פיתוח מֵטָּא להגשמת גְ׳הָאנוֹת

פיתוח מֵטָּא להגשמת גְ׳הָאנוֹת

למי מכם שמעוניינים לתרגל מדיטציית מֵטָּא על מנת להשיג את הגְ׳הָאנוֹת, עליכם:

  • לבצע את ההכנות המקדימות לפני שמתחילים במדיטציית מֵטָּא
  • להרהר על הסכנות של דוֹסַה (טינה ושנאה)
  • להרהר על האיכויות של קְהַנְטִי[1] (סבלנות)
  • לדעת בדיוק כלפי מי עליכם לא לפתח מֵטָּא בתחילת התרגול וכלפי מי עליכם לא לפתח מֵטָּא אף פעם
  • לדעת מי האדם הראשון שכלפיו עליכם לפתח מֵטָּא
  • לדעת כיצד להתקדם עם מדיטציית המֵטָּא שלכם

הכנות מקדימות

ראשית, הבה נדבר על ההכנות המקדימות. לפני שאתם מתחילים בתרגול מדיטציית המֵטָּא, עליכם להתרחץ וללבוש בגדים נקיים ונוחים, כך שגופכם ותודעתכם יחושו נקיים, טהורים, ורעננים. לאחר מכן מצאו מקום שקט – בחורשה, גבעה, בצל עץ, או במקום שליו כלשהו. לאחר שתתיישבו, הביעו כבוד כלפי שלושת אבני החן,[2] הוריכם ומוריכם, ושימו את מבטחכם בבּוּדְּהַה. לאחר מכן קבלו על עצמכם את חמשת או שמונת כללי המוסר, כך שאורח התנהגותכם יהיה מטוהר. כאשר תשבו, על בגדיכם לא להיות מתוחים יתר על המידה. הרפו אותם אם יש צורך, כך שתחושו בנוח. על גופכם לא להיות נוקשה מדי, נסו להירגע ולשבת בנוחות ברגליים מסוכלות.[3] כאשר אתם מתרגלים מדיטציית מֵטָּא, עליכם להפחית חרדה ומתח ככל שניתן.

על גופכם לא לנטות קדימה או אחורה, עליו להיות זקוף מבלי להתאמץ יתר על המידה. על ראשכם להיות זקוף ולא לנטות קדימה או אחורה. בתנוחת ישיבה על הקרקע עדיף ששוקי הרגליים תהיינה מונחות על הרצפה ומקבילות זו לזו על פני ישיבה בתנוחת לוטוס או חצי לוטוס. בדרך זו תוכלו לשבת זמן ממושך יותר. מקמו את השוק הימנית קרוב יותר לגוף ואת זו השמאלית רחוק יותר מהגוף. מאחר והשוקיים שלכם אינן אחת על השנייה, לא ייווצר לחץ פיזי מיותר, וזרימת הדם תתאפשר בקלות, כך שיהיה פחות סיכוי לתחושת הירדמות של הרגליים העלולה להוות מכשול. עליכם להיות מסוגלים לשבת בתנוחה הזו בנוחות במשך זמן הולך וגדל. על כפות ידיכם לנוח בחיקכם כאשר כף היד השמאלית מונחת תחת כף היד הימנית ופניהן כלפי מעלה. לחילופין, ניתן לשים את כפות ידיכם על גבי הברכיים כשפניהן פונות מעלה.

