חלק II
עבודה יעילה עם רגשות

 

היכן האושר:
התבוננות מקרוב בהתנסות שלנו

הבודהיזם מתאר את סבלנו ובעיותינו, סיבותיהם, הדרך להשתחרר מהם ומצב האושר העילאי הנובע מהפסקת כל ההתנסויות הבלתי רצויות. בודהיזם היא גישה לחיים אשר עוזרת לנו לנהוג ביעילות ובחמלה. היא כוללת שיטות מעשיות, אשר יכולות לרפא את הרגשות העוכרים שלנו וגם את בעיותינו היומיומיות.
אנו חווים הרבה רגשות במשך יום אחד. מספר רגשות, כמו אהבה כנה וחמלה, הם יקרי ערך. אחרים: היאחזות, כעס, צרות-אופקים, גאווה וקנאה, מפריעים לשלוותנו הנפשית, וגורמים לנו להפריע לאחרים. הפרקים בחלק זה של הספר יבחנו את הרגשות העוכרים האלה, ויחקרו מספר תרופות נגד אשר ירגיעו ואף ישנו אותן.
כל הרגשות העוכרים מבוססים על הנחה מולדת שאושר וכאב באים אלינו מבחוץ. נדמה שדברים ואנשים אחרים הם העושים אותנו למאושרים או לאומללים. לפיכך, אנחנו סומכים על דברים חיצוניים אתם אנו באים במגע דרך חמשת חושינו – ראייה, שמיעה, ריח, טעם, ומגע – שישמחו אותנו. יש לנו את התפיסה, שהאושר נמצא "אי שם" בדבר, מקום, או אדם אחר. כתוצאה מכך, אנו מנסים להשיג דברים מסוימים ולהיות קרובים לאנשים מסוימים. כמו כן, אנו מנסים להימנע מכל הדברים והאנשים הגורמים לנו להרגיש לא-מאושרים, כיוון שנדמה לנו שבגללם איננו מאושרים.
ההשקפה, שאושר ואי-אושר נובעים מאנשים ודברים חיצוניים, מעמידה אותנו במצב לא נעים, מפני שלעולם איננו יכולים לשלוט לגמרי באנשים ובדברים סביבנו. אנחנו מנסים להשיג את הרכוש שאנו רוצים, אך לעולם אין לנו מספיק. במצב של חוסר סיפוק תמידי, אנחנו מחפשים עוד וטוב יותר מכל שנדמה לנו שיביא לנו אושר. אך האם אנו מכירים אדם עשיר אחד, השמח בחלקו? האם אנחנו מכירים אדם אחד, המרוצה לחלוטין מחבריו וקרוביו?
כמו כן, אנו חושבים שכאשר יש לנו בעיה, סיבתה נעוצה בעולם שמחוצה לנו. אנו מייחסים את בעיותינו הרגשיות לדרך בה הורינו טיפלו בנו כאשר היינו צעירים. אנו מאשימים את מעבידינו, עובדינו, קרובינו ומורינו בחוסר שביעות רצוננו הנוכחי. אנחנו מייחלים שהאנשים סביבנו ילמדו להתנהג כלפינו טוב יותר. אחרים אינם מה שאנחנו רוצים שיהיו, ואנו מתוסכלים שוב ושוב מניסיונותינו לשנות אותם.
החיים שלנו יכולים להיות מסובכים מאד כאשר אנחנו מנסים לשנות את העולם על פי רצונותינו. לצערנו, העולם אינו משתף פעולה! התוכניות והחלומות שלנו מתגשמים רק חלקית, אם בכלל. למרות שאולי נוכל להצליח להשפיע זמנית על פעולותיהם של אחרים, איננו יכולים להכתיב את מה שהם מרגישים וחושבים. כאשר אנחנו כן מקבלים את מה שאנחנו רוצים, אנחנו באקסטזה; כאשר איננו מקבלים זאת, אנחנו מאוכזבים ומדוכאים. כמו יו-יואים רגשיים, אנחנו חווים עליות וירידות על פי הנושאים והאנשים שאנו פוגשים. כדי להיווכח בכך, עלינו להסתכל על מספר מצבי הרוח שהיו לנו רק היום.
אולם, כאשר נבדוק את התנסותנו בחיי היומיום, נמצא שהאושר והטוב מקורם אינו באנשים ודברים חיצוניים. כמוהם גם אי-הנחת והסבל. אם אכן אלו היו פני הדברים, אזי כולנו היינו אמורים לתפוס ולהגיב לדברים באותו אופן, שכן כולנו היינו מושפעים מאותה המציאות "שם" בחוץ, שאינה תלויה בנו.
אך לא כולנו אוהבים את אותם האנשים והדברים: אדם אחד אוהב מוסיקת פופ, בזמן שאחר לא. כמו כן איננו עקביים בהנאותינו: בצעירותנו אהבנו ספרים מצוירים, אך כמבוגרים אנחנו מוצאים אותם משעממים. הדבר מעיד שההתנסות שלנו עם אנשים או דברים, תלויה באופן בו אנו רואים אותם ומתייחסים אליהם.
כך, על ידי שינוי הפרשנות שלנו והאופן בו אנו מתייחסים לדברים ולאנשים, ביכולתנו לשנות את ההתנסויות שלנו איתם. אנחנו יכולים לזהות את ההשלכות שלנו – המעטת והגזמת הערכתנו לדברים ולאנשים, ואז לתקן את תפיסתנו השגויה. בדרך זו נתייחס לדברים באופן מציאותי יותר ונהיה מרוצים יותר. על ידי נטישת תפיסותינו השגויות המובילות להיאחזות, כעס, צרות-אופקים, גאווה וקנאה, נתייחס לאנשים אחרים ולרכוש בצורה מאוזנת יותר.

הוצאת הכאב מהיאחזות:
הנהגת חיים מאוזנים

האם את מכירה מישהו שמסתפק במה שיש לו? רוב האנשים אינם: הם היו רוצים יותר כסף, לנסוע לחופשות מוצלחות יותר, לקנות דברים נוספים לבתיהם, ושיהיו להם בגדים יפים יותר. יש אנשים אשר נהיים אומללים כאשר אינם יכולים להרשות לעצמם את הדברים אותם הם רוצים, או אפילו אם יש להם אותם, הם מודאגים לגבי תשלום החשבונות בסוף החודש. הם נאחזים ברכושם, ונעצבים כאשר מתנה יקרה אובדת, או כשחפץ שהועבר כירושה משפחתית, נשבר.
במשך היום תשומת ליבנו מופנית בעיקר החוצה. מבוקר עד לילה אנחנו משתוקקים לראות דברים יפים, לשמוע קולות ערבים, ליהנות מניחוחות מבושמים, לטעום אוכל טוב ולגעת בחפצים נעימים. כאשר אנו מתנסים בכך, אנו שמחים; כאשר אין זה כך, או כאשר אנו נתקלים במראות, קולות, ריחות, טעמים וחפצים שאינם נעימים, אנחנו נעצבים. כל יום הרגשות שלנו ומצב רוחנו עולים ויורדים, בהתאם למפגשנו עם אותם הדברים המגרים את חושינו, ואם אנו אוהבים אותם או לא.
למרות שאנו מפיקים הנאה ממושאי החושים, זוהי הנאה מוגבלת. אם נבחן את חיינו מקרוב, נמצא שהדבר הגורם לנו הנאה בהזדמנות אחת, מצער אותנו בפעם אחרת. לדוגמה, אנו נהנים מהאוכל בתחילת הארוחה, אך לא כאשר אנו אוכלים יותר מדי. כסף פותח בפנינו אפשרות לרכוש רב, אך גם גורם לנו לדאגה, מפני שאנו מפחדים שהוא ייגנב או יאבד. איננו מפיקים הנאה עקבית מהדברים בהם אנו נאחזים.
כרגע, נדמה לנו שהנאות החושים נפלאות, אך למעשה ביכולתנו להגיע לאושר רב יותר. על פי הבודהיזם רצוי שכל בעלי התודעה יחוו הנאה ויהיו מאושרים. אך עלינו לבחון מקרוב מהו אושר ומה הגורם לו. יש דרגות רבות של אושר; הנאות החושים היא רק אחת מהן. אפשר להגיע לאושר רב מזה הנובע מקרבה לחפצים יפים ואנשים נהדרים. הבודהיזם מנחה אותנו לעבר אושר עילאי, אשר נובע מהתמרת התודעה שלנו.
הבודהה הבחין שכאשר אנחנו נאחזים במושאי החושים, בסופו של דבר אנו הופכים לאומללים. הבעיה אינה בעצמים, אלא בדרך בה אנו מתייחסים אליהם. האם זוהי הדרך המדויקת או הנחוצה להתייחס לאנשים ולדברים בסביבתנו? כיצד פועלת ההיאחזות?
היאחזות היא גישה המפריזה את התכונות של עצם או אדם ואז נאחזת בהם. במילים אחרות, אנחנו משליכים על אנשים ודברים תכונות שאין להם, או מפריזים בתכונות שאכן יש להם. היאחזות היא ראייה בלתי מציאותית ולכן היא גורמת לנו לבלבול.
ניקח אוכל כדוגמה, כיוון שזהו דבר שרובנו נאחזים בו. כאשר אנו מריחים או רואים משהו טעים, אנו משתוקקים אליו. נראה לנו שהאושר קיים בתוך האוכל. אנו חשים שאם נאכל את אותו האוכל, נהיה מאושרים. נדמה לנו שהטעם הטוב באוכל קיים בנפרד מאתנו, כחלק מטבעו הפנימי של האוכל.
האם רושם זה נכון? אם אוכל היה טעים מטבעו, אז כולם היו אוהבים את אותו האוכל, כיוון שכולנו אוהבים את מה שטעים. אם הטוב היה קיים בפנימיות האוכל, אז האוכל היה תמיד טעים. אך כשהאוכל נשאר בחוץ כל הלילה, הוא הופך לטפל ולא רצוי. למרות שלפני כן האוכל נראה לנו טעים מטבעו הפנימי, ובאופן קבוע, העובדה שזה השתנה, מעידה על כך שהאוכל אינו טעים לכשעצמו, ואף אינו טעים תמיד.
אם אושר היה תכונה הטבועה באוכל, אז ככל שהיינו אוכלים, כך היינו מאושרים יותר. זה בהחלט לא המצב, מפני שכשאנו אוכלים יותר מדי, אנחנו אומללים! אם האוכל היה מכיל אושר, אז אכילת הכמות הנכונה הייתה נותנת לנו תחושת סיפוק נצחית. אך לאחר מספר שעות אנחנו שוב רעבים.
למרות שהנימוקים לעיל נראים ברורים מאליהם, חשוב לבחון את ההתנסות האישית שלנו בתשומת לב. יכול להיות שנבין משהו אינטלקטואלית, מבלי שנוכל ליישם אותו בחיינו היומיומיים. לדוגמה, אינטלקטואלית אנחנו אולי יודעים שאושר אינו קיים בתוך האוכל. אף על פי כן, בכל פעם שעולה ההשתוקקות למאכל האהוב עלינו, באות לידי ביטוי התפיסה והציפייה שלנו, שהאוכל אכן מכיל את האושר. כאשר אנו מזהים סתירה זו, אנו יכולים להתחיל להעביר את הבנתנו מראשנו אל לבנו. כך נוכל ביתר קלות לחיות לפי מה שליבנו יודע שנכון, במקום מה שבהיסח דעת אנו מניחים שנכון.
כאשר אנו בוחנים את ההתנסות שלנו, מתברר שהפרזנו בתכונות האוכל ואז נאחזנו בו. על ידי ביטול השלכות כוזבות אלו, נוכל להרפות מההיאחזות.
זה לא אומר שאנחנו מפסיקים לאכול. אנו צריכים לאכול כדי להישאר בחיים, אבל יכולה להיות לנו ראייה יותר מציאותית ומאוזנת כלפי אוכל. אם נתייחס אליו כאל תרופה לרפא רעב ולהזין את גופנו, נאכל בשלווה, ונהיה מסופקים ממה שנאכל. סיפוק זה הוא ברכה אמיתית, כיוון שאין לנו תמיד שליטה על סוג האוכל שברשותנו. אם אנחנו בררנים מאד, ותמיד רוצים ארוחה נהדרת, לא נהיה שבעי רצון, פשוט בגלל שאיננו יכולים לקבל תמיד את מה שאנחנו רוצים. הבודהה אמר בדהמפדה:

היאחזות נובעת מתפיסות (מוטעות),
הכירו בהן כשורש ההיאחזות.
הימנעו מיצירת תפיסות
ואז היאחזות לא תתעורר.

מספר תפיסות מוטעות מזינות את ההיאחזות שלנו. אלה הן: (1) דברים, אנשים ומערכות יחסים אינם משתנים; (2) ביכולתם להביא לנו אושר מתמשך; (3) הם טהורים; ו-(4) הם בעלי מהות אמיתית אותה ניתן למצוא.
עקב תפיסות מוטעות אלה אנו נקשרים למשהו או למישהו. על מנת לבחון אותן יותר לעומק, נשתמש בגוף שלנו כדוגמה.

שינוי : הזדקנות – תהליך בלתי נמנע

למרות שאינטלקטואלית אנו יודעים שלא נהיה צעירים לנצח, באיזשהו מקום אנו מרגישים בתוכנו שכן נהיה. לכן, כאשר אנו מביטים בתמונות שלנו שצולמו לפני שנים, אנו מופתעים עד כמה הזדקנו. שיערנו האפיר, או אולי התדלדל, ועורנו אינו חלק באותה המידה. חרף כל התכשירים נגד קמטים, צבעים לשיער, ושיטות נגד התקרחות שבהם אנו משתמשים, עדיין גופנו נחלש ואינו מושך כבעבר, דבר הגורם לנו לדאגה ולעצב.
כמו כן, איננו מרגישים צעירים ומלאי מרץ כמו פעם. גם אם נתעמל וכתוצאה מכך יהיה לנו עכשיו מרץ רב, כאשר היינו צעירים, המרץ היה שם באופן טבעי. כעת, אנו מרגישים את גופנו מאט, וצריכים להתאמץ על מנת להרגיש בכושר.
יש אנשים אשר נהיים אומללים לנוכח ההזדקנות הבלתי נמנעת. התרבות המערבית, עם הדגש שהיא שמה על נעורים, כשירות ומשיכה, מכינה את הקרקע לחוסר סיפוק ודאגה. אנחנו סוגדים לנעורינו, שאותם נדונו כולנו לאבד ממילא.
אם נכיר ונקבל את מציאות טבעו המשתנה של גופנו, העצב הכרוך בהזדקנות יפחת. גופנו מזקין בכל רגע שעובר, ואין דרך למנוע זאת. אנו צריכים להרהר בכך, כדי שלבנו יקבל את עובדת ההזדקנות, ולא נישאר בתחום ההבנה האינטלקטואלית. אם נהגה בתהליך הבלתי נמנע של ההזדקנות בעודנו צעירים, לא נהיה כל כך מופתעים כשזה קורה.

