות בצורות שונות על מנת להדריך אותנו.
צורה אחת נקראת 'גוף ההנאה'. זהו גוף מעודן שבודהה לוקח כדי ללמד את הבודהיסטוות הגבוהות בממלכות הטהורות. ממלכות טהורות הן מקומות שייסדו בודהות שונים, ושם מתרגלים מתקדמים יכולים לתרגל ללא הפרעה.
אך נכון לעכשיו, התודעה שלנו כה מוטרדת מדברים גשמיים שעדיין לא ייצרנו את הסיבות להיוולד בממלכות טהורות. לכן, מתוך חמלה, הבודהות מתגלים בגופים גסים יותר, ומופיעים בעולמנו על מנת ליצור אתנו קשר. למשל, בודהה יכול להתגלות כמורה שלנו, או כחבר לדהרמה. בודהה יכול אפילו להופיע כגשר או כחיה, או כאדם שמעביר עלינו ביקורת, על מנת לגרום לנו להתמודד עם הכעס שלנו. אך בודהות אינם מודיעים על כוונותיהם, ולעיתים רחוקות אנו מזהים אותם.
בודהיסטים משבחים את איכויותיו הנהדרות של בודהה שקיימוני, שחי לפני 2,500 שנה בהודו:

אתה, שגופך נוצר ממיליון מידות טובות,
אשר דבריך מקיימים את תקוותם של כל בעלי התודעה,
אשר תודעתך מבחינה בכל שיש לדעת,
לנסיך שבט השקייה, אנו מביעים הערכה.

הדהרמה והסנגהה

הדהרמה מתייחסת לשני דברים: (1) תובנות הדרך, במיוחד החכמה המכירה בריקות באופן ישיר; (2) הפסקת כל הסבל והסיבות לסבל אשר נובעת כתוצאה מתובנות אלה.
הדהרמה היא ההגנה האמיתית שלנו. כאשר התודעה הופכת להיות הדרך ומגיעה להפסקת הסבל, אין אויב חיצוני או פנימי היכול להרע לנו. במובן הכללי יותר, הדהרמה מתייחסת לשיעורי הבודהה המראים לנו את הדרך להגשים את התובנות וההיפסקות.
סנגהה הם כל אלה אשר הכירו בריקות ישירות. לכן, הם חברים אמינים המעודדים ומלווים אותנו בדרך. באופן מחמיר, המונח "סנגהה" מתייחס לכל אחד עם הכרה ישירה של ריקות, באם אדם זה נזיר או לא. הסנגהה כוללת ארהטים, אלה ששחררו את עצמם מהקיום המחזורי. גם בודהיסטוות אשר הכירו בריקות ישירות נחשבים לסנגהה. לבודהיסטוות אציליות אלו יש שליטה בתהליך לידתם מחדש. כתוצאה מחמלתם האדירה, הם מתנדבים ללא הרף לחזור לעולמנו על מנת להדריך אותנו.
באופן עממי יותר, "סנגהה" מתייחס לקהילות הנזירים והנזירות המקדישים את חייהם להגשמת הדהרמה, למרות שיתכן ועדיין לא הגיעו לתובנות. במערב, יש המשתמשים במושג "סנגהה" אף בהתייחסות לקהילה הבודהיסטית המורכבת מאלו שאינם נזירים. אך זה אינו השימוש המסורתי במושג.

האם בודהיסטים מאמינים באלוהים?