לאחר שתתארגנו בתנוחה, עליכם להרהר בסכנות של דוֹסַה ובאיכויות וההטבות של סבלנות. הסיבה לכך היא שעליכם להסיר כעס ושנאה ולרכוש סבלנות עם מֵטָּא. ללא ספק אין זה קל להסיר מצב מנטלי אם אינכם מזהים אותו כמסוכן או לרכוש מצב מנטלי אם אינכם מבינים שהוא מיטיב. זה נכון גם בחיי היומיום. אם אנחנו צריכים להפטר ממשהו או לשבור הרגל רע, לא נוכל לעשות זאת עד שנראה שההרגל הזה מזיק או שיש לדבר הזה פגמים וחסרונות. רק כאשר נראה את הסכנות בהרגל מסוים או בהתנהגות מסוימת, נזנח אותם. מצד שני, אם איננו רואים את ההטבות של דבר מסוים, לא יהיה לנו עניין להשיג אותו. זו הסיבה שעלינו להרהר בסכנות של דוֹסַה, כך שנוכל להסיר כעס או טינה עם מֵטָּא. וכן עלינו להרהר במאפיינים החיוביים של סבלנות, כך שנוכל להשיג אותה עם מֵטָּא. ההרהורים הללו צריכים להיעשות לפני שאנו מתחילים לתרגל מדיטציית מֵטָּא. אולם, אנו יכולים להשתמש במחשבות הללו גם במשך תרגול מדיטציית המֵטָּא שלנו כאשר דוֹסַה מופיעה בתודעתנו. כמה זמן עלינו לבלות בהרהורים הללו? עלינו להמשיך בכך עד אשר הדוֹסַה נעלמה לחלוטין. רק כאשר דוֹסַה נעלמה עליכם לשוב ולתרגל מֵטָּא.

סכנות הדוֹסַה

ישנם מקומות רבים בכתבים בהם מוסברות הסכנות של דוֹסַה. כעת אני מעוניין לדבר מעט על הסכנות הללו. כאשר דוֹסַה קיימת בתודעה, איננו יכולים להבחין בין גורם ותוצאה או בין פעולות טובות ורעות. אם יש דוֹסַה, איננו יודעים עוד מה נכון וטוב [על פי הדְהַמַּה], ומה אינו נכון וטוב [על פי הדְהַמַּה]. בגלל דוֹסַה, הרבה אנשים עלולים לשנוא אותנו, ויהיו לנו אויבים רבים. אנו מוּעדים לעשות טעויות רבות, ובשעת המוות תודעתנו תהיה מבולבלת ומעונה. אם נמות במצב כזה, ניוולד בגיהינום. בעולם הזה, אין סכנה גדולה מדוֹסַה, ובתודעה, אין מצב מנטלי שיכול להרוס את התודעה באותו אופן שדוֹסַה יכולה. דוֹסַה מסוגלת להרוס את כבודנו ואת כבודם של אחרים.

אם אדם אחד כועס בתגובה לכעסו של אחר, אז הוא או היא הופכים בזויים אף יותר מהאדם הראשון. אדם כועס מזדקן מהר יותר וככל הנראה ימות מהר יותר. הוא או היא יאבדו במהרה את יופיים ומראם החיצוני. אם יש להם הרבה דוֹסַה, הם יהיו מכוערים בחיים הבאים. אלו הן רק חלק מהסכנות המוזכרות בכתבים.

מעבר לכך, בחיי היומיום ייתכן ולא נוכל לאכול או לישון בגלל דוֹסַה. בגלל דוֹסַה, אנו עלולים להיגרר לחרפה של ממש. בגלל דוֹסַה, אנו עלולים לרכוש אויבים רבים ולסבול עד מאוד. בגלל דוֹסַה, אנו מופרדים מהאישה שלנו, מהבעל שלנו, או מקרובינו. בגלל דוֹסַה, החברויות שלנו נהרסות וקשרים חברתיים ניתקים. בגלל דוֹסַה, עושרנו אובד. בגלל דוֹסַה, אנו עלולים לשלם קנסות או לקבל עונשים, כך שאנו עלולים להיות במאסר או להישלח לבית כלא. בגלל דוֹסַה, אנו עלולים לפתח לחץ דם גבוה, לחלות במחלות לב, או לקבל שבץ. אין קץ לסכנות של דוֹסַה. עלינו להרהר סכנות של הדוֹסַה באופן הזה. אם נהרהר לעיתים קרובות בסכנות של דוֹסַה, תפחת הדוֹסַה שבתודעתנו ובליבנו ובהדרגה תעלם.