האם גופנו מביא לנו אושר בר-קיימא?

תפיסה מוטעית נוספת לגבי גופנו היא, שהוא מביא לנו אושר מתמשך. אנחנו מאד קשורים ל"להיות בריאים". יש אנשים המפנקים את גופם כדי לשמור עליו, ודואגים בכל פעם שהם משתעלים או מתעטשים. היאחזות כזו לבריאותנו גורמת לאי נוחות לסובבים אותנו. מה גם שהיא גורמת לנו להיות מדוכאים או כועסים כאשר אנו חולים, וכך החלמתנו נדחית.
למרות שאף אחד אינו אוהב להיות חולה, גופנו מועד למחלות. האם אנו מכירים מישהו שמעולם לא היה חולה? אם נדע לקבל את פגיעותו של הגוף, אז כאשר נחלה, נתמודד עם המצב טוב יותר. נוכל לשמור על תודעה שמחה גם בהיותנו חולים. גישה חיובית תעזור לנו להחלים באופן אוטומטי.

האם גופנו נקי וטהור?

עוד תפיסה מוטעית לגבי גופנו היא, שהוא מטבעו טהור ומושך. כך, אנחנו קשורים ל"להראות טוב". אנחנו מרגישים בעלי ערך כאשר אנו נראים טוב, ומשתמשים במראנו כדי למשוך אלינו אנשים. אנחנו מרגישים שאנשים יאהבו אותנו אם יהיה לנו גוף מושך או אתלטי, ויתעלמו מאתנו אם לא יהיה לנו גוף כזה.
למרות שיש בנו חלק החושב שגופנו הוא טהור מטבעו, ההיאחזות שלנו במראה גורמת לנו לחוסר סיפוק תמידי בגינו. אולי נשתמש במגוון תכשירים, דיאטות והתעמלות על מנת ליפות את גופנו, אך משאלותינו לעולם אינן נענות במלואן. אפילו הנשים היפות ביותר והגברים הכי נאים אינם מרוצים מגופם. אנחנו מרגישים שגופנו מלא במקום שעדיף שיהיה שטוח, ושטוח במקום בו עדיף שיהיה מלא. למרות שאחרים אולי יאמרו לנו כמה אנחנו מושכים או בנויים היטב, לעולם איננו חשים שגופנו טוב מספיק.
אך מה מטרת חיינו האנושיים? האם היא להראות יפים חיצונית, או האם היא לשפר את תודעתנו ולפתוח את ליבנו, כדי שנהיה יפים יותר מבפנים? כולנו פגשנו באנשים, שלמרות שאינם מושכים פיזית, הם מושכים אליהם אנשים בזכות איכויות של סבלנות ופתיחות שהם מקרינים. תכונות העושות אנשים ליפים מבפנים חשובות יותר, ומחזיקות מעמד יותר זמן מאשר יופי פיזי. אך תכונות אלו אינן באות במקרה; הן באות כיוון שאנשים מטפחים אותן. התבוננות והרהור בכך יסייעו לנו להבהיר את ההתייחסות שלנו אל גופנו.
מובן, שכדאי לנסות להישאר בריאים ולהתלבש בצורה מסודרת, אך אנחנו יכולים לעשות זאת ללא היאחזות. דאגת-יתר לגבי מראה טוב יותר מאמללת אותנו. להיות אדם מושך מאוד יכול לגרום לנו להרבה בעיות נוספות, כפי שאנו רואים בחייהם של הרבה מהאנשים המפורסמים. אם נכיר בכך שגוף מושך לא יפתור את בעיותינו, או יביא לנו אושר מוחלט, נרפה מההיאחזות ברצון שגופנו יהיה יפה ובנוי היטב. נהיה נבוכים פחות ויותר שבעי רצון מעצמנו. אם נכיר בכך שיופי פנימי חשוב יותר, נפתח אותו, ויהיו לנו יותר חברים כיוון שהאופי שלנו השתפר.

לגופנו אין מהות אמיתית

התפיסה המוטעית האחרונה היא, שאנו מאמינים שלגופנו יש מהות אמיתית. אך אם נבחן את גופנו בקפידה נמצא שהוא רק אוסף של אטומים. מדענים אומרים שיש יותר חלל פתוח בגופנו מאשר מקום התפוס על ידי אטומים. בנוסף, אטומים אלה מצויים בתנועה מתמדת.
כך, כאשר אנו מחפשים ישות מוצקה ובלתי משתנית הנקראת "הגוף שלי", איננו יכולים למצוא כזו. אין שום תופעה קבועה וסטטית, שאותה נוכל לזהות כגופנו. כמו כן, כיוון שהדבר אליו אנחנו מדביקים את התווית "הגוף שלי", הוא רק אוסף של אטומים במבנה מסוים, הגוף שלנו אינו ישות לכשעצמו, ולכן גם לא מושך או מכוער לכשעצמו.
ארבעת התפיסות המוטעות, המדמות שגופנו אינו משתנה, שהוא מביא לנו אושר מתמשך, שהוא טהור מטבעו ובעל מהות ממשית – מפריזות בתכונות גופנו. הדבר גורם לנו להיאחז ברצון להיות צעירים, בריאים ויפים תמיד. היאחזות זו גורמת לנו לחוסר סיפוק ולמתח.
היש דרך אחרת להתייחס לגופנו? בהתחלה נדמה שזה לא מתקבל על הדעת שקיימת איזושהי דרך אחרת להתייחס לגופנו, מלבד היאחזות בו. אך יש. ניתן לחשוב, "אני יכולה לעשות את חיי לבעלי משמעות על ידי שיפור אופיי, סיוע לאנשים סביבי ותרומה לחברה. גופי הוא אמצעי המאפשר לי לעשות זאת. לפיכך, אני חייבת לשמור את גופי בריא ומטופח, לא למטרותיי האנוכיות אלא כדי להשתמש בו לתועלתם של אחרים."
דרך מחשבה זו אולי תראה לנו זרה בהתחלה, אך אם נרגיל את עצמנו אליה, היא תהפוך לדרך חשיבתנו הטבעית. תהיה לנו דרך נינוחה יותר לראות את גופנו, ונהיה הרבה יותר מאושרים בשל כך.

הדרך לשביעות רצון

היאחזות היא הבסיס לחוסר שביעות רצון, מפני שלא משנה כמה יהיה לנו, תמיד נחפש עוד ויותר טוב. החברה שלנו מנצלת תאווה וחוסר סיפוק זה, ואומרת לנו שהאופנה של שנה שעברה חלפה, ומכשירי החשמל של שנה שעברה מיושנים. אך מעט אנשים יכולים להרשות לעצמם את כל מה שהם חושבים שאמור להיות להם. גם אם יש ביכולתנו לקנות דברים רבים, הם מתיישנים או מתבלים, או שאנחנו צריכים להשיג רכוש רב וטוב יותר מפני שלכולם יש. הדבר יכול לגרום לנו לחוסר בטחון מתמשך.
מצד שני, אם נחשוב, "מה שיש לי זה מספיק טוב," אז תודעתנו תהיה רגועה. זה לא אומר שלעולם לא נקנה דברים חדשים או שלא כדאי שהחברה שלנו תתפתח מבחינה טכנולוגית. אם אנחנו צריכים משהו, או אם דגם חדש יעיל יותר, אין פסול בקנייתו, אם אנחנו יכולים להרשות זאת לעצמנו! אך בין אם אנחנו מצליחים להשיג משהו ובין אם לא, תודעתנו תהיה רגועה יותר כיוון שנהיה שבעי רצון עם מה שיש לנו. הבודהה אמר:

אם אתם משתוקקים לשמחה,
זנחו לחלוטין כל היאחזות.
עם זניחה מוחלטת של כל היאחזות
נגלה העונג העילאי.

כל עוד (אתם) הולכים אחר ההיאחזות
שביעות הרצון לעולם תסתיר פניה.
כל מי שהופך היאחזות על פיה
בחכמה משיג שביעות רצון.

כל עוד נשתוקק לעוד ועוד דברים טובים ושונים, לעולם לא נהיה מרוצים. מצד שני אם אנחנו מסתפקים במה שיש לנו, אנחנו עדיין יכולים לעבוד על מנת לשפר דברים, אך תודעתנו תהיה רגועה. משוחררים מהיאחזות, נוכל להתפתח כלכלית וטכנולוגית לטובת כולם.
יתכן שבהתחלה יהיה קשה לחשוב בדרך זו, כיוון שאנו רגילים להיקשר. ההיאחזות יכולה להיות כה חזקה עד כי אוחז בנו פחד מפני אובדן הדבר או האדם, ואנחנו נתפסים לבהלה. הפחד וההיאחזות האלה מערפלים את הרגשות הטובים שלנו, ומונעים מאתנו ליהנות ממערכות היחסים שלנו ומרכושנו הגשמי.
ביכולתנו לחסל פחד זה. ראשית, אנו יכולים להכיר בכך, שהתודעה שלנו עצמה יצרה את תדמית החפץ או האדם היפה, ושהיאחזות היא תפיסה מוטעית. הדבר יגרום לנו להיות מציאותיים יותר. אז נוכל להיזכר בחסרונות ההיאחזות ולזנוח אותה. במקומה, נרשה לתודעתנו לנוח במצב פתוח של שביעות רצון, בידיעה שאם יהיה ברשותנו החפץ הזה, או נהיה קרובים לאותו האדם, זה נחמד, אך אם לא, עדיין נוכל להיות שמחים.
יש הקושרים הקשר שלילי למושג "חוסר היאחזות", כיוון שהוא מרמז על פרישות, אדישות או חוסר אכפתיות. אך המשמעות הבודהיסטית של המושג חוסר היאחזות שונה. אדרבה, המושג מתייחס למצב תודעה מאוזן בו איננו נאחזים בדברים, וכך אנחנו חופשיים למקד את תשומת לבנו בדברים בעלי ערך אמיתי.
אין משמעות חוסר היאחזות מסירת כל רכושנו ופרישה לחיים במערה. אין כל פסול ברכוש. אנחנו צריכים מעט רכוש כדי לחיות. הבעיות מתעוררות רק כשאנחנו מפריזים בחשיבות הרכוש שלנו. ההיאחזות וההיתפסות גורמות לבעיות, לא הרכוש. כשנהיה משוחררים מהיאחזות נוכל ליהנות מדברים.
כאשר אנחנו משתמשים ברכושנו, מועיל לחשוב, "אנשים רבים עבדו על מנת לייצר את הדברים מהם אני נהנית, ואני מכירה להם תודה. במקום להשתמש ברכושי מתוך היאחזות אנוכית, אשתמש בו מתוך שאיפה לשפר את תכונותיי, כדי שאוכל לאהוב ולסייע יותר לאחרים". אנו יכולים ליהנות מאוכל, בגדים, בית ורכוש, אך ממניעים שונים מבעבר. כך, נהיה שלווים ומשוחררים מחרדות.
זניחת ההיאחזות אינה משאירה אותנו חסרי מוטיבציה או אדישים. במבט ראשון אולי נדמה כך, פשוט מפני שאנו רגילים מאד להיאחזות. אך יש מגוון גישות אחרות היכולות להניע אותנו. למשל, הדאגה הכנה לזולת. המשאלה להביא לאחרים אושר ולמנוע את סבלם יכולה להיות כוח מניע רב עוצמה בחיינו. כך, הימנעות מהיאחזות פותחת דלת לתקשורת כנה עם אחרים, אהבה וחמלה.