לעיתים קרובות אנשים מרקע יהודי-נוצרי שואלים האם בודהיסטים מאמינים באלוהים. התשובה תלויה במשמעות המילה "אלוהים", כיוון שיש מגוון דעות בעולם היהודי-נוצרי לגבי מי או מה הוא אלוהים.
אם פירוש המילה "אלוהים" מתייחס לעקרון האהבה והחמלה, אז כן, בודהיסטים מקבלים את העקרונות האלה. אהבה וחמלה הם הליבה ההכרחית של שיעורי הבודהה. במובן זה, יש דמיון רב בין השיעורים של ישו ושל הבודהה.
אם "אלוהים" מתייחס למי שיש לו אינסוף אהבה וחמלה ואשר חופשי מנקמנות ואפליה, אז כן, בודהיסטים מקבלים זאת. אהבה, חכמה, סבלנות ושוויוניות הן איכויות של כל הבודהות.
אם "אלוהים" מתייחס לבורא, אז לבודהיסטים יש דעה שונה. מנקודת מבט בודהיסטית, לא היו התחלות להמשכיות החומר הפיזי והמודעות (ראה פרק בנושא לידה מחדש). כיוון שקשיים רבים עולים עם ההנחה של קיום בורא, בודהיסטים מציעים הסבר חלופי. כך, בודהיסטים אינם מקבלים את רעיונות החטא הקדמון והגיהינום הנצחי. כמו כן, אמונה בלבד אינה מספיקה להגשמת שלום.
אך יש להדגיש שבודהיסטים רואים תועלת במגוון אמונות דתיות ומנהגים. כיוון שאנשים אינם חושבים בצורה דומה, מבחר אמונות מאפשר לכל אחד לבחור שיטה העוזרת לו או לה לחיות חיים טובים יותר. כך, בודהיסטים מדגישים את החשיבות והנחיצות של סובלנות דתית.

למה לקחת מקלט?

שתי גישות עיקריות גורמות לנו לפנות לשלוש האבנים היקרות למקלט. גישות אלו אף עוזרות לנו להעמיק את המקלט שלנו במשך הזמן. הגישות הן: (1) חשש להמשיך כפי שאנחנו; (2) ביטחון ביכולתן של שלוש האבנים היקרות להדריך אותנו.
כשאנו מבחינים עד כמה הרגשות העוכרים מציפים אותנו, אנו חוששים שהם יניעו אותנו לעבר אומללות עכשיו, ולעבר לידה מיוסרת בעתיד. במבט רחוק עוד יותר, אנו פוחדים להיות לכודים בקיום המחזורי בו ניקח לידה מחדש אחר לידה מחדש ללא כל שליטה. אנו יודעים שבכל מקום בו ניוולד לא יהיה אושר מתמשך.
כיוון שאיננו יודעים כיצד לפתור את הסוגיות האלה, עלינו להתייעץ באלו שיודעים. אך עלינו להיות זהירים מאד לגבי ההוראות שנבצע, מפני שאם נבחר במדריך המוגבל במידת החמלה, החכמה והמיומנות שלו, לא נוכל להשתפר. לכן, חיוני לבחון היטב את האיכויות של מקורות עזרה אפשריים. כאשר נבטח ביכולות האחר להדריכנו, נקשיב להוראותיו ונתרגל את שנלמד.