האיכויות של קְהַנְטִי

לאחר ההרהורים הללו על הסכנות שבדוֹסַה, עלינו להרהר באיכויות ובהטבות של סבלנות. סבלנות או קְהַנְטִי משמעה שאנו סבלניים ולא מגיבים בכעס רב כאשר פוגעים או גוערים בנו, מעליבים או מענים אותנו, צועקים עלינו, או מתנהגים אלינו לא יפה. אם נהיה סבלניים אזי:

  • נהיה אהובים על ידי אנשים רבים.
  • נהיה חופשיים מסכנות.
  • נהיה חופשיים מטעויות.
  • לא נמות עם תודעה מבולבלת.
  • לאחר המוות, ניוולד בעולמות של ישויות שמימיות.

חמש ההטבות הללו מוזכרות בסוטת אַקּוֹסַה (akkosa sutta) הנכללת בפַּנְצַ׳קַה נִיפַּטַה (pancaka nipata) שבאַנְגוּטַּרַה נִיקָאיַה.

אין הטבה העולה על סבלנות. סבלנות היא הנשק של האדם המוסרי. סבלנות היא אחת הברכות וגם אחת השלמויות (פַּרַמִי). סבלנות מובילה להתנהגות המוסרית האצילית ביותר. סבלנות מובילה לנִיבָּאנַה, ורק עם סבלנות תהיה לנו שלוות נפש. כאשר יש לנו סבלנות, העולם יראה תמיד נעים וזוהר. הכוח של סבלנות הוא כשל צבא היכול לעמוד בפני האויב. יש כל כך הרבה היבטים חיוביים לסבלנות. אם נהרהר באופן הזה באיכויות הסבלנות,  כוחה של הסבלנות יתחזק מאוד. כאשר מֵטָּא מתחילה לזרום כמו מים ממעיין, הלב יהפוך לרך וחלק.

כעת משסיימתי להסביר כיצד להרהר על הסכנות של דוֹסַה ועל ההטבות של סבלנות, אסביר כלפי מי עלינו לא לתרגל מֵטָּא כאשר אנו מתחילים את התרגול שלנו.

אנשים כלפיהם יש להימנע מלפתח מֵטָּא בהתחלה

יש ארבע קטגוריות של אנשים אשר יש להימנע מלקחת אותם כאובייקט של מדיטציית המֵטָּא בתחילת התרגול הזה, והם:

  1. אנשים מהם אנו סולדים
  2. אנשים היקרים לנו מאוד
  3. אנשים כלפיהם אנו ניטרליים, מכרים, או אנשים שאיננו אוהבים ואיננו שונאים
  4. אויבים או אנשים כלפיהם אנו מרגישים שנאה

הסיבה לכך היא שקשה מאוד לפתח מֵטָּא כלפי האנשים הללו:

  1. אם נתחיל לתרגל מדיטציית מֵטָּא כלפי אדם ממנו אנו סולדים, דוֹסַה תגבר עלינו, מאחר וככל הנראה החוויות אשר גרמו לנו להיות כועסים על האדם הזה יעלו בתודעתנו. במקרה זה יהיה קשה מאוד לפתח מֵטָּא.
  2. אם נתחיל לתרגל מדיטציית מֵטָּא כלפי אדם יקר מאוד, ייתכן ונחוש עצב אם נזכר [או נדמיין] את האדם הזה סובל מדבר כלשהו. זה עלול לגרום אפילו לבכי ודמעות, ויהיה קשה מאוד לפתח מֵטָּא.
  3. כמו כן, אם נתחיל לתרגל מדיטציית מֵטָּא כלפי אדם אליו אנו ניטרליים, אדם שהכרנו רק עתה, וננסה לשים אותו או אותה במקומו של אדם יקר, נמצא שקשה ומתיש לפתח כלפיו מֵטָּא. שוב, פיתוח המֵטָּא יכשל.
  4. לבסוף, אם נתחיל לתרגל מדיטציית מֵטָּא כלפי אויב, אנחנו רק נכעס מאחר ותודעתנו תתמלא במחשבות על כל הדברים השליליים שהאדם הזה עשה לנו. כתוצאה מכך, אנו נתקל בקשיים רבים ולא נוכל לפתח מֵטָּא.