אהבה מול היאחזות:
הבחנה בין דאגה כנה לבין השלכות שאינן מציאותיות

כולנו היינו רוצים שיהיו לנו רגשות חיוביים כלפי אחרים. אנחנו יודעים שאהבה היא השורש של שלום עולמי. מהי אהבה וכיצד מפתחים אותה? מה ההבדל בין לאהוב אנשים לבין להיאחז בהם?
אהבה היא הרצון שאחרים יהיו מאושרים ושיהיו להם את הגורמים לאושר. בהכירנו בטוב לבם ואף במגבלותיהם של אחרים, אהבתנו מתמקדת ברווחתם. אין לנו מניעים נסתרים ואנוכיים; אנחנו אוהבים אחרים פשוט מפני שהם קיימים.
מצד שני, היאחזות מפריזה בתכונות הטובות של אחרים, וגורמת לנו להשתוקק לחברתם. כאשר אנחנו אתם, אנחנו שמחים; כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו אומללים. היאחזות נובעת מהציפיות שלנו לגבי מהותם או מעשיהם של אחרים.
האם אהבה, כפי שהיא בדרך כלל מובנת בחברה שלנו, הינה באמת אהבה? לפני שאנו מכירים אנשים הם זרים, ואנחנו מרגישים אדישים כלפיהם. אחרי שאנחנו מכירים אותם, הם נעשים יקרים לנו, ואנו רוחשים להם רגשות עזים. הבה נבחן מקרוב איך אנשים הופכים להיות חברים שלנו.
בדרך כלל אנחנו נמשכים לאנשים מפני שהם מבורכים באיכויות שאנחנו מעריכים, או בגלל שהם עוזרים לנו. אם נבחן את התהוות מחשבותינו, נבחין בכך שאנחנו מחפשים איכויות מסוימות אצל אחרים. לחלקן אנו נמשכים באופן אישי, ולאחרות בגלל שהן נחשבות לבעלות ערך בעיני ההורים או החברה. אנו בוחנים באחרים את המראה, החינוך, המצב הכלכלי והחברתי שלהם. אם אנו מעריכים כשרון אומנותי או מוסיקלי, נחפש אותו. אם יכולת אתלטית חשובה לנו, אנו בודקים גם את זה. כל אחד מאתנו מעדיף איכויות שונות אותן הוא מחפש, ודרכים שונות להעריך אותן.
אם יש לאנשים את התכונות התואמות את אלו המצויות ב"רשימה הפנימית" שלנו, אנחנו חושבים שהם אנשים טובים ובעלי ערך. נדמה לנו שהם אנשים נהדרים כשלעצמם, ללא קשר להערכתנו כלפיהם. אך למעשה, בגלל שיש לנו דעות מגובשות מראש לגבי תכונות רצויות ושאינן רצויות, אנחנו אלה היוצרים אנשים בעלי ערך.
בנוסף, אנחנו שופטים אנשים כבעלי ערך על פי יחסם אלינו. אם הם עוזרים לנו, משבחים אותנו, גורמים לנו להרגיש ביטחון, מקשיבים למה שיש לנו להגיד, ודואגים לנו כאשר אנחנו חולים או מדוכאים, אנחנו רואים בהם אנשים טובים. זו ראיה משוחדת מאוד, כיוון שאנחנו שופטים אותם רק על פי התייחסותם אלינו, כאילו היינו האדם החשוב בעולם.
בדרך כלל אנחנו חושבים שאם אנשים עוזרים לנו, הם אנשים טובים; ואם הם פוגעים בנו, הם אנשים רעים. אם אנשים מעודדים אותנו, הם נהדרים; אם הם מעודדים את המתחרה שלנו, הם מגעילים. איננו מעריכים את העידוד לכשעצמו, אלא את העובדה שהוא מכוון אלינו או נגדנו. בדומה, אם אנשים מבקרים אותנו, אזי ברור שהם טועים או חסרי התחשבות. אך אם הם מבקרים מישהו שאיננו אוהבים, הרי הם חכמים. איננו מתנגדים לביקורתיות לכשעצמה, אלא לכך שהיא מכוונת כלפינו.
התהליך שעל פיו אנחנו מבדילים בין אנשים, אינו מבוסס על קנה מידה אובייקטיבי. הוא נקבע על ידי דעותינו המגובשות מראש לגבי מה חשוב ובעל ערך בבני-אדם, ועל צורת התייחסותם אלינו. בבסיס התהליך מושרשת האמונה בחשיבותנו העליונה. כך שאם אנשים עוזרים לנו, ומממשים את מושגינו אודות טוב, אזי נדמה לנו שהם נפלאים לכשעצמם.
לאחר ששפטנו אנשים מסוימים כטובים, בכל פעם שאנחנו רואים אותם, נדמה לנו שהטוב בא מהם. אך, אילו היינו מודעים יותר, היינו מכירים בכך שאנחנו השלכנו טוב זה עליהם.
אם אנשים מסוימים היו בעלי ערך וטובים לכשעצמם, אז כולם היו רואים אותם בצורה זו. אך במציאות מישהו שאנחנו אוהבים, אינו בהכרח אהוב על ידי אדם אחר. זה קורה מפני שכל אחד מאתנו מעריך אנשים אחרים על בסיס הנטיות והדעות האישיות שלו. אנשים אינם נהדרים לכשעצמם, במנותק מהשיפוט שלנו לגביהם.
לאחר שהשלכנו טוב על אנשים מסוימים, אנחנו מגבשים דעה קבועה לגביהם ואז נקשרים אליהם. יש אנשים שנראים לנו כמעט מושלמים, ואנחנו משתוקקים להיות איתם. ההשתוקקות להיות עם אנשים הגורמים לנו להרגיש טוב, הופכת אותנו ליו-יואים רגשיים: אם אנחנו במחיצתם, אנחנו למעלה; ואם לא, אנחנו למטה.
בנוסף, אנחנו מגבשים דעות קבועות לגבי מהות מערכות היחסים שלנו עם אנשים אלה, ויש לנו ציפיות מהם. כאשר הם לא ממלאים את הציפיות שלנו, אנחנו מאוכזבים או כועסים. אנחנו רוצים שהם ישתנו, כדי שיתאימו לדימוי שיש להם בעינינו. אך ההשלכות והציפיות באות מתודעתנו, ולא מהם. הבעיות שלנו אינן נובעות מכך שאחרים אינם מי שחשבנו שהם, אלא מכך שבטעות חשבנו שהם משהו אשר הם אינם.
לדוגמה, אחרי שג'ים וסו היו נשואים מספר שנים, ג'ים אמר, "סו אינה אותה אישה אתה התחתנתי. כשהתחתנו היא הייתה כל כך תומכת ומאד התעניינה בי. היא כל כך שונה עכשיו." מה קרה?
ראשית, אישיותה של סו אינה קבועה. היא כל הזמן משתנה כתגובה לסביבתה החיצונית ומחשבותיה ורגשותיה הפנימיים. זה לא מציאותי לצפות ממנה להיות אותו הדבר כל הזמן. כולנו גדלים ומשתנים, עוברים עליות וירידות.
שנית, האם ביכולתנו להניח בכלל, שאנחנו יודעים מיהו האדם האחר? כאשר ג'ים וסו התחילו להכיר אחד את השנייה, לפני שהתחתנו, כל אחד מהם בנה רעיון לגבי מיהו השני. אך הרעיון היה רק רעיון. לא היה זה האדם האחר. הרעיון של ג'ים לגבי סו לא היה סו. אך כיוון שג'ים לא היה מודע לכך, הוא הופתע כאשר צדדים אחרים באישיותה של סו התגלו. ככל שהרעיון שלו לגביה היה חזק יותר, כך הוא היה יותר אומלל כאשר היא לא התנהגה בהתאם.
כמה מוזר לחשוב שאנחנו לגמרי מבינים אדם אחר! אפילו את עצמנו, ואת השינויים העוברים עלינו, איננו מבינים. אנחנו לא מבינים הכול לגבי גרגיר אבק, שלא לדבר על אדם אחר. הרעיון הכוזב, שמישהו הינו מי שאנחנו מאמינים שהוא, מסבך את חיינו. לעומת זאת, אם נהיה מודעים לכך שהרעיון שלנו הוא רק דעה, נהיה הרבה יותר גמישים.
לדוגמה, אם להורים יש דעה מגובשת לגבי אישיותה של בתם המתבגרת, ועל האופן בו עליה להתנהג, ברגע שבתם אינה מתנהגת כך, ההורים בהלם, ומריבה משפחתית פורצת. אך אם ההורים מבינים שבתם היא אדם המשתנה תמידית, כמותם, לא תהיה להם כזו תגובה רגשית חזקה להתנהגותה. עם תודעה רגועה המשוחררת מציפיות, ההורים יכולים להיות יעילים יותר בעזרתם לבתם המתבגרת.
כאשר אחרים פועלים בדרכים אשר אינן תואמות את הרעיון שלנו לגביהם, אנחנו מאוכזבים או כועסים. יתכן שננסה לשדל אותם להפוך למה שציפינו. אולי ננדנד להם, נרדה בהם, או ננסה לגרום להם להרגיש אשמים. כאשר אנחנו עושים זאת מערכת היחסים שלנו ממשיכה להתדרדר, ואנחנו אומללים.
המקורות לכאב ולבלבול הם ההשלכות המותנות שלנו, והציפיות האנוכיות שתלינו באחרים. אלו הם היסודות של ההיאחזות. היאחזות הינה הערכה מוגזמת של החברים והקרובים שלנו, והיאחזות בהם. היא פותחת פתח לעצבות וכעס בעתיד. כאשר אנחנו נפרדים מיקירינו, אנחנו בודדים; כאשר הם במצב רוח רע, אנו מתמרמרים על כך. אם הם נכשלים ולא עומדים בדרישות שלנו מהם, אנו מרגישים נבגדים.
על מנת להימנע מהקשיים הנגרמים על ידי היאחזות, יש להיות מודעים לצורת פעולתה של ההיאחזות. או אז נוכל להימנע ממנה על ידי תיקון רעיונות קדומים וכוזבים שיש לנו לגבי אחרים, ולהימנע מהשלכות חדשות לגביהם. נזכור שאנשים משתנים באופן תמידי, ואין להם אישיות קבועה. כשניזכר בכך שזה בלתי אפשרי להיות תמיד עם יקירינו, לא נהיה עצובים כל כך בהעדרם. במקום להרגיש מדוכדכים, נוכל לשמוח על הזמן שהיה לנו יחד.

אני אוהב אותך בתנאי ש…

"אהבה על פי רשימה" אינה אהבה, כיוון שהיא מותנית. אנחנו חושבים, "אני אוהבת אותך בתנאי ש…" ואנו מציבים את הדרישות שלנו. קשה לנו לדאוג בכנות לאחרים, כל עוד אנו מציבים להם דרישות המתרכזות בתועלת שהם חייבים להביא לנו. בנוסף, לעיתים קרובות אנחנו הפכפכים לגבי התכונות וההתנהגויות שאנחנו רוצים מאחרים. יום אחד אנחנו רוצים שהיקר לנו ייקח יוזמה; למחרת אנחנו רוצים שהוא או היא יהיו תלותיים.
הדבר לו אנו קוראים אהבה, הינו לעיתים קרובות היאחזות, רגש עוכר המפריז במעלות הזולת. אנחנו נאחזים בהם, בחשבנו שהאושר שלנו תלוי בו או בה. אהבה, מצד שני, היא גישה פתוחה ונינוחה. אנחנו רוצים שמישהו יהיה מאושר, פשוט מפני שהיא או הוא קיימים.
בעוד היאחזות היא חסרת שליטה ורגשנית, אהבה הינה ישירה ובעלת עוצמה. היאחזות מערפלת את יכולת השיפוט שלנו ואנחנו נהיים משוחדים, עוזרים ליקרים לנו, ופוגעים באלה אשר איננו אוהבים. האהבה מבהירה את תודעתנו, ובהעריכנו את המצב אנחנו חושבים על הטוב ביותר לכולם. היאחזות מבוססת על אנוכיות, בעוד האהבה ביסודה חפצה ביקרם של אחרים.
היאחזות מעריכה תכונות שטחיות באחרים: מראה, אינטליגנציה, כשרון, מעמד חברתי וכדומה. אהבה מביטה מעבר להתרשמויות השטחיות, ומדגישה את העובדה שהם בדיוק כמונו: הם רוצים באושר, והם רוצים להימנע מסבל. אם אנחנו רואים אנשים שאינם מושכים, מלוכלכים, ובורים, אנחנו נגעלים, כיוון שתודעתנו האנוכית רוצה להכיר אנשים מושכים, נקיים ומוכשרים. אהבה, לעומת זאת, אינה מעריכה אחרים על פי קני-מידה שטחיים אלה, היא מביטה יותר לעומק. אהבה מכירה בכך, שבלי קשר לרושם שאחרים עושים, ההתנסות שלהם דומה לזו שלנו: הם שואפים להיות מאושרים ולהימנע מסבל.
זוהי נקודה עמוקה הקובעת אם נרגיש ניכור או קירבה לסובבים אותנו. במקומות ציבוריים אנחנו מביטים בסובבים אותנו, ולעיתים קרובות מציינים לעצמנו, "הוא שמן מדי, היא הולכת מצחיק, לו בהחלט יש הבעה חמוצה, היא יהירה." כמובן שאנחנו לא מרגישים קרובים לאחרים כאשר אנחנו מרשים למחשבות השליליות שלנו לברור את הליקויים שלהם.
כאשר אנחנו תופסים את עצמנו חושבים בצורה כזו, ביכולתנו לעצור, ואז להתייחס לאותם האנשים דרך עיניים אחרות: "לכל אחד מהאנשים האלה יש התנסות פנימית משל עצמו. כל אחד רק רוצה להיות מאושר. אני מכירה את התחושה, מפני שגם אני שואפת לכך. הם כולם רוצים עידוד, טוב לב, או אפילו חיוך מאחרים. אף אחד מהם לא נהנה מביקורת או חוסר כבוד. הם בדיוק כמוני!" כאשר אנחנו חושבים כך, עולה אהבה, ובמקום הרגשת הריחוק מהאחרים, אנחנו מרגישים מחוברים אליהם.
היאחזות גורמת לנו להיות רכושניים כלפי האנשים אליהם אנחנו קרובים. מישהי הינה האישה, הבת, האימא, שלי. לפעמים אנחנו מתנהגים כאילו אנשים הם הרכוש שלנו, ויש לנו הצדקה להגיד להם כיצד לחיות את חייהם. אך האנשים היקרים לנו אינם בבעלותנו. איננו הבעלים של הזולת, כאילו היו חפץ שברשותנו.
הכרה בכך שאנשים אף-פעם אינם בבעלותנו, גורמת להיאחזות להיחלש. היא פותחת את הדלת לאהבה, אשר באמת מוקירה כל בעל תודעה. אנחנו עדיין יכולים לייעץ לאחרים, ולומר להם כיצד התנהגותם משפיעה עלינו, אך אנחנו מכבדים את שלמותם כאינדיבידואלים.