ביטחון מול אמונה עיוורת

לעיתים קרובות מתרגמים את המושג "ביטחון" בכתבים הבודהיסטים כאמונה. אך באנגלית (ובעברית) למילה "אמונה" יש קונוטציה של מישהו שמאמין במשהו אך אינו יודע את הסיבה לכך. בבודהיזם אין מטפחים אמונה עיוורת מסוג זה. "בטחון" מביע את המשמעות טוב יותר: אנו יודעים על הבודהות, הדהרמה והסנגהה ואנו בוטחים ביכולתם לעזור לנו. בתרגול הבודהיסטי מפתחים שלושה סוגים של אמונה מועילה או בטחון: (1) בטחון משוכנע; (2) בטחון השואף; (3) בטחון מעריץ או נהיר.
הביטחון המשוכנע נובע מתוך הבנה. למשל, אנו שומעים על החסרונות של הרגשות העוכרים ולומדים שיטות להתגבר עליהם. לאחר מכן אנו בוחנים את חיינו ובודקים אם הרגשות העוכרים גורמים לנו לבעיות ואם השיטות פועלות נגדם ביעילות. כך נפתח סברה שצריך ואפשר לסלק את הרגשות העוכרים. באמצעות ההיגיון וההתנסות שלנו, נשתכנע שהרהורים לגבי ארעיות יפחיתו את ההיאחזויות המוגזמות שלנו. כיוון שאמונה מסוג זה מבוססת על הבנה, היא יציבה ותקפה.
באפשרותנו להגיע לביטחון משוכנע שהבודהות, הדהרמה והסנגהה יכולים להוביל אותנו לצאת מהבלבול שלנו. איננו צריכים להאמין בגדולת שלוש האבנים היקרות רק מפני שמישהו אמר לנו – הדבר יהיה דומה לקניית סבון כביסה פשוט מפני שהפרסומת אמרה שהוא טוב. למעשה, דרך לימוד והרהור לגבי האיכויות של שלוש האבנים היקרות, נבין ונשתכנע. אמונה כזאת גורמת לנו להרגיש קרובים לבודהות, לדהרמה ולסנגהה.
הסוג השני של ביטחון הוא בטחון השואף. באמצעות קריאה על היתרונות של טוב לב והתבוננות בהשפעה הנהדרת שיש לאנשים אלטרואיסטים על העולם, נשאף להעצים את אהבתנו וחמלתנו. בכך שנלמד על טבע הבודהה שלנו והאיכויות של שלוש האבנים היקרות, נשאף להיות לבודהות. אמונה כזו ממריצה ומלהיבה אותנו מאד לגבי תרגול הדהרמה.
בטחון נהיר או מעריץ גורם לתודעתנו להיות שמחה. למשל, כשאנו שומעים על האיכויות של הבודהיסטוות והבודהות – החמלה השוויונית והחכמה החודרת שלהם – אנו מעריצים אותם בלב שמח. על ידי התמקדות באיכויות הטובות של אחרים ושמחה בהם, עולה בנו ביטחון מעריץ.
ביטחון בבודהות, בדהרמה ובסנגהה גורם ללבנו להיות שליו, ומעניק כיוון לחיינו. כפי שאמר הבודהה בדהמפדה:

החכמים לוקחים אמונה ומשכל
כביטחונם בחיים;
זהו עושרם המובחר.
העושר האחר פשוט נדוש.

בבודהיזם, אמונה או ביטחון מתפתחים בהדרגה, ונובעים מיידע והבנה. על ידי הסתמכות על הדרכת הבודהות, הדהרמה והסנגהה, הבנתנו לגבי שלושת התובנות העיקריות של הדרך תתגבר. התהליך מתרחש כיוון שאנו רואים דרך ניסיוננו האישי שהכיוון ששלוש האבנים היקרות מציעים פותר את המצבים הבלתי מספקים שלנו. כך, לקיחת מקלט דורשת לקיחת אחריות לחוויותינו, בנוסף להסתמכות על ההדרכה, ההוראה וההשראה של אלה היכולים להראות לנו את הדרך להתמרת התודעה.

רופאה, תרופה ואח

המקלט מדומה לרופאה, תרופה ואח שעליהם מסתמך אדם חולה על מנת להחלים. אנו כמו אדם חולה מפני שאנו סובלים מהרבה מצבים בלתי מספקים בחיים אלו ובחיים עתידיים. על מנת למצוא פתרון, אנו מתייעצים ברופא מוסמך, הבודהה. הבודהה מאבחן את הסיבה למחלתנו: הרגשות העוכרים והפעולות המבולבלות שבצענו תחת השפעתם. לאחר מכן הוא ממליץ לנו לקחת את התרופה של הדהרמה, השיעורים לגבי הדרך להגיע לתובנות ולהיפסקות המובילים להארה.
עלינו לתרגל את השיעורים על מנת להגיע לתוצאה. לא די בשמיעת הדהרמה. עלינו ליישם אותה באופן פעיל בחיי היומיום ובמערכות היחסים שיש לנו עם אחרים. כלומר, אנו משתדלים לשים לב ולהבחין בגישות המפריעות כשהן עולות. אז אנו משתמשים בתרופות המאפשרות לנו לראות את המצב בבהירות. אם חולים מקבלים תרופות אך אינם משתמשים בהן, הם אינם מחלימים. בדומה, יתכן ויהיה לנו מזבח מפואר בבית, וספריית ספרי דהרמה ענקית, אך אם לא ניישם סבלנות כאשר אנו פוגשים אדם שמעצבן אותנו, נפספס את ההזדמנות לתרגל.
הסנגהה הם כמו האחים והאחיות שעוזרים לנו לקחת את התרופות. לפעמים אנו שוכחים איזה כדורים יש לקחת מתי, אז האחיות מזכירות לנו. אם קשה לנו לבלוע גלולות גדולות, האחים שוברים אותן לחתיכות עבורנו. כמו כן, אלה עם תובנות הדרך הם הסנגהה האמיתיים המסייעים לנו לתרגל את הדהרמה בצורה הנכונה כאשר אנו מתבלבלים. נזירים ונזירות משמשים כדוגמה טובה, וכל מתרגל מתקדם מאתנו יכול לסייע לנו.
חברינו לדהרמה חשובים מאד, כיוון שאנו מושפעים בקלות מהאנשים סביבנו. כאשר אנו מנסים לשפר את עצמנו, חשוב שנהיה עם אנשים המעודדים אותנו לעשות זאת. אם נבלה את זמננו עם אנשים הנהנים מרכילות והעברת ביקורת, סביר להניח שזה מה שנעשה כאשר אנו נמצאים במחיצתם. כאשר אנו בקרבת אנשים המעריכים התפתחות אישית, הדוגמה שייתנו והעידוד שלהם ישפיעו עלינו בצורה חיובית. מסיבה זו הבודהה אמר בדהמפדה:

חכמים, אל תתיידדו
עם חסרי האמונה, הנבזים
המוציאים דיבה והיוצרים מחלוקת.
אל תיקחו אנשים רעים לחברתכם.

חכמים, התקרבו
לבעלי האמונה המדברים בעדינות,
המוסריים המקשיבים הרבה.
קחו את המיטב לחברתכם.

כיצד נחבר עצה זו למאמצינו לפתח אהבה שוויונית וחמלה כלפי כולם? מנטאלית, ננסה לראות מעבר לאיכויות השטחיות של הזולת ולהוקיר את כולם באופן שווה. אך איננו בודהות עדיין, אנחנו עדיין מושפעים בקלות מאחרים.
לכן, לתועלת כולם, עדיף ליצור חברויות עם אנשים החיים בצורה מוסרית ומעריכים התפתחות אישית. למרות שבאופן מנטאלי נרגיש אהבה וחמלה כלפי כולם, פיזית נשאר בקרבת אלה המשפיעים עלינו בצורה חיובית. כאשר תודעתנו תתחזק נוכל להיות בקרבת כל אחד מבלי להיות מושפעים מהמנהגים השליליים שלהם.

טקס לקיחת המקלט

למרות שלקיחת מקלט מתבצעת בלבנו ואינה דורשת הליך פורמלי, השתתפות בטקס לקיחת מקלט מאפשרת לנו לקבל את השראת שושלת המתרגלים שהחלה עם הבודהה וממשיכה עד היום. בנוסף, אנו מפקידים את עצמנו באופן רשמי בהדרכת שלוש האבנים היקרות.
בלקיחת מקלט אנו מצהירים בברור לעצמנו ולישויות הקדושות שאנו לוקחים כיוון מועיל בחיים. אנו נחושים להפסיק לתת לאנוכיות ולבורות שלנו לשטות בנו ולגרום לנו לרדוף אחרי עיסוקים חסרי תועלת. במקום זאת, נתחבר לחכמתנו ולחמלתנו הפנימית. החלטה זו ולקיחת המקלט הם רגע יקר בחיינו, כי אנו עולים על הדרך להארה.
במסורת הטיבטית כשמתעוררים בבוקר, ולפני כל מדיטציה, מדקלמים את לקיחת המקלט ויצירת הכוונה האלטרואיסטית:
אקח מקלט בבודהות, בדהרמה ובסנגהה עד שאגיע להארה. בזכות הפוטנציאל החיובי שאצור בתרגול נדיבות והשלמויות האחרות (אתיקה, סבלנות, מאמץ נלהב, מדיטציה מייצבת וחכמה), הלוואי ואהיה לבודהה על מנת להועיל לכל בעלי התודעה.