אלו הסיבות שהפרשנות של הוִיסוּדְּהִימַגַה[4] אומרת שתרגול מדיטציית מֵטָּא לא צריך להתחיל עם ארבעת הקטגוריות של האנשים הללו.

הבה נדבר כעת על סוג נוסף של אנשים אותם עלינו לא לקחת כמושא של מדיטציית המֵטָּא. כאשר אנו מתחילים לתרגל מדיטציית מֵטָּא, עלינו לא לפתח מֵטָּא כלפי אדם אליו אנו נמשכים. הפרשנות של הוִיסוּדְּהִימַגַה אומרת שזה מעורר תאווה או טַנְהָא. אף על פי כן, צְ׳הַנְמְיָאי סַיָאדוֹ אמר שזה אפשרי לתרגל מֵטָּא כלפי אדם אליו אנו נמשכים ללא קושי כאשר התרגול שלנו מפותח דיו. אז יהיה זה אפשרי לפתח מֵטָּא טהורה ואמיתית.

כעת נדבר בקצרה על אנשים כלפיהם עליכם לא לפתח מֵטָּא כאשר אתם מתרגלים מֵטָּא רק על מנת לפתח גְ׳הָאנַה. ראשית, לעולם אין לתרגל מדיטציית מֵטָּא כלפי אדם מת. זאת מכיוון שבלתי אפשרי להשיג אוּפַּצַ׳רַה סַמָאדְהִי (ריכוז מקורב, upacara samadhi) או אַפַּנַה סַמָאדְהִי (ריכוז היטמעות, appana samadhi) כאשר מתרגלים בדרך כזו. הפרשנות לוִיסוּדְּהִימַגַה אומרת שתרגול כזה לא יאפשר לשום ריכוז להתפתח. ההסבר הזה, יש לומר, מיועד רק למתרגלים אשר מתרגלים מדיטציית מֵטָּא במטרה להגשים גְ׳הָאנַה. צְ׳הַנְמְיָאי סַיָאדוֹ אמר שעבור אלו שמתרגלים מֵטָּא ללא כוונה להגשים גְ׳הָאנַה זה אפשרי ואפילו מועיל לפתח מֵטָּא כלפי אדם שמת בהתייחס לחייו החדשים.

אנשים כלפיהם יש לפתח מֵטָּא בהתחלה

כאשר אנו מעוניינים לתרגל מדיטציית מֵטָּא להגשמת הגְ׳הָאנוֹת וסיימנו את כל ההכנות המקדימות, עלינו להתחיל בפיתוח מֵטָּא כלפי עצמנו במשך חמש או עשר דקות. נתחיל עם פיתוח מֵטָּא כלפי עצמנו: ׳הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.׳ פיתוח מֵטָּא בתחילה כלפי עצמכם מביא להבנה שליצורים חיים אחרים יש את אותה משאלה לרווחה ואושר שיש לנו. זה מעורר הרגשת חמלה כלפי יצורים חיים אחרים ומסייע לעשות את הרגשת המֵטָּא עוצמתית וחזקה. התרגול הזה נעשה על מנת להיות יותר מתחשב. מֵטָּא נולדת מתוך התחשבות ואמפטיה כלפי אחרים.