סיפוק צרכינו

כאשר אנחנו נאחזים, איננו חופשיים רגשית. אנחנו תלויים ונתפסים יותר מדי באדם אחר לסיפוק הצרכים הרגשיים שלנו. אנחנו פוחדים לאבד אותו או אותה, ומרגישים שלא נהיה מושלמים ללא היקרים לנו. הראייה העצמית שלנו מבוססת על קיומה של מערכת יחסים מסוימת: "אני הבעל, אישה, הורה, ילד, וכו' של מישהו." בהיותנו תלויים כל כך, אנחנו לא מרשים לעצמנו לפתח את התכונות שלנו. בנוסף, אנו מכשירים את הקרקע לדיכאון, כיוון שאין מערכת יחסים שנמשכת לנצח. אנחנו נפרדים כאשר החיים מסתיימים, אם לא קודם.
אובדן החופש הרגשי, הקשור להיותנו תחת השפעת ההיאחזות, יכול לגרום לנו להרגיש מחויבות לזולת אך ורק מהחשש לאבדו. כך שחיבתנו משוללת כנות, מפני שהיא מבוססת על פחד. בנוסף, אנחנו יכולים להיות להוטים מדי לעזור ליקרים לנו, רק כדי להבטיח את חיבתם כלפינו. אנחנו יכולים להיות מגוננים מדי, חוששים שמשהו בלתי צפוי יקרה להם, או אולי להיות קנאים כאשר הם רוחשים חיבה לאחרים.
האהבה פחות אנוכית. במקום לתהות "כיצד יכולה מערכת יחסים זו לספק את הצרכים שלי?" אנחנו חושבים, "מה אני יכולה לתת לאחר?" נקבל שזה לא אפשרי שאחרים יסלקו את תחושת החסך הרגשי וחוסר הביטחון שלנו. הבעיה איננה שאחרים אינם מספקים את הצרכים הרגשיים שלנו, אלא שאנחנו מדגישים את צרכינו יותר מדי, ומצפים להרבה מדי.
לדוגמה, יתכן שאנחנו מרגישים שאיננו יכולים לחיות בלי מישהו שאליו אנחנו קרובים במיוחד. זו הגזמה. יש לנו את כבודנו העצמי כבני אנוש; איננו צריכים להיאחז באחר כאילו היה מקור כל האושר. מועיל לזכור שאת רוב חיינו עברנו בלי להיות עם יקירנו. מעבר לכך, אנשים אחרים חיים טוב מאד בלעדיה או בלעדיו.
למרות זאת, איננו צריכים לדכא את צרכינו הרגשיים, או להפוך למנוכרים ועצמאיים, מפני שזה לא יפתור את הבעיה. עלינו להכיר בצרכינו הבלתי מציאותיים, ולאט, לאט להיפטר מהם. צרכים רגשיים מסוימים יכולים להיות חזקים כל-כך, שלא יוכלו להתמוסס מיד. אם ננסה לדכא אותם או לדמות שאינם קיימים, יתכן שנהפוך לחרדים מדי או חסרי ביטחון. במקרה כזה, עדיף לנסות לספק את הצרכים האלה, ובו בזמן לעבוד בהדרגה על החלשתם.
הבעיה המרכזית היא, שברצוננו להיות נאהבים במקום לאהוב. אנחנו משתוקקים שאחרים יבינו אותנו במקום להבין אותם. תחושת חוסר הביטחון הרגשי שלנו נובעת מהבורות והאנוכיות המערפלים את תודעתנו. אנחנו יכולים לפתח ביטחון עצמי, על ידי הכרה בפוטנציאל הפנימי שלנו להפוך לאדם שלם, מרוצה ואוהב. כאשר אנחנו מתחברים לפוטנציאל האישי שלנו, להפוך לישות מוארת עם הרבה איכויות נהדרות, נפתח תחושה אמיתית ונכונה של בטחון עצמי. אז נרצה להעצים את האהבה, החמלה, הנדיבות, הסבלנות, הריכוז והחכמה שלנו, ולשתף אחרים באיכויות אלה.
חוסר ביטחון רגשי גורם לנו באופן תמידי לבקש משהו מאחרים. טוב ליבנו כלפיהם מזוהם על ידי מניע חבוי של הרצון לקבל משהו בתמורה. אך כשנכיר בכל מה שכבר קיבלנו מאחרים, נרצה לגמול להם על טוב ליבם, וליבנו יתמלא באהבה. אהבה מדגישה נתינה במקום קבלה. מבלי להיות מוגבלים על ידי ההשתוקקות והציפיות שלנו מאחרים, נהיה פתוחים, טובי לב ומשתפים, ובו בזמן נשמור על תחושת השלמות והעצמאות שלנו.
בהיותנו תחת השפעת ההיאחזות אנחנו כל כך רוצים שאחרים יהיו מאושרים, שאנחנו מפעילים עליהם לחץ לעשות את מה שאנו חושבים שיעשה אותם מאושרים. אנחנו לא נותנים לאחרים כל בחירה, כיוון שאנו מרגישים שאנו יודעים מה הכי טוב עבורם. אנחנו לא מרשים להם לעשות את מה שגורם להם לאושר, ואנחנו גם לא מקבלים את זה שלפעמים הם לא יהיו מאושרים. קשיים כאלה קיימים לעיתים קרובות ביחסים משפחתיים.
בבואנו מאהבה אנו משתוקקים בעוז שאחרים יהיו מאושרים. אבל אהבתנו מעורבת בחכמה, המכירה בכך שאושרם של אחרים תלוי גם בהם. אנחנו יכולים להנחות אותם, אך האגו שלנו לא יהיה מעורב כשאנחנו עושים זאת. מתוך כבוד אליהם ניתן להם את הבחירה, אם לקבל את עצתנו ועזרתנו או לא. מעניין שכאשר איננו לוחצים על אחרים לפעול על פי העצה שלנו, הם פתוחים יותר להקשיב לה.
תחת השפעת ההיאחזות אנחנו מוגבלים על ידי התגובות הרגשיות שלנו. כאשר אחרים נחמדים אלינו אנחנו שמחים. כאשר מתעלמים מאתנו או מדברים אלינו בחריפות, אנחנו לוקחים את זה אישית ומרגישים אומללים. אך בהחלישנו את ההיאחזות, איננו הופכים לקשי-לב. בלי היאחזות יהיה יותר מקום בלבנו לחיבה אמיתית ואהבה בלתי משוחדת לאחרים. נהיה מעורבים בחייהם באופן פעיל.
כשנחליש את ההיאחזות עדיין יהיו לנו חברים. חברויות אלו תהיינה עשירות יותר, בגלל החופש והכבוד עליהם תהיינה מבוססות. יהיה לנו אכפת באותה מידה מהאושר והאומללות של כל בעלי התודעה, פשוט כיוון שכולם זהים בשאיפתם לאושר והסתייגותם מסבל. אך אורח חיינו ותחומי התעניינותנו יכולים להתאים יותר לאנשים מסוימים. כתוצאה מקשרים קרובים שהיו לנו עם אנשים מסוימים בחיים קודמים, יהיה קל יותר לתקשר אתם בחיים אלה. בכל מקרה, החברויות שלנו תהיינה מבוססות על עניין משותף ועל השאיפה לעזור אחד לשני להגיע להארה.

כאשר מערכות יחסים מסתיימות

היאחזות מלווה בהנחה שמערכות יחסים נמשכות לנצח. למרות שבאופן אינטלקטואלי אנחנו יודעים שזה לא כך, עמוק בפנים אנחנו משתוקקים להיות תמיד עם היקרים לנו. היאחזות זו גורמת לפרידה להיות קשה עוד יותר, כיוון שכאשר אדם היקר לנו מת, או עוזב, אנחנו מרגישים שחלק מעצמנו אבד.
זה לא אומר כי יגון הוא רע. אבל מועיל להכיר בכך שלעיתים קרובות ההיאחזות היא מקור היגון והדיכאון. כאשר הזהות שלנו עצמנו מעורבבת מדי עם זו של האחר, אנו מדוכאים כאשר אנו נפרדים. אם נסרב לקבל עמוק בלבנו שהחיים ארעיים, נחווה כאב כאשר היקרים לנו מתים.
בזמנו של הבודהה אישה שתינוקה מת נטרפה עליה דעתה. היסטרית, הביאה את גופת ילדה האהוב לבודהה וביקשה ממנו להחיות אותו. הבודהה אמר לה שקודם עליה להביא זרעי חרדל מבית שבו אף אחד לא מת.
זרעי חרדל נמצאו בכל בית בהודו; אבל האישה לא יכלה למצוא בית שבו אף אחד לא מת. אחרי זמן מה ליבה קיבל את העובדה שכל אחד מת, ויגונה על מות בנה נחלש.
אם נבין את ארעיות חיינו לא רק בראש, אלא גם בלב, נוכל להעריך את הזמן שיש לנו עם אחרים. במקום לנסות להשיג עוד, כאשר אין עוד בנמצא, נשמח במה שאנחנו חולקים עם אחרים בהווה. אם נמנע מהיאחזות, מערכות היחסים שלנו תהיינה עשירות יותר.

התמודדות עם כעס:
התמרת פחד ורתיעה

אתה עובד על פרויקט, עסוק בעניינך, כאשר קולגה ניגשת אליך, ומטיחה בך שאתה לא יוצלח. היא טוענת שהיא הפקידה בידיך עבודה חשובה, ואתה ביצעת אותה בצורה עלובה. תוך כדי שמיעת מילותיה החריפות, כעס מציף את ראשך וגופך באיטיות, אך בעוצמה. אתה מאבד את עשתונותיך, ואומר לה שאין לה כל זכות לדבר אליך כך. בהשפעת הכעס, אתה אומר כל דבר העולה בראשך, גם אם אתה יודע שאינו לגמרי נכון. היא צועקת עליך בחזרה, ותוך זמן קצר, כל הסובבים מודעים למה שקורה.
בדרך כלל כאשר אנחנו כועסים או כואבים, אנחנו מרגישים כקורבנות מעשיהם הפוגעים של אחרים. אנחנו רואים את עצמנו כאנשים תמימים הסובלים ללא הצדקה ממעשי אחרים. אנחנו פגועים או כועסים, מפני שאנחנו חושבים שאנשים אחרים טועים או רעים. בהיותנו כועסים וכואבים אנו מסרבים לקבל את אשר באמת קרה.
אנשים רבים חיים עם "מנטליות הקורבן", בהרגשה תמידית של חוסר אונים, חשש, ותחושה שאחרים אינם מתייחסים אליהם כראוי. אך ככל שנבין יותר את פעולתה של תודעתנו, ואת עקרון הסיבה והתוצאה ברצף הנפשי שלנו, כך ניטיב להבין שהפרשנות שלנו בהווה, כמו גם מעשינו בעבר, משחקים תפקיד חשוב בהתפתחות חוויותינו. באופן זה או אחר אנחנו אחראים למה שקורה לנו. עם הידיעה הזאת, ניקח אחריות, ונפעל לשיפור מצבנו.
על מנת לעזור לנו להבין מצבים לא נעימים, ולשכך את כעסנו לגביהם, נוכל לשאול מספר שאלות מפתח. בבחינת הפרשנות שלנו, נשאל: "האם אני רואה את המצב במדויק? האם כעס הוא תגובה הולמת?" אם נשתמש בעקרון הסיבה והתוצאה, נשאל: "מדוע זה קורה לי? האם אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במצבים דומים? אם כן, למה?" הבה נתבונן בשתי הנקודות יותר לעומק.

בחינת הפרשנות שלנו

האם אנו רואים את המצב במדויק? כיצד מתעורר בנו הכעס? כשמישהו מצביע על חסרונותינו, נדמה לנו שהכאב שאנו חווים בא מהאדם האחר אל תוכנו. המילים שלו מכאיבות כשלעצמן, ואנחנו רק מרגישים את הכאב הטבוע בהן.
אם זה היה נכון, היה ביכולתנו לאתר את הכאב בתוך המילים. היא אמרה, "אתה לא יוצלח!" היכן ההרגשה הלא נעימה? היכן הכאב? האם זה ב"אתה"? ב"לא"? ב"יוצלח"? הקול שלה שאומר "אתה לא יוצלח" מורכב מגלי קול. היכן ההרגשה הלא נעימה בגלי הקול הרוטטים באוויר? אם אתה ישן והיא מעליבה אותך, האם אתה מרגיש צער? אם היא אומרת את זה במונגולית (במידה ואינך יודע שפה זו!), האם אתה נפגע?
כיצד מתעורר הכאב ממילים חריפות? זה לא רק בגלל שאוזנינו קולטות את גלי הקול. אנחנו גם מבינים את משמעותן. אך המשמעות אינה מכאיבה לכשעצמה. הרי אם המילים "אתה לא יוצלח!" היו מכוונות כלפי מישהו שאיננו אוהבים, הן לא היו צורמות לאוזננו.
הכאב בא מכך שאנחנו חושבים, "היא מדברת אלי! אלי! איך היא מעיזה לדבר אלי ככה?" "אני" ו"אלי" מתעצמים ככל שאנו חושבים על מה שקרה. אנו מביטים במצב מצד אחד – הצד שלי – וחושבים שכך הוא קיים במציאות. אנחנו מאמינים שהשקפתנו המשוחדת היא אובייקטיבית.
אפשר להתבונן על כל מצב מנקודות מבט רבות. כאשר אנו מסתכלים על כוס מלמעלה, צורתה נראית שונה מאשר אם נסתכל עליה מהצד. לכן יהיה לנו קשה להוכיח שדעותינו הנובעות מתודעתנו האנוכית הן היחידות שנכונות. חשיבה כזו משככת את כעסנו.
דרך נוספת להרגיע את כעסנו, היא לזכור שיתכן שכעסו של האחר נובע מסיבות שאינן קשורות בנו. יכול להיות שיש לו קשיים בהיבט אחר בחייו, והוא מוציא את הכעס עלינו, במקרה. זה לא משהו נגדנו, כך שאין שום סיבה שניקח את זה אישית ונכעס.
האם כעס הוא תגובה הולמת? האדם שהעליב אותנו הוא בעל תודעה, הרוצה להיות מאושר ולהימנע מבעיות, בדיוק כמונו. השיטה שבה הוא נוקט אולי מבולבלת. אך משאלתו זהה לשלנו: להיות מאושר. אם נרחיב את נקודת מבטנו, ונשכח מעצמנו לרגע, נראה לפנינו אדם אומלל, כועס, ומודאג. אנו מכירים את תחושת העצב. אנו יודעים עד כמה הוא מרגיש אומלל כרגע. אז למה לכעוס על מישהו אומלל? אדם כזה צריך להיות מושא לחמלתנו.
אם באמת עשינו טעות, ומישהו מצביע עליה, למה לכעוס? אם מישהו אומר לנו שיש לנו אף על הפרצוף, איננו מתמלאים בצער, כיוון שמה שאמר זה נכון. בדומה, אם מישהו מבחין בטעות שלנו, מה שהוא אומר זה נכון. הטעות היא שלנו, ואנחנו חבים לו התנצלות. הוא מראה לנו כיצד להשתפר. מצד שני, אם הוא מאשים אותנו ללא הצדקה, למה לכעוס? אם מישהו אומר שיש לנו קרניים על הראש, איננו כועסים, כיוון שאנחנו יודעים שזה לא נכון.
לעיתים קרובות אנו כועסים כשקורה משהו שאנו רואים כבלתי רצוי. אך מה הטעם בכעס? אם ביכולתנו לשנות את המצב, אז הבה נשנה אותו. אין טעם לכעוס. זוהי דרך מועילה מאוד לחשוב לנוכח בעיות חברתיות ואי-צדק. אלה דברים שניתן לשנות. אז במקום לכעוס, חכם יותר לעבוד ברוגע למען שיפור החברה.
מצד שני, אין טעם לכעוס אם אין אפשרות לשנות את המצב. אם רגלנו נשברה איננו יכולים להחזיר את הגלגל אחורה. כל השחיתות שבעולם אינה יכולה להיפתר תוך שנה. כעס על דבר אשר אין ביכולתנו לשנות גורם לנו לאומללות. דאגה או פחד לגבי משהו שלא קרה, משתק אותנו. שאנטידווה אמר ב"מדריך לדרך חייו של הבודהיסאטווה":

מדוע להיות אומללים לגבי משהו
אם הוא בר תיקון?
ומה הטעם להיות אומללים לגבי משהו
אם אינו בר תיקון?

בחינת סיבה ותוצאה

מנגנון הסיבה והתוצאה הוא רעיון מרכזי בבודהיזם. הנושא יוסבר באופן מלא בפרק מאוחר יותר; אך המשמעות העיקרית היא, שפעולותינו מניבות תוצאות. איננו יכולים לדעת באופן מידי מה תהיינה תוצאות פעולותינו. כפי שלוקח לזרע זמן לנבוט ולהפוך לעץ, כך גם לוקח לפעולות שלנו זמן להניב את תוצאותיהן.
ככל שנבין את אופן פעולת הסיבה והתוצאה, כך נבין שהמצבים אליהם אנו נקלעים בחיים אינם מתרחשים במקרה. הם נגרמים על ידי פעולות אשר עשינו בעבר. כמו שבומרנג מסתובב וחוזר אל זה שזרק אותו, כך מתייחסים אלינו באותה הדרך שבה התייחסנו לאחרים. ההסבר הבודהיסטי של סיבה ותוצאה דומה לרעיון הנוצרי "תקצור את אשר זרעת."
אם נבחן את הדרך בה התנהגנו כלפי אחרים, נראה שהגישות והמעשים שלנו לא תמיד היו מופתיים. פירקנו חברויות, העלבנו, ניצלנו, ריכלנו וגזלנו מהזולת. האם זה פלא שאנו נפגעים? אולי לא פגענו לאחרונה באדם המסוים המזיק לנו כרגע, אך בעבר פגענו באחרים. כאשר פירות פעולותינו מבשילים, אין טעם להתעצבן, או לבוסס ברחמים עצמיים, מפני שבסופו של דבר האנרגיה שלנו, היא שהביאה אותנו למצב הנתון. כמו שאמר המלומד ההודי הגדול שאנטידווה:

מדוע עשיתי בעבר פעולות אלו
אשר בגללן אחרים פוגעים בי עכשיו?
היות והכל קשור לפעולות שלי
כיצד אחוש איבה כלפי אלה (הפוגעים בי כעת)?

הכוונה אינה שנהפוך למזוכיסטים, ונאשים את עצמנו באגרסיביות, אלא, שנכיר בתרומתנו למצב ונלמד ממנו. אם איננו אוהבים את התוצאות שאנחנו חווים עכשיו, נהיה נחושים בדעתנו להפסיק ליצור את הגורמים לכך שדברים דומים יתרחשו בעתיד. כך נהיה מודעים ונמנע מפגיעה בזולת. בפעם הבאה שאנחנו על סף איבוד עשתונות, נחשוב פעמיים. נלמד מהמצב, ונקבל החלטה נחושה לשפר את עצמנו. בדרך זו, נתמיר מצב מטריד למצב מועיל.
האם אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים דומים לעיתים קרובות, שוב ושוב מגיבים בצורה דומה? אם כן, מדוע? נוכל לבדוק ולראות אם אנחנו רשלנים באופן קבוע, ובכך מאלצים אחרים לתקן את השגיאות שלנו. במקרה כזה, האדם האחר בעצם עושה לנו טובה, כיוון שהוא נותן לנו הזדמנות להשתפר. העובדה שהוא עושה זאת בקול רועם, לא רלבנטית. הנקודה היא, שעלינו להיות מודעים יותר לגבי הדרך בה פעולותינו משפיעות על אחרים. אדם זה עוזר לנו לפתח מודעות כזאת.
גם נוכל לבדוק אם באופן קבוע אנו מרגישים פגועים או כועסים לנוכח ביקורת. לפעמים אנחנו רגישים מדי ונפגעים בקלות. אם מישהו מתנהג בדרך שאיננו אוהבים במיוחד, אנחנו מפריזים בחשיבות הדבר, הופכים אותו להר, לא שוכחים, ונוטרים טינה במשך שנים. מצב כזה הוא השורש של הרבה סכסוכים מרים וממושכים במשפחות.
העובדה שאנו נוטרים טינה לא פוגעת באדם האחר, מפני שהוא אולי כבר שכח את המקרה לפני זמן רב. אך אותנו הטינה מאמללת למשך שנים. האדם האחר אמר את המילים פעם אחת, אבל אנחנו אומרים אותן שוב ושוב במשך שנים, ובכל פעם מכאיבים לעצמנו. לטובתנו, ולמען הרמוניה עם אחרים, כדאי לנו להיות פחות רגישים ולהרפות מדברים.

תוקפני או סביל?

האם המשמעות היא שניתן לאנשים לטרטר אותנו? האם ניתן למישהו להזיק לעצמו או לאחרים, בגלל שלעצור אותו יהיה כרוך בהרמת קולנו, או הדיפתו? לא. לנהוג בסבלנות אין משמעו לשתוק. אדם סבלני הוא אדם שתודעתו רגועה. הפעולות המתבצעות מתוך תודעה סבלנית יכולות להיות חזקות או עדינות.
ראשית עלינו לשחרר את תודעתנו מכעס. כאשר נבחין שאנו מתייחסים למצב מנקודת המבט הצרה של אני, נעצור ונקדיש זמן-מה להרחבת נקודת מבטנו. נחשוב על הדרך שהאדם האחר רואה את המצב, ומה חשוב לו. נהרהר כיצד המעשים שלנו בעבר ובהווה משכו אותנו למצב הנוכחי.
כאשר הכעס שלנו יירגע, יהיה מקום לחמלה וסבלנות. תודעה צלולה, המשוחררת מכעס סוער וראייה צרה, יכולה לבחון באופן מעשי דרכים מגוונות, ולהחליט באיזו מהן לנקוט לטובת כל המעורבים.
על מנת לתקשר ביעילות, לפעמים יש צורך לדבר בתקיפות. דיבור תקיף עם גישה חומלת, הינה מיומנות חשובה. הדבר שונה מאוד מצעקות הנובעות מכעס בלתי מרוסן, במצב שבו היה מתאים יותר להיות שקטים, להתנצל, או להסביר באדיבות את הצד שלנו. אין לבלבל בין המניע, כלומר, המצב הפנימי של תודעתנו, לבין הפעולות המילוליות, או הפיזיות, שבהן אנו משתמשים כדי לתקשר עם אחרים.
כדאי להימנע ככל האפשר מפעולות אלימות. אם, כדי למנוע ממישהו להזיק לעצמו או לאחרים, הפתרון היחיד הוא להדוף אותו, אז, עם חמלה לניזוק ולמזיק, כדאי שנעשה רק את שנחוץ כדי לעצור בעדו. לכן חשוב שתהיה לנו תודעה רגועה לפני שנפעל. אם נפעל תחת השפעת הכעס, יתכן שנשתמש בתקיפות פיזית או מילולית כאשר אין זה הכרחי, או אם הדבר הכרחי, נשתמש ביותר מהנחוץ.
לפעמים יהיה עלינו לדבר בתקיפות על מנת לתקשר – כדי להצהיר על עמדתנו לגבי מה נכון ומה אינו נכון, מועיל או אינו מועיל. אפשר לעשות זאת ללא כעס. אך אם גם אנחנו וגם האדם האחר מדברים בצורה כוזבת או כעוסה, מי צודק ומי טועה? הכעס משחית את שאנו אומרים ועושים. תודעה רגועה יכולה להתמודד עם המצב בצורה מועילה.

צרות אופקים:
התמודדות עם השונה

צרות אופקים היא גישה שאינה רוצה להתבונן ברעיון או אירוע חדשים. היא הופכת אותנו ללחוצים, מתגוננים ובעלי דעות קדומות. היא מתעוררת, לדוגמה, כאשר נושאי שיחה מסוימים עולים בזמן ארוחת הערב וגורמת לנו להתנהג כמו יענים: אנו רוצים "לטמון את ראשנו בחול" ולא לבחון אף רעיון חדש היכול לנער את עמדתנו העיקשת.
גישה כזו גורמת לבעיות רבות בחיינו. אם נבחן את ההיסטוריה, נראה עד כמה הזיקה צרות אופקים להתפתחות האנושית. צרות אופקים גרמה לאנשים להתנגד למחקר מדעי בימי הביניים; פחד צר אופקים גרם לאנשים באירופה להתעלם מרצח מיליוני אנשים חפים מפשע תחת השלטון הנאצי. צרות אופקים אף מאפשרת אפליה גזעית, דתית ומינית.
בהתבוננות לעומקה של גישה זו, אנו מוצאים דעה מגובשת מראש שחשה שכבר פענחנו הכול ואיננו רוצים לתת לרעיונות חדשים לנער אותנו. יש לנו פחד סמוי שאם מגדל החול של השקפת עולמנו יתמוטט על ידי רעיון חדש, נהיה אבודים. כתוצאה מכך, אנו מעדיפים להיות עקשנים ולא להקשיב, או לשכוח מהעניין ולצפות בטלוויזיה, להמר, או להשתכר. ברור שצרות אופקים גורמת לנו ללחץ ואי נוחות.
בראותנו את הסיכון שבצרות אופקים, נתאמץ לפתח גישה אינטליגנטית לרעיונות ואירועים חדשים. נקשיב לרעיונות חדשים ונבחן אותם בהגיון ובהגינות. במטרה לשפר את הבנתנו ולתרום לשלום עולמי ולהתפתחות האנושית, נקשיב לרעיונות והצעות חדשים. באם נקבל או לא נקבל את הרעיון, נלמד משהו מכך שבחנו אותו באופן מושכל, והבנתנו תתבהר.
מובן שלהיות רחב אופקים אין משמעו קבלת כל רעיון חדש בו אנו נתקלים. הדבר נכון במיוחד ב'סופרמרקט הרוחני' הקיים כיום במערב. להיות רחב אופקים גם אין משמעו שאנו כה משתוקקים להיות מודרניים, שאנו זורקים את המסורת התרבותית שלנו והולכים בעיוורון אחרי כל רעיון או שיטה חדשים.
עם ראייה רחבה, נהיה סבלניים. אם נבחן רעיון חדש בהגיון, ונבדוק הוכחות הנותנות לו תוקף, ובכל זאת נחליט שאיננו מסכימים עמו, עדיין נוכל להיות רגועים וחברותיים כלפי אדם אחר אשר כן מסכים עמו. חוסר הסכמה עם רעיון, אין משמעו שאנו שונאים אדם אשר מקבל אותו. הרעיון והאדם שונים. כמו כן, רעיונות של אנשים משתנים. אנחנו יכולים להעריך את מה שאחרים אומרים – באם זה נכון או שטותי – כיוון שהדבר מאתגר אותנו לחשוב ובכך להגביר את חכמתנו.
כאשר אנו מוצאים את עצמנו יושבים מול אדם המדבר על נושא או רעיון חדש, נוכל לגשת לשיחה עם שמחה שבלמידה, במקום עם גישה ביקורתית המניחה מראש שהאדם האחר טועה. נרשה לעצמנו להקשיב, לשקול, לגדול ולחלוק, ובו בזמן לבחון מחדש את רעיונותינו הקודמים.
גישה כזו מועילה בנסיבות רבות. למשל, נעודד את הקולגות, המעביד והעובדים שלנו לתת לנו משוב בקשר לפרויקטים קודמים ולהציע שיפורים לעתיד. פתיחות כזו משפרת את האווירה בעבודה. עם ראייה רחבה נוכל להעריך במדויק את הרעיונות שלהם, ולעבוד יחד עם אחרים לתועלתנו המשותפת. למרות שלמעביד עדיין תהיה הסמכות, הוא או היא כבר לא יהיו רודנים.
אין צורך להגן על הרעיונות או האמונות שלנו. אין ברעיון דבר העושה אותו "שלנו". אם מישהו מבקר את הרעיונות שלנו, זה לא אומר שאנחנו טיפשים. כמו כן, אין צורך לחשוש שנאבד מכבודנו אם נבחן רעיון מחדש ונחליט לשנות את דעתנו. חשש מכך שנראה טיפשיים אם הרעיונות שלנו מוכחים כשגויים, נובע מכך שיותר חשובה לנו תדמית טובה מאשר ההבחנה במה שנכון. עם ראייה רחבה, ניגש לכל רעיון ומצב כהזדמנות ללמוד ולחלוק עם אחרים.