לאחר מכן, אנו יכולים לפתח מֵטָּא כלפי:

  1. אדם כלפיו יש לנו כבוד והוקרה
  2. אדם יקר מאוד
  3. אדם כלפיו יש לנו הרגשה ניטרלית
  4. אויב [או אדם השנוא עלינו]

זהו הסדר שהוכתב בפרשנות לוִיסוּדְּהִימַגַה. אז ראשית כל עלינו לפתח מֵטָּא כלפי אדם אותו אנו מכבדים ומעריכים. הוא יכול להיות מורה או אדם הניחן בהתנהגות מוסרית. לפני שאנו מתחילים לפתח מֵטָּא, עלינו להרהר באיכויות הטובות של המורה (או האדם הזה). לדוגמא, אנו יכולים לחשוב על הנדיבות שלו (דָאנַה, dana), על ההתנהגות המוסרית הטובה והטהורה שלו, על הכנות שלו, על זקיפות הקומה שלו, על החזון שלו, על טוב ליבו, על דיבורו המתוק, על העזרה שלו המושטת לכל, על הלימוד שלו, ועל עצותיו בשעת קושי. כך בהתמקדות על המורה, אנו אומרים שוב ושוב: ׳הלוואי שלסַיָאדוֹ יהיה טוב, שיהיה מאושר ושליו.׳ או אם האדם הזה הוא אדם רגיל שאינו נזיר ניתן להשתמש בשמו/שמה. עלינו לחזור על המשפט הזה שוב ושוב, כעשר פעמים, מאה פעמים, אלף פעמים, עשרת אלפים פעמים, מאה אלף פעמים, או אף מיליון פעמים. לאחר שעשינו זאת והתאמנו בתרגול, ניתן יהיה להשמיט את השם ופשוט להמשיך בחזרה על המילים ׳הלוואי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר ושליו׳ בעודנו מרוכזים באדם הזה. אם בזמן תרגול מדיטציית מֵטָּא תודעתנו נודדת לאובייקט אחר, עלינו להחזיר את התודעה למורה המהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא. התרגול הזה איננו כמו מדיטציית וִיפַּסַּנָא בה אנו מתבוננים בכל אובייקט שמופיע. עלינו להיות קפדניים ותמיד להחזיר את התודעה לאובייקט של מדיטציית המֵטָּא.

כאשר מתרגלים מדיטציית מֵטָּא כלפי המורה, זה לא משנה אם מופיעה או לא מופיעה תמונה מנטלית של המורה בתודעתנו. מה שהכי חשוב הוא הפיתוח של האיחולים האמיתיים והחזקים כלפי המורה שיהיה בריא ושליו. זה יותר חשוב מיצירת תמונה מנטלית של המורה בתודעה. על מנת שהמֵטָּא שלנו תהיה חזקה ועוצמתית, עלינו לפתח את הרגש של המטא בתוך הלב. עם החזרה על המילים, הרצון הכנה הזה אמור להיווצר בתודעה. היו זהירים במיוחד בקשר לזה. אם ננסה ליצור תמונה מנטלית בתחילת התרגול, ייתכן שעוצמת המֵטָּא תיחלש. לעתים יתכן שהמֵטָּא שלנו אף תעלם לגמרי. אם התרגלנו לתרגל באופן הזה, אחרי זמן מה הפנים של האדם המשמש כאובייקט המדיטציה יכולות להופיע בבהירות שמחות ומחייכות. בשלב הזה, המֵטָּא שלנו התאחתה עם האדם שמשמש כאובייקט למדיטציה שלנו. המֵטָּא שלנו והאדם שמשמש כאובייקט המדיטציה שלנו הפכו לאחד. בחוויה הזו של אחדות, אנו חווים את התודעה שלו כתודעתנו ואת הגוף שלנו כגופו של האדם כלפיו אנו קורנים מֵטָּא.