לראות את עצמנו במדויק:
תרופות מנע לגאווה כוזבת

גאווה היא תפיסה, דרך לראות דברים, בה אנו מנפחים תכונה שלנו – יופי או כוח פיזי, השכלה, מעמד חברתי או כשרון – ומחשיבים את עצמנו לנעלים מאוד ביחס לאחרים.
לגישה כזו חסרונות רבים. תחת השפעת הגאווה אנו דואגים לכך שאחרים ידעו עד כמה אנו טובים. אנו מדברים על ההישגים שלנו; אנו מחפשים דרכים להרשים אחרים כדי לזכות בשבחים, שם-טוב או כסף. גאווה גורמת לנו להסתכל על אחרים מלמעלה, במחשבה שלהם אין את תכונותינו הטובות.
כאשר החשיבות העצמית משתלטת עלינו, אנחנו בעצם די מעוררי רחמים. אם נהיה כנים עם עצמנו, נראה שמתחת להעמדת הפנים איננו מאמינים באמת שאנחנו טובים. כדי לשכנע את עצמנו אנו מנסים נואשות לשכנע אחרים שיש לנו איכות מצוינת כלשהי. אנו מאמינים שאם אחרים יאמינו שאנו נהדרים, אז כנראה שאנחנו באמת כאלה. עמוק בפנים, לכולנו, האנשים הרגילים, יש דימוי עצמי נמוך. אפילו האדם עם ההופעה המכובדת, אשר נדמה שהוא התגלמות ההצלחה במונחים גשמיים, אינו מרגיש שהוא מספיק טוב. בגלל שקשה לנו להודות בחוסר הביטחון שלנו, אנו מסווים אותו בגאווה.
איך יתכן, שאנשים אשר נדמה כי הם מצליחים אינם מרגישים טוב עם עצמם? הם, כמונו, פונים למקורות חיצוניים לחיזוקים, שבחים, וקבלה. איננו מודעים לפוטנציאל שלנו להיות לבני אנוש חכמים וחומלים לחלוטין. למרות שאנו מחפשים אושר וכבוד-עצמי בחוץ, אלה תכונות אשר ניתן להשיג באמת רק על ידי התפתחות פנימית.
גאווה גורמת לנו להתנהג בדרכים מגוחכות: אנו משוויצים ביופיינו הפיזי, ולעיתים נראים כשוטים בעיני הזולת. אנו מבקרים אחרים בחופשיות, ולאחר מכן תמהים כאשר אנשים אינם אוהבים להיות בחברתנו. אנו מתייחסים לזולת בחוסר-צדק, ואז מתלוננים שאין הרמוניה בחברה. חוסר הרמוניה נמצא בכל קבוצה בה ישנם אנשים גאים המזניחים את רגשות הזולת.
למרות שאנשים גאים דורשים שאחרים יכבדו אותם, אין לכפות כבוד. למעשה, החברה מכבדת אנשים צנועים. אף אחד מחתני פרס נובל לשלום אינו קולני או יהיר. כאשר הוד קדושתו הדלאי לאמה קיבל פרס חשוב זה ב-1989, הוא ייחס זאת לא לעצמו, אלא לגישה הכנה של עזרה לזולת והפעולות השופעות חמלה.
ביכולתנו לכבד כל אחד ואחת. לאנשים עניים יותר, בעלי פחות השכלה או כשרון מאתנו, יש תכונות ויכולות רבות שלנו אין. לכל בעל תודעה מגיע כבוד, פשוט בגלל שיש לו או לה רגשות. לכולם מגיע שלפחות יקשיבו להם. אנשים גאים, בהתנשאותם וחוסר-סובלנותם, אינם מעריכים זאת. אנשים בעלי בטחון, לעומת זאת, הינם טובי לב, צנועים, ולומדים מכל אחד. בדרך זו הם יוצרים הרמוניה וכבוד הדדי.
גאווה היא אחד המכשולים העיקריים להעצמת החכמה ופיתוח הפוטנציאל הפנימי. מתוך אמונה שהם מלומדים, מוכשרים ומצוינים, אנשים גאים מרוצים מעצמם. הם אינם רוצים ואינם יכולים ללמוד מאחרים. גאוותם מגבילה אותם לעמידה במקום.

בטחון עצמי

לעיתים קרובות מבלבלים בין גאווה לביטחון-עצמי, ובין ענווה לדימוי עצמי נמוך. אולם, התנהגות יהירה אין משמעה שאנו בעלי בטחון-עצמי גבוה, וצניעות אינה מורה על כך שיש לנו דימוי עצמי נמוך. אנשים בעלי בטחון-עצמי הם גם צנועים, מפני שאין דבר עליו הם צריכים להגן או להוכיח לעולם.
קשה מאוד לראות את עצמנו בצורה אובייקטיבית. אנו נוטים להמעיט או להפריז בערכנו, מתנדנדים בין הקיצוניות של המחשבה שאנו חסרי-ערך ולא ניתן לאהוב אותנו, לאמונה שאנו נפלאים. אף אחת מההשקפות האלה אינה הערכה מדויקת של עצמנו, כיוון שלכולנו יש תכונות טובות ואף תכונות הדורשות שיפור.
איננו יכולים להיפטר מחסרונותינו על ידי כך שנסתיר אותם, או בכך שנתחרה ביהירות עם הזולת במטרה להוכיח שאנו הטובים ביותר. לעומת זאת, ביכולתנו להכיר בחולשותינו בכנות ולנסות לתקן אותן. כמו כן, בטחון עצמי אינו נובע מהכרזה יהירה על תכונותינו, אלא מבחינת כישרונותינו והיכולת שלנו לפתח אותם.
בדומה, מועיל לזכור שיש לנו את הפוטנציאל להיות לבודהה, אחד אשר נפטר מכל המכשולים ופיתח את כל תכונותיו המועילות במלואן. תחילה הדבר יכול להישמע כהצהרה מופרזת, אך ככל שנבין את טבע הבודהה והדרך להארה, כך יגדל ביטחוננו בנכונות ההצהרה. הפרק על "טבע הבודהה", והחלק על "הדרך להארה" יבהירו זאת. טבע הבודהה היקר הוא זכותנו המולדת. הוא אינו יכול להיאבד או להילקח מאתנו. בידיעה זו יהיה לנו בסיס יציב ומציאותי לביטחון-עצמי.
אנו יכולים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, ולהאמין ביכולתנו להיות לאנשים טובי לב וחכמים יותר. הראיה המאוזנת של עצמנו נותנת לנו את המרחב הנפשי להעריך ולכבד אחרים, כיוון שלכל בעלי התודעה יש תכונות הראויות לכבוד. אנשים בעלי בטחון עצמי יכולים להודות בכך שאינם יודעים, וכתוצאה מכך הם שמחים ונכונים ללמוד מאחרים. כך, תכונותיהם הטובות והידע שלהם גדלים.
כאשר יש לנו תכונות טובות, אחרים יבחינו בהן באופן טבעי. אין צורך שנצהיר עליהן. מהטמה גנדי הוא דוגמה טובה לכך. באורח חייו ולבושו הפשוט הוא נמנע מלשבח את עצמו, ובמקום, כיבד אחרים. למרות שנמנע מלהכריז על מעלותיו – עבודתו המוצלחת וגדולתו כאדם היו ברורים לזולת.

שיכוך הגאווה

באילו שיטות נשתמש על מנת לפעול כנגד גאווה? כיוון שגאווה היא גישה צרה ומוטעית, פיתוח ראיה רחבה מאפשרת לנו לראות את המצב באופן מציאותי יותר. כך נוכל להמעיט מגאוותינו.
אם אנחנו גאים בגלל ההשכלה שלנו, לדוגמה, אין לנו אלא להכיר בכך שכל הידע שלנו הוא בזכות מאמציהם וטוב ליבם של מורינו. כאשר נולדנו, היינו בורים מאוד וחסרי יכולת: לא יכולנו אפילו להאכיל את עצמנו, או לומר מה אנחנו צריכים. כל שאנו יודעים – אפילו איך לדבר, או איך לקשור את שרוכי הנעליים – בא כתוצאה מטוב ליבם של אחרים אשר לימדו אותנו. אז במה יש להיות גאים? ללא תשומת ליבם ודאגתם של אחרים היינו יודעים מעט מאוד והיו לנו מעט מאוד מיומנויות. חשיבה כזו משחררת אותנו מגאווה.
בדומה, אם אנו גאים מפני שיש לנו כסף, נזכור שהכסף לא תמיד היה שלנו. אם הוא בא מהמשפחה או מירושה, הכרת תודה לאנשים אלו הולמת יותר מגאווה. אפילו אם הרווחנו את הכסף, הוא עדיין בא מאחרים – מהמעסיקים, העובדים, והלקוחות שלנו. בזכות המעסיק שנתן לנו את העבודה, או העובדים אשר עזרו לעסקנו לשגשג, יש לנו כסף עכשיו. במובן זה, אנשים אלו היטיבו עמנו מאוד.
יתכן ואיננו רגילים לזכור את טוב ליבם של אחרים באופן זה, אך אם נחשוב על כך, נראה שהדבר הגיוני. למרות שיתכן ואנו מרגישים שאנו מצליחים חרף העוינות של אחרים, למעשה המאמץ הבלעדי שלנו אינו מספיק כדי להביא להצלחה. אנו תלויים בזולת. עם ידיעה זו אנשים נבונים מרגישים הכרת תודה – ולא גאווה – כלפי אחרים.
יתכן שאנו גאים בנעורינו, יופיינו, כוחנו או גבורתנו, אך אלה תכונות משתנות. יתכן שאנו מרגישים שתמיד נהיה צעירים, יפים, חזקים או אתלטים, אך אלה הן מעלות חולפות. אנו מזדקנים מרגע לרגע. הקמטים אינם באים בפתאומיות, השיניים אינן נופלות בבת אחת; אך בהדרגה, גופנו מאבד את תפארתו.
החברה שלנו מנסה למנוע הזדקנות או להסתיר אותה. אך למעשה, שחקן הכדורגל השרירי כבר בדרכו להיות איש זקן היושב בפאתי המגרש ומחזיק מקל הליכה. בלתי נמנע שמלכת היופי תהיה לאישה כפופה וזקנה. כשאנו רואים כיצד גופנו מזדקן באופן תמידי, במה יש לנו להיות גאים עכשיו?
אם גופנו בריא ומושך, נוכל להעריך תכונות אלו מבלי להיות יהירים. בדומה, נוכל לשמוח בכישרון, במזל ובידע שיש לנו ללא שחצנות ויהירות. במקום, נשתמש בתכונותינו על מנת להביא תועלת לאחרים.
כדי לשכך גאווה לגבי יכולתנו השכלית, נהרהר בנושא קשה. כשנעשה זאת, נכיר במגבלות שלנו ומיד תתפוגג הגאווה. עם ראייה מדויקת יותר של עצמנו, נשתמש במרץ שלנו על מנת להשתפר ולסייע לזולת.

מקנאה לשמחה:
להרפות מלב כואב

כאשר אנו מקנאים, אין ביכולתנו לסבול את האושר, העושר, התדמית, הכישרון והתכונות הטובות של אחרים. ברצוננו להרוס את האושר ואת התכונות הטובות שלהם, ולדרוש אותם לעצמנו. אנו עלולים להסוות את קנאתנו, או להצדיק אותה, אך כאשר נקלף את המגננות נראה בבירור עד כמה קנאתנו מכוערת.
קנאה יכולה לכרסם במערכות יחסים. אנו מקנאים באדם אחר מפני שהוא או היא נמצאים עם אהובנו. קנאה מתעוררת בעבודה כאשר מישהו אחר מקבל את התפקיד שאנו רוצים. כאשר מישהו משחק כדורגל טוב יותר מאתנו, מנגן בגיטרה טוב יותר, בעל בגדים אופנתיים יותר או התקבל לבית ספר טוב יותר, אנו מקנאים. קנאה מעורבת בהרבה מהסכסוכים על גבולות בין מדינות, ובחיכוכים בין מפלגות פוליטיות בתוך אותה המדינה.
לפעמים הקנאה שלנו כל כך עמוקה שאיננו יכולים לישון בלילה או להתרכז בעבודתנו. קנאה גורמת לנו לומר או לעשות דברים ההורסים את רווחתם ואושרם של אחרים. היא גורמת לנו להיות מניפולטיביים ושקרנים.
קנאה מבוססת על פרשנות מוטעית למצב. אנוכית באופן קיצוני, הקנאה חושבת, "האושר שלי חשוב יותר משל כל אחד אחר. איני יכולה לסבול שלאדם אחר יהיה את האושר אותו אני רוצה."
תרופת המנע היא להביט במצב עם תודעה פתוחה יותר, ולקחת בחשבון לא רק את האושר, הרווח וההפסד שלנו, אלא גם את זה של הזולת. כאשר אנו זוכרים שאחרים רוצים אושר, ההשפעה על תודעתנו עמוקה: אחרים שמחים לקבל רכוש והזדמנויות טובות, הם נהנים מחברתם של אנשים נחמדים, והם מעריכים שבחים.
כאשר מישהו אחר מקבל משהו טוב, למה לא לשמוח? לעיתים קרובות אנו אומרים שהיה נהדר אילו אחרים היו מאושרים. עכשיו יש אדם אחד מאושר, ואפילו לא היינו צריכים לעשות דבר כדי לגרום לכך! אין שום טעם להיות אומללים בגלל קנאה.
איננו צריכים להיות תמיד הכי טובים, או שיהיה לנו את הטוב ביותר. ילד קטן בוכה, מתווכח ומנסה להרוס את הכיף של החבר שלו, כשזה מקבל משהו שהוא לא קיבל. כמבוגרים האחראיים להוות דוגמה טובה לילדים, וכאזרחים האחראיים להרמוניה בחברה, יהיה מועיל להרשות לעצמנו להיות מאושרים, ולשמוח לאור מזלם הטוב של אחרים. כך, גם אנו וגם האדם האחר נהיה מאושרים.
לדוגמה, קולגה מקבלת את הקידום שחשבנו שמגיע לנו. אם נסתכל על זה רק מנקודת מבטנו, נקנא ונהיה אומללים. קנאה אינה גורמת לאושר, לא לקולגה, ולא לנו. היא גם אינה משיגה דבר, מפני שקנאתנו אינה לוקחת ממנה את הקידום ונותנת אותו לנו במקום. אם נזכור שהקולגה שלנו שמחה לגבי הקידום, והיתה רוצה שאחרים יצטרפו לשמחתה, נוכל לשמוח לאור מזלה הטוב. כך שתינו נהיה מאושרות.
קל יותר לתקן את קנאתנו הלא-מציאותית כשמדובר בדבר קטן: לדוגמה, מישהו מקבל מתנה ואנחנו לא. קשה יותר לשמוח בשמחתם של אחרים כאשר מדובר בהפסד לגבינו.
קחו, לדוגמה, מערכת יחסים בן בני זוג כאשר שותף אחד בוגד. אם נגיב בקנאה, נצעק, נקלל ואולי אפילו נרביץ לו, לא נקל על כאב הקנאה שלנו, וגם לא נשכנע את השני שכדאי לו להישאר אתנו. בכך שאנו מרשים לאש הקנאה להמשיך לבעור, אנו חסרי מנוחה, אומללים ונקמנים. כמו כן, יתכן שנאמר או נעשה משהו שיגרום לאחר שלא לאהוב אותנו, ובכך נמנע פיוס.
למרות שאיננו מקבלים את ההתנהגות הבלתי נאותה של האחר, אם נוכל להישאר רגועים, לא נחווה כאב כה רב. כמו כן, נוכל לשמור על תקשורת פתוחה בינינו. כך, שנינו נרגיש בנוח כאשר ניפגש או נדבר מאוחר יותר. הדלת תישאר פתוחה באם האחר ירצה להתנצל.
בקיצור, כשאנו משתחררים מקנאה, אנו משמידים את העינוי הפנימי שלנו. שמחה לגבי תכונותיהם הטובות והצלחת הזולת מביאה אושר גם לעצמנו וגם לאחרים.

תפיסת הגנב:
הכרת הרגשות העוכרים

על מנת להכיר את הרגשות העוכרים כשהם מופיעים בעורמה בתודעתנו, אנו צריכות תשומת לב וערנות בהתבוננותנו הפנימית. כאשר הגענו להחלטה נחושה לנהוג, לדבר, ולחשוב בדרכים מועילות, תשומת לב מונעת את הסחת דעתנו. ערנות בהתבוננותנו הפנימית גורמת למודעות במעשינו, דיבורנו, ומחשבותינו. אם ערנותנו מבחינה ברגש עוכר, היא מתריעה על הסכנה. מסורת הקאדאמפה הבודהיסטית בטיבט ממליצה:

כאשר אתה יושב לבד, התבונן בתודעתך.
כאשר אתה בציבור, התבונן בדיבורך.

כיוון שאנו עסוקות בחיינו, לעיתים קרובות איננו מודעות למה שקורה בתוכנו. אנו טרודות בללכת לכאן ולשם; בלעשות את זה, ולתכנן את ההוא. לאחר זמן מה אנו חשות שאיננו מכירות את עצמנו כל כך טוב, כיוון שתשומת ליבנו תמיד מופנית החוצה. לתקן את המצב, חשוב שיהיה לנו "זמן שקט" כל יום; זמן לנוח ולהיות לבד. נוכל לקרוא ספרות מועילה, או פשוט לשבת ולהרהר. מועיל לסקור את שקרה בכל יום: מה עשינו ולמה; מה אחרים אמרו ועשו, ואיך הגבנו; מה מהדברים שחשבנו והרגשנו, הבענו או לא הבענו.
הזמן השקט מעניק לנו את ההזדמנות "לעכל" את שחווינו; להיות מודעות למה שחשבנו והרגשנו. אולי נבחין שגילינו אהדה כלפי קשיים של מישהו; אולי נגלה שלא הוטרדנו ממצב אשר בדרך כלל היה מפריע לנו. נראה התקדמות בטיפוח מצבי התודעה החיוביים שלנו, נשמח ונברך את עצמנו – ללא גאווה, כמובן!
מצד שני, יתכן ונבחין באי-נוחות ונשאל את עצמנו: "האם כעסתי? האם קינאתי? נאחזתי? הייתי גאה? צרת אופקים?" נהיה כנות עם עצמנו, ונודה כאשר הגישות שלנו היו בלתי מציאותיות או מזיקות. אין צורך לשפוט את עצמנו על כך שיש לנו אותן. הן פשוט שם. אנו בעלות-תודעה רגילות, לכן טבעי שרגשות הרסניים מתעוררים לפעמים. אין סיבה להרגיש אשמה בגללם, וגם לא כדאי להתעלם מהם.
על מנת להפיג את התחושות הבלתי נוחות, נוכל לתרגל את השיטות המוסברות בפרקים הקודמים. לדוגמה, יתכן שנבחין שהפרשנות שלנו למצב הייתה צרה וגרמה לנו לכעוס. אם נתבונן בקפידה, נוכל לאתר את הכוזב שבהשלכתנו. ננסה לראות את המצב מנקודת מבט מציאותית ומיטיבה יותר. כך נשתחרר מהתחושה הלא נוחה. לאחר מכן, נוכל להחליט להקדיש יותר תשומת לב בעתיד, כדי שנמנע מלנהוג ולדבר על פי הרגשות העוכרים.
במשך הזמן, נבחין בכך שאחד מהרגשות העוכרים מופיע לעיתים קרובות יותר מהאחרים. זוהי הגישה אליה יש להיות מודעות במיוחד בחיינו היומיומיים. בזמננו השקט בכל יום, נאמן את עצמנו בהדרגה בראייה פתוחה וחומלת יותר. כתוצאה מכך, השקפותינו המועילות יתחילו להפוך להרגל, ומצבים יתחילו להראות לנו אחרת. אז, כשמצבים דומים יתעוררו במשך היום, יהיה לנו יותר סיכוי לתפוס את ההשלכות הכוזבות והרגשות העוכרים לפני שהם משתלטים עלינו.
בכך שנשתחרר מתפיסות מוטעות ונשנה את השקפתנו הנפשית, נהנה מהחיים הרבה יותר, ונהיה מועילות יותר לאחרים. כך חיינו יכולים להפוך לבעלי משמעות רבה.

העבריין:
אנוכיות

אישיותנו מורכבת ממספר גורמים שונים, חלקם סותרים זה את זה. לפעמים אנו אוהבים, ופעמים אחרות אנו רוצים להרע. לפעמים אנו גאים ודוחים עצות; בפעמים אחרות אנו סקרנים ולהוטים ללמוד. אין לנו אישיות קבועה, כיוון שתכונותינו יכולות להשתנות. על ידי כך שנרגיל עצמנו יותר לגישות בונות, ופחות לגישות מזיקות, אישיותנו יכולה להשתפר.
הרגשות העוכרים אינם חלק מולד בנו. הם כמו עננים המכסים את המרחב והצלילות של השמיים, כך שהם יכולים להשתנות, ולהעלם. כיוון שהם מבוססים על פרשנות מוטעית והשלכות, הרגשות העוכרים אינם יכולים להתקיים ברגע שנכיר בשקריותם. כך, ככל שחכמתנו וחמלתנו מתעצמים, הרגשות העוכרים פוחתים.
זה לא קורה רק כתוצאה מכך שאנו רוצים זאת או מתפללים לכך. זה קורה כאשר אנו יוצרים את הסיבות לכך שזה יקרה. כאשר אנו משככים בהדרגה את הרגשות העוכרים בחיינו היומיומיים, מצב של תודעה שלווה עולה כתוצאה טבעית. אנו אחראיים. יש לנו שליטה. הטבע הצלול של תודעתנו קיים תמיד, מחכה להתגלות כאשר ענני הרגשות העוכרים מתפוגגים. זהו היופי האנושי שלנו; זהו הפוטנציאל שלנו.
הבודהה אמר שלרגשות העוכרים שלנו משותפים שני מרכיבים: בורות ואנוכיות. איננו מבינים מי אנחנו, או כיצד אנו ותופעות אחרות קיימים. זוהי בורות. מתוך בורות, אנו שמים דגש חסר פרופורציה על 'עצמי', 'אני' ו'שלי'. גישה זו, של דאגה-לעצמי, גורמת לבעיות רבות, למרות שלכאורה היא מגנה על רווחתנו.
פילוסופיית תודעת הדאגה-לעצמי היא: "אני הכי חשוב. האושר שלי הכי מכריע, וקודם כל יש לסלק את האומללות שלי". נדמה שזו גישה די ילדותית, אך כשנבדוק את מחשבותינו, נמצא שהרבה ממעשינו מונעים על ידי הגישה של "האושר שלי עכשיו הוא החשוב ביותר."
זה הרגל מאז שנולדנו (אולי אפילו לפני כן!). למרות שתינוקות אינם חושבים במילים, הם בוכים לקבל מזון לא רק בגלל שבטנם ריקה, אלא גם בגלל שתודעתם משתוקקת "לאושר שלי עכשיו". החברה שלנו מטפחת את התודעה האנוכית, מלמדת אותנו לחפש את אושרנו האישי כמעט בכל מחיר. למרות שתחרות אינה צריכה להיות בהכרח אנוכית, בדרך כלל היא כזו, כי כמה פעמים אנו שמחים כאשר אדם אחר או נבחרת אחרת טובים יותר מאתנו?
מלמדים אותנו להיות מניפולטיביים ולרמות כדי לקבל את מה שאנו רוצים, וכל עוד חוסר הכנות שלנו אינו מתגלה, הוא נמחל בחשאי. המספר הרב של הפקידים הממשלתיים העומדים לדין ממחיש זאת. מכל מקום, במקום להצביע עליהם בעליצות, עלינו להסתכל בתוכנו כדי לראות אם אנו מתנהגים בצורה דומה.
כמבוגרים, אנו יותר מטעים מילדים, מפני שאנו מסווים את גישתנו האנוכית בנימוסים ובהתחשבות מדומה לזולת. אך תחת מסווה זה, אנו מעריכים את עצמנו הכי הרבה, ואת האחרים פחות.
יש אנשים אשר מאמינים שבני אנוש אנוכיים מטבעם, שאנו ואנוכיותנו בלתי נפרדים, כמו בושם וריחו. נדמה כך מפני שהשקפתנו האנוכית קיימת הרבה זמן. במובן זה, אנו יכולים להגיד שזה טבעי, מפני שכתינוקות היינו אנוכיים, ונמשיך להיות כאלה עד שנעשה מאמץ להשתנות.
למרות זאת, אין משמעות הדבר שאנוכיות היא חלק בלתי נפרד מאתנו. אם זו הייתה המציאות, כיצד יתכן שכמה מהמנהיגים הדתיים הדגולים דאגו לזולת יותר מאשר לעצמם? כיצד יתכן שאם דואגת לילדה יותר מאשר לעצמה? מדוע אנשים מסכנים את חייהם כדי להציל אחרים?
אם היינו אנוכיים מטבענו, לא הייתה קיימת דרך לאמן את עצמנו באהבה בלתי משוחדת וחמלה לכל. אך שיטה כזו קיימת. אנשים רבים במשך הדורות הצליחו בהתמרת הגישות שלהם, ובאמת דאגו לזולת יותר מאשר לעצמם.
אם אנוכיות הייתה חלק מהעצמיות שלנו, משמעות הדבר הייתה שראייתה של התודעה האנוכית הייתה ראייה מדויקת ומועילה בהתייחסותנו לעולם. אך כמו שנראה בהמשך, היא איננה כזו.
ניתן להפחית אנוכיות, ובסופו של דבר להסירה מזרם תודעתנו. קודם כל, עלינו להכיר בחסרונות גישת הדאגה-לעצמי. בהיותנו משוכנעים כי היא הגורם לכל בעיותינו הבלתי רצויות, אזי נוכל לחקור את פעולתה ולסלקה.
מחשבת הדאגה-לעצמי היא לכאורה חברתנו, שומרת על רווחתנו, מגנה עלינו מפגיעה, ומבטיחה את אושרנו. אך האם היא אכן כזו? בכל עימות בין שני אנשים, שתי קבוצות, או שתי מדינות, קיימת אנוכיות. צד אחד מגן על ענייניו, במחשבה שהם הכי גורליים, והצד האחר עושה את אותו הדבר. פשרה ושיתוף פעולה הופכים לקשים, כמו גם מחילה.
לדוגמה, בסכסוך משפחתי, אם איננו מקבלים את שאנחנו רוצים, אנחנו אומללים. אם אנו מנצחים, באופן זמני אולי נרגיש "שמחים", אבל עמוק בפנים איננו מרוצים ממה שאמרנו או עשינו כדי לקבל את רצוננו. אנוכיות בלתי מרוסנת אינה עושה אותנו לאנשים טובים ומכובדים יותר, למרות שהיא אולי נותנת לנו כוח זמני. כאשר אנו דואגים לעצמנו כחשובים ביותר, כיצד יכולים אחרים לבטוח בנו לחלוטין?
חסרון נוסף של התודעה האנוכית הוא, שהיא גורמת לבעיותינו להראות גדולות יותר מאשר הן באמת. יש לנו קושי קטן, אך בכך שאנו חושבים עליו שוב ושוב, הבעיה גדלה וגדלה עד אשר אין אנו יכולים לחשוב על דבר מלבדה. "הבחינה שלי כל כך מכרעת!" "הבוס שלי דורש יותר מדי!" ההתעסקות שלנו בבעיות קטנות גורמות להן לקבל פרופורציות עצומות עם השלכות דרמטיות. אנו מתלוננים, איננו יכולים לישון, יכול להיות שנתחיל להשתכר ולקחת סמים, או אפילו נעבור התמוטטות עצבים. בקיצור, גישת הדאגה-לעצמי הינה מגנט המושך אלינו בעיות.

"היגיון" הגישה האנוכית

יסוד האמונה של התודעה האנוכית היא, שאנו מרכז היקום, הכי חשובים, ואושרנו ואומללותנו הם המכריעים ביותר. מדוע אני מרגישה שאני החשובה מכולם? "מפני שאני אני," אומרת הגישה האנוכית, "אני לא את."
אני מרגישה שאני מרכז היקום (למרות שאני הרבה יותר מדי דיסקרטית מלומר זאת בציבור). אך גם אתה מרגיש כך, וכך גם הרבה אנשים אחרים. רק מפני שאנו מרגישים שאושרנו הוא החשוב ביותר, זה לא אומר שזה נכון.
איזו הוכחה יש לנו שאושרנו הוא החשוב ביותר? האם כאב השיניים שלי כואב יותר משלך? האם התענוג שיש לי מאכילה גדול מזה של קבצן? כאשר אנו בוחנים זאת בהיגיון, האם אחד מאתנו יכול לומר שהאושר או הצער אותו אנו חווים עז או חשוב יותר משל הזולת?
יתכן שנרגיש שבגלל שאנו ראש המשפחה, מנהל החברה, או אדם בעל יכולות וכישרונות, אנו חשובים יותר מאחרים. כן, אנו בהחלט חשובים, אך רק בגלל שיש לנו יותר אחריות לשרת ולעזור לאחרים מתוקף תפקידנו. אף על פי כן, זה לא אומר שאושרנו מרגיש טוב יותר, וכאבנו יותר גרוע מזה של אחרים. המלומד ההודי שאנטידווה אומר במדריך לאורח חייו של הבודהיסאטווה:

כאשר גם אני וגם אחרים
דומים במשאלתנו לאושר,
מה כל כך מיוחד בי?
מדוע אני חותר לאושרי בלבד?
העשיר והעני, החכם והממוצע, היפה והמכוער, כולם רוצים להיות מאושרים ולהימנע מאומללות. יכולות להיות לנו דרכים שונות למצוא אושר, אך עובדת הרצון לאושר משותפת לכולנו. באופן זה כל בעלי התודעה שווים. כדברי שאנטידווה:
לכן כדאי שאפיג את אומללות הזולת
כיוון שהיא סבל, בדיוק כמו שלי,
וכדאי שאועיל לאחרים
כיוון שהם בעלי תודעה, בדיוק כמוני.