היה מקרה בו נזיר אוסטרלי בשם אוּ וִימַלַרַמְסִי (U Vimalaramsi) אמר לי שהוא מעוניין לתרגל מדיטציית מֵטָּא. הוא תרגל מדיטציית וִיפַּסַּנָא מעל חמישה חודשים. אז הדרכתי אותו בתרגול מדיטציית מֵטָּא כפי שמוסבר בפרשנות לוִיסוּדְּהִימַגַה. ביקשתי ממנו גם לדווח כל יום על התקדמותו במדיטציית המֵטָּא. לאחר שתרגל כעשרים וחמישה ימים, הוא חייך בכל פעם שפיתח מֵטָּא. לעיתים הוא אף השמיע קולות כאשר חייך. כאשר ראיתי זאת, שאלתי אותו במפגש הדיווח הבא מדוע חייך. הוא השיב: ״אני מפתח מֵטָּא כלפי חבר שעזר לי מאוד. לאחר שתרגלתי מֵטָּא כלפיו במשך זמן מה, [בדמיוני] פניו החלו לחייך. באותו זמן גם אני התחלתי לחייך. כאשר ראיתי אותו שוב מחייך, הופיע חיוך גם על פני. זה היה די ספונטני, היה נראה שהחיוך הופיע מעצמו. בכל פעם שהוא חייך גם אני חייכתי. באותו זמן לא יכולתי לחוש את גופי עוד, יכולתי רק להרגיש את המֵטָּא בליבי. המֵטָּא לא הייתה בגופי, היה נראה שהיא בגופו של חברי. האם זה נכון סַיָאדוֹ?״ אמרתי לו שזה נכון ושהתופעה הזו נגרמה מריכוז כתוצאה מתרגול מדיטציית מֵטָּא. כאשר ריכוז הופך להיות טוב מאוד המתרגל יחווה מֵטָּא בדרך הזו. כאשר אנו מפתחים מֵטָּא בדרך הזו, החוויה יכולה להיות מיטיבה עד מאוד.

כאשר תפתחו מֵטָּא כלפי המורה בדרך הזו, ייתכן ותתהו כמה זמן עליכם לתרגל. עליכם לתרגל עד אשר הצלחתם להתמחות במֵטָּא, או הגשמתם גְ׳הָאנַה. לאחר שהתמחיתם במֵטָּא או הגשמתם גְ׳הָאנַה, תודעתכם תהיה מאוד רגועה, יציבה, רכה, וגמישה. אתם תחושו התעלות, וכל גופכם ותודעתכם יתמלאו בהנאה ואושר. על מנת להשיג זאת, עליכם לתרגל בעקביות ללא הפסקות בזמן ישיבה, עמידה, הליכה, אכילה, שתייה, ניקוי, עבודה בבית, עבודה במשרד, או בזמן שאתם מעורבים בכל מהלכי היומיום.

פיתוח מֵטָּא בשלבים

לאחר שמשיגים אוּפַּצַ׳רַה סַמָאדְהִי[5] ואַפַּנַה סַמָאדְהִי[6] באמצעות פיתוח מֵטָּא כלפי המורה, בחרו אדם אחר מהקטגוריה אותו אתם מכבדים ומוקירים במידה דומה לזו שאתם חשים כלפי המורה שלכם ואז פתחו מֵטָּא כלפיו. כעת, לאחר שבחרתם את האדם החדש ואתם מוכנים לפתח מֵטָּא כלפיו, עליכם להתחיל ראשית בפיתוח מֵטָּא כלפי המורה. לאחר שהמֵטָּא כלפי המורה הופכת חזקה ותופסת תאוצה, החליפו לאדם החדש. לאחר שהחלפתם לאדם השני, המשיכו לפתח מֵטָּא עד אשר התודעה הופכת רגועה, רכה, ומרוממת וכל הגוף מוצף בתחושות נעימות וקרירות. התודעה הופכת מרוממת ומאושרת עם ההתמדה בתרגול, אל תפסיקו את התרגול של המֵטָּא ואל תתנו לה להעלם. עליכם להמשיך כל הזמן עם התרגול. מה שעלול לקרות כאשר התרוממות רוח ואושר מופיעים הוא שהיוגי מפסיק את תרגול מדיטציית המֵטָּא. כאשר הוא נסחף על ידי התרוממות הרוח והאושר האלה, עולה בו הפיתוי להפסיק לתרגל ולהתענג על התחושה הנעימה הזו. אך באותו רגע הריכוז ישבר. לכן, אל תתענגו על התרוממות הרוח והאושר האלה, אלא המשיכו לתרגל מדיטציית מֵטָּא ללא הפסקה.

אם הרגשת המֵטָּא כלפי האדם השני חלשה או אינה מופיעה בכלל, חיזרו אל המורה. כאשר הרגשת המֵטָּא כלפי המורה הופכת חזקה מאוד, החליפו לאדם השני וראו אם אתם יכולים לפתח מֵטָּא חזקה כלפי האדם הזה. אם ההרגשה של המֵטָּא מופיעה והולכת ומתחזקת, המשיכו לתרגל רק כלפי האדם השני. עליכם לתרגל מדיטציית מֵטָּא בהחלפה הלוך ושוב באופן הזה. בהמשך להוראות שנתתי לכם זה עתה, נסו לפתח מֵטָּא עד לחמישה אנשים מהקטגוריה הראשונה הזו. שוב, כאשר אתם מתרגלים, עשו זאת עד שתתמחו בתרגול ותשיגו אוּפַּצַ׳רַה סַמָאדְהִי ואַפַּנַה סַמָאדְהִי, כלומר עד שתגשימו גְ׳הָאנַה. לאחר מכן, תרגלו מֵטָּא כלפי אדם מהקטגוריה השנייה, אדם יקר ואהוב מאוד. ואז הרחיבו את המֵטָּא שלכם לאדם מהקטגוריה השלישית – אדם שהיחס שלכם כלפיו הוא ניטרלי. לבסוף פתחו מֵטָּא כלפי אדם מהקטגוריה הרביעית – אדם עוין, או אויב. אם אין לכם אויבים,  אינכם צריכים לפתח מֵטָּא כלפי אויב.

במקרה שיש לנו אדם בו אנו רואים אויב, ניתן להמחיש את הביטוי ׳לפתח מֵטָּא כלפי אויב׳ באמצעות חווייתו של הנזיר האוסטרלי אוּ וִימַלַרַמְסִי אותו כבר הזכרתי. לאחר שהנזיר אוּ וִימַלַרַמְסִי תרגל מֵטָּא למעלה מחודש, ביקשתי ממנו לפתח מֵטָּא כלפי אויב. כאשר שאלתי אותו אם יש לו אויבים כלשהם, והוא השיב ״כן, יש לי אויבת.״ אז אמרתי לו ״אם יש לך אויבת, נסה לפתח מֵטָּא כלפי האויבת הזו.״ ביום הבא כאשר הוא הגיע לשעת הדיווח שלו, הוא סיפר שלא הצליח לפתח מֵטָּא כלפי האויבת. הוא אמר שהאישה הזו גרמה לו סבל רב, וזאת הסיבה שלא הצליח לפתח מֵטָּא כלפיה, כיוון שאין לו כל הרגשה של רצון טוב כלפיה. והוא גם הוסיף שהוא אף מודאג מהאפשרות שהיא עלולה לחוש בטוב, באושר, ובשלווה, ומהאפשרות שהיא תחיה ברווחה גדולה ובנחת.

אמרתי לו ״במקרה זה חזור לפתח מֵטָּא כלפי המורה עמו התחלת לתרגל. ברגע שהרגשת המֵטָּא תהפוך חזקה ועוצמתית, חזור שוב לאישה הזו ונסה לפתח מֵטָּא כלפיה. אם באותו רגע הרגשת המֵטָּא לא מופיעה, חזור שוב אל המורה ופתח מֵטָּא כלפיו. כאשר הרגשת המֵטָּא תהפוך חזקה, שנה שוב לאישה ושוב נסה לפתח מֵטָּא כלפיה. המשך לעשות זאת שוב ושוב.״ לאחר יומיים אוּ וִימַלַרַמְסִי דיווח ״כעת תרגול המֵטָּא שלי הולך טוב. אני יכול לפתח מֵטָּא כלפי האישה הזאת ממש כפי שאני עושה זאת כלפי המורה שלי ואנשים אחרים. כתוצאה מכך, אינני חושב עוד על האישה הזאת כעל אויבת אלא כעל חברה.״ לאחר תרגול מדיטציית מֵטָּא במשך חודש וחצי בערך, פניו היו בהירים ומחויכים, וגופו קרן בזוהר בריא. פניו, גוון עורו, וגופו היו ללא ספק שונים מהיום בו הגיע למנזר.