חשוב להכיר בכך שלמרות שכולנו רוצים באושר, לכולנו דרכים שונות להשיגו. אנו אוהבים דברים שונים, ויש לנו ערכי תרבות שונים ומטרות אישיות. זה אנוכי לחשוב שבגלל שאנו מעריכים משהו, כולם צריכים להעריך אותו. אי הבנות רבות מתעוררות בין תרבויות ובין דורות, בגלל שאנו מניחים שאנשים אחרים צריכים להעריך את אותם הדברים שאנו מעריכים. חשוב עד מאוד להיות מודעים, ולכבד את מה שאחרים מחבבים ואינם מחבבים, באם אנו שותפים להעדפות אלו או לא.
זוהי קריאה להסתכלות מעבר לדמיון שטחי בין אנשים, ולהתמקדות ברבדים עמוקים יותר. באופן שטחי, אולי נחשוב: "אתה מתעניין בכימיה. אותי זה משעמם, אבל היסטוריה קלאסית מעניינת אותי", או: "את רוצה שהמדינה שלך תהיה מודרנית יותר, ואני רוצה שהמדינה שלי תאט ותתחבר יותר לטבע."
אם נתרכז בהבדלים אלו, נרגיש מבודדים מהזולת. אך, אם נביט עמוק יותר, ונראה שברובד מאוד בסיסי אנחנו דומות ברצוננו באושר, ובחוסר רצוננו לסבול, נרגיש קרובות מאוד לאחרים. בהרגשה שיש לנו דבר משותף עם כולם, נוכל לתקשר טוב יותר עם אחרים. שאנטידווה תוהה:

באותו האופן בו מתייחסים לידיים וכדומה
כאיברים של הגוף,
מדוע אין מתייחסים לבעלי תודעה בעלי גוף
כאיברים של החיים?

כאשר אנו דורכות על קוץ, היד שלנו נשלחת מטה ומוציאה את הקוץ מרגלנו. היד אינה מהססת. היא אינה חושבת: "מדוע אין הרגל שומרת על עצמה? כל כך לא נוח לי לעזור לה." מדוע היד עוזרת לרגל בקלות כה רבה? כיוון שהן נראות כחלק מאותה יחידה, הגוף שלנו.
בדומה, אם נתייחס לכל בעלי התודעה כחלק מיחידה אחת – החיים – לא יפריע לנו לעזור לזולת. נעזור לחלק אחר מהיחידה אשר בה אנו חלק. במקום לראות את עצמנו כאנשים עצמאיים, נבין שבעצם יש לנו תלות הדדית. כך נעזור לאחרים כאילו אנו עוזרות לעצמנו.
באופן זה, נעזור, משוחררות מגאווה. כאשר היד עוזרת לרגל, היא אינה חושבת: "אני כל כך נהדרת! תסתכלו עלי. הקרבתי כל כך הרבה בשביל הרגל הזאת. אני מקווה שהרגל מעריכה את מה שאני עושה בשבילה!" היד פשוט עוזרת. אין כל התנשאות או גאווה.
כך, אין כל צורך להתרברב על כל דבר שאנו עושות עבור הזולת. אם נרגיל עצמנו ברעיון שכולנו חלק מיחידת חיים אחת, עזרה לזולת תהיה פשוטה כמו העזרה לעצמנו כיום.
על ידי כך שנהרהר בשוויון שלנו ושל אחרים שוב ושוב, נוכל לסלק את האנוכיות מזרם תודעתנו. כאשר מדליקים אור בחדר, החושך נעלם אוטומטית. כך, כאשר הפרשנויות הכוזבות, והדעות הקדומות של עמדתנו האנוכית נחשפים על ידי הבנה עמוקה, הגישה האנוכית נעלמת. בכך שנחזור ונלמד את הגישה האלטרואיסטית, היא תהפוך לטבעית כשם שאנוכיותנו טבעית כיום.
דאגה-לעצמי הוא מצב תודעה המשתקף במעשינו. אף על פי כן, איננו יכולים להעריך את מידת אנוכיותם של אחרים על פי מעשיהם בלבד. לדוגמה, מישהי יכולה לתת בראוותנות אלף דולר לצדקה, מתוך כוונה להראות נדיבה בפני חבריה. מישהו אחר יכול לתרום בצניעות חמישה דולר לצדקה, עם המשאלה שתבוא תועלת לאחרים. למעשה, האדם השני הוא הנדיב, בעוד הראשונה מחפשת בקמצנות אחר שם-טוב.

יישוב ספקות

יש אנשים אשר ירגישו אשמה על כך שהם אנוכיים. אין בכך כל תועלת. תוכחה עצמית הינה פעלול מתוחכם של התודעה האנוכית, כיוון שהיא חוזרת ושמה את הדגש "עלי" ועל "כמה אני גרועה."
מה שנדרש אינו אשמה, אלא מעשים. כאשר אנו שמים לב שאנו אנוכיים, נוכל לזכור שאחרים רוצים באושר באותה מידה כמונו. נוכל לנסות להרגיש עד כמה הם היו שמחים אם היינו עוזרים להם. בזכרנו את כל הטוב שכל בעלי התודעה הראו כלפינו בחיינו הקודמים והנוכחיים, נרצה לגמול להם. בדרך זו, גישתנו האנוכית תיחלש אוטומטית, בעוד רצוננו לעזור לזולת יתחזק.
סילוק אנוכיותנו אין משמעו שניתן לכל אחד את כל שירצה. אלטרואיזם חייב לבוא בד בבד עם חכמה. לתת לאלכוהוליסט משקה אינו מעשה חומל. להרשות לילדים להתבגר ללא משמעת אינו מביא להם תועלת.
כמו כן, החלשת הדאגה-לעצמי אינה דורשת שתמיד ניכנע לאחרים ולעולם לא נעמוד על דעותינו. כאשר יש חילוקי דעות בינינו לבין אחרים, ננהג בחכמה אם קודם נשחרר את תודעתנו מכעס והיאחזות. אם נאחז בדעתנו פשוט כיוון שהיא שלנו, אנו מגבילים את עצמנו. אם בצרות אופקים נסרב לנסות רעיון של הזולת, לא נוכל ללמוד. אבל, אם נפנה את תודעתנו מכל הרגשות העוכרים, נוכל להביט במצב מנקודת מבט מרווחת, ולחפש את הפתרון הטוב ביותר למירב האנשים. יתכן ועדיין נעדיף את הצעתנו הקודמת, אך תודעתנו תהיה רגועה. או, יתכן שנשנה את דעתנו.
יש אנשים הטוענים: "אם לא היינו אנוכיים, לא הייתה לנו כל שאיפה בחיים, והיינו פועלים בסבילות ובחוסר מטרה." למרות שיתכן ומניעים אנוכיים דוחפים אותנו לנסות להשיג ציונים גבוהים בבחינות, לקבל תפקיד חשוב בחברה, או להמציא מכשיר חדש – אין משמעות הדבר שעלינו לזנוח פעולות אלה אם נשחרר עצמנו מכבלי מחשבת הדאגה-לעצמי.
מובן שנוותר על מעשים מסוימים כאשר נפסיק לחפש אחר תועלתנו האישית. לדוגמה, נפסיק לנצל אחרים ולהעביר עליהם ביקורת. אך נוכל להמשיך במעשים אחרים, ממניעים חומלים יותר. נוכל לשאוף להצליח בלימודים, על מנת לרכוש ידע אתו נוכל להועיל לאחרים. נוכל להמציא דברים, או לעשות עסקים, עם הגישה שאנו משתמשים ביכולותינו על מנת לשרת אחרים. נוכל לנטוש תחרות מתוך גישה אנוכית, לטובת עשיית מיטב יכולתנו כדי להביא לאחרים תועלת.
למרות שיתכן ואחרים בעולם העסקים ימשיכו לעבוד ממניעים אנוכיים, אין בכך למנוע מאתנו לשנות את המניעים שלנו. אשת עסקים בכירה בהונג-קונג סיפרה לי מניסיונה, שכאשר אנו מנהלים עסקים בצורה אתית ויש לנו דאגה כנה ללקוחות, לספקים, וכדומה, הם בוטחים בנו. בכך שקיימת בינינו מערכת יחסים טובה, הם ממשיכים לעשות אתנו עסקים, ואף מפנים אלינו אחרים. אם אנו דואגים באנוכיות לכך שנקבל את מירב הכסף והעסקה הטובה ביותר בשביל עצמנו, זה לא משתלם בטווח הארוך. המסקנה שלה הייתה שאתיקה טובה ודאגה לזולת משפרת עסקים!
צמצום אנוכיותנו אין משמעו שאנו מאבדים את רצוננו לחיות, או נמנעים מלהגן על עצמנו בפני סכנה. הריגת אחרים אינה התגובה היחידה לסכנה. אנו אנושיים ויכולים להשתמש בשכלנו וביצירתיות שלנו כדי לפתור בעיות בלי להשתמש באלימות.
עם חמלה לאדם הפוגע בנו, נוכל לעצור אותו, מפני שאיננו רוצים שהוא יחווה את התוצאות השליליות של מעשיו, ומפני שהיינו רוצים להאריך את חיינו במטרה להמשיך לשרת אחרים. למרות שמעולם לא חשבנו בדרך זו, זו אינה דרך חשיבה שאינה מעשית או אפשרית. על ידי כך שנאמן את תודעתנו בלב טוב, הוא יגדל בתוכנו.

ההכרח שבלב טוב

לב טוב הוא הגורם החיוני לאושר. להיות טובי לב כלפי אחרים, זה הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות בשביל עצמנו. כאשר אנו מכבדים אחרים, מתחשבים בצרכיהם, דעותיהם, ומשאלותיהם, העוינות מתאדה. צריך שני אנשים כדי לריב, ואם אנו מסרבים להיות אחד מהם, אז אין מריבה.
טוב-ליבנו האוהב יכול להתבטא במעשים קטנים. למשל, בהתחשבות לסביבתנו המשותפת, נמחזר את העיתונים, מוצרי הזכוכית והפחיות שלנו. כאשר מישהו ממהר, ניתן לו לעקוף אותנו בתור. לא נתלונן כאשר כספי המיסים שלנו משמשים לחינוך ומציאת עבודה לנזקקים.
בטווח הארוך, ככל שנעזור לאחרים, כך נהיה מאושרים יותר. אנו חיים בעולם בו אנו תלויים אחד בשני, כך שככל שאחרים מאושרים, כך סביבתנו תהיה נעימה יותר. כדברי הוד קדושתו, הדלאי לאמה: "אם אתם רוצים להיות אנוכיים, היו אנוכיים בחכמה. הדרך הטובה ביותר לכך, היא עזרה לזולת."
כאשר אנשים עצבניים, בדרך כלל עדיף לא להגיב מיד, אלא לחכות שהם ירגעו לפני שדנים בבעיה. כך, אין סיכון שנגיב לכעס שלהם עם כעס משלנו. בנוסף, כשאנשים נרעשים, בדרך כלל אין ביכולתם להקשיב ולדון, בעוד שאם ניתן להם להרגע וניגש אליהם מאוחר יותר, יתכן שהדיון יהיה פורה יותר.
מובן שכל מצב שונה. אם מישהו רוצה לדבר על בעיה ואנו אומרים בהתנשאות: "אה, אינך הגיוני עכשיו. אני לא הולך לדבר אתך," זה לא עוזר! לב טוב אינו מתנשא, הוא מיומן ואכפתי.
ביקשתי ממשתתפים בסדנה להציג הדמיה של סכסוך מחייהם. בפעם הראשונה, הם הציגו את המצב עם שני אנשים כועסים ועיקשים, כל אחד מסתכל על המצב מנקודת המבט האנוכית שלו. בפעם השנייה, הם הציגו את המצב עם אדם אחד מתווכח והשני מקשיב ומבין את עמדתו. נדהמנו מההבדל העצום בין שתי הגרסאות של אותו המצב!
עם לב טוב, נתקיים בהרמוניה עם אנשים בעלי אמונה דתית שונה, כיוון שאין טעם בסכסוך עם אנשים מדתות שונות. בעבודה, או עם משפחתנו, תהיה אפשרות ליישב חילוקי דעות. אנשים מתחום התקשרות ותחום הגישור, מכירים בערך טוב הלב בהשגת הסכמה. מטפלים ויועצים משפחתיים מדגישים את הצורך בטוב לב בהקלת סכסוכו הפנימי והחיצוני של האדם.
לב טוב הוא השורש של ההרמוניה והכבוד ההדדי. הוא מונע מאתנו תחושות ניכור או חשש מהזולת. הוא אף מגן עלינו מפני היותנו כועסים, נאחזים, צרי-אופקים, גאים, או מקנאים. כאשר יתעוררו הזדמנויות לעזור לזולת לא יחסרו לנו אומץ או חמלה. אם למנהיגינו הפוליטיים הייתה תודעה בלתי משוחדת ולב טוב, כמה שונה היה העולם שלנו!
כיוון שכל הבעיות נובעות מגישת הדאגה-לעצמי, יהיה חכם אם כל אחד מאתנו, באופן אישי, יתאמץ להרגיע גישה זו. שלום עולמי אינו תוצאה של ניצחון במלחמה, וגם אין אפשרות לחוקק אותו. שלום נובע מכך שכל אדם מסלק את אנוכיותו ומפתח לב טוב. אין ספק שזה לא יקרה מחר; אך, כל אחד מאתנו יכול לתרום את חלקו כבר מהיום. התועלת בחיינו תהיה ניכרת מיד.