אם כך, יוגים, כאשר אתם מפתחים מֵטָּא חזקה כלפי אויב, גם אתם תוכלו לדווח על חוויה שכזו. יש דבר נוסף שעלינו להיות זהירים לגביו. אם אנו מתרגלים מדיטציית מֵטָּא כלפי אויב וחושבים רק על הדברים הלא מוצדקים והלא נבונים שהאדם הזה עשה לנו, אנו עלולים לסיים עם תחושות קשות של סלידה, דחייה, וטינה. בזמן שכזה, עלינו להיכנס לגְ׳הָאנַה שהושגה כאשר פיתחנו מֵטָּא כלפי האנשים הקודמים, ואז כאשר נצא מהגְ׳הָאנַה הזו, עלינו לנסות שוב ושוב לפתח מֵטָּא כלפי האויב שלנו. אנו יכולים לנסות וללכת בעקבות הדוגמא של הנזיר האוסטרלי.

אם הרגשת המֵטָּא לא מופיעה, ניתן להשתמש בשיטה אותה אני מתכוון להציג כעת.

תרגול מחשבתי להתגברות על דוֹסַה

  • הבּוּדְּהַה עצמו נתן את ההוראות הבאות לתלמידיו: ״נזירים, אף אם שודדים יענו אתכם ויכרתו את גפיכם באמצעות מסור דו-ראשי, אל לכם לתת מקום לכעס כלפי אלו המענים. אם עולה בכם כעס, אינכם עוקבים אחר הוראותיי.״[7]
  • אם אתם משיבים כעס נגד אדם כועס, אז בעצם אתם נתעבים אף יותר. אם אתם יכולים להיות סבלניים מול אדם כועס מבלי לכעוס בעצמם, זהו הניצחון בקרב.
  • כאשר אתם מבינים שאתם כועסים על מישהו, עליכם לנסות ולהשליט את כעסכם באמצעות קשב ולא לכעוס, כך שתוכלו להמשיך ולחיות בשלווה. יהיה זה מיטיב עם שני הצדדים, לעצמכם כמו גם לאדם השני.

בפרשנות לוִיסוּדְּהִימַגַה מתוארות דרכים רבות להתגבר על דוֹסַה, אך מאחר ואין מספיק זמן כרגע לפרט את כולן, אני אדבר רק על חלק מהן. כאשר דוֹסַה נעלמת לאחר הרהור באופן הזה, המשיכו לפתח מֵטָּא. אם הדוֹסַה עדיין לא נעלמה לאחר הרהורים מעין אלו, היא תעלם לאחר שתהרהרו בסבלנותו של הבּוֹדְּהִיסַטַּה בחייו הקודמים.

בניו ובנותיו של הבּוּדְּהַה, הקשיבו היטב. הבּוּדְּהַה מורנו היה סבלני ברבים מגלגולי חייו הקודמים ולא כעס על אלו שעינו אותו ונהגו בו לא כשורה בדרכים רבות. כיצד הוא התמחה בסבלנות בכמה מחייו הקודמים?

תרגול סבלנות בדומה לסגפן קְהַנְטִיבָדִי

לפני שנים רבות המלך קַלַבּוּ (Kalabu) היה שליט בַּנַרֵס  (Benares). באותה עת, הבּוֹדְּהִיסַטַּה היה בנו של ברהמין עשיר מאוד שהונו היה שמונה מאות מיליון חתיכות כסף. כאשר הוריו מתו, הוא הביט בחפצים שהוריו הותירו כירושה והבין שהם לא יכלו לקחת את הרכוש הזה עימם במותם. כאשר הרהר כך, הוא הבין שגם הוא עצמו לא יוכל לקחת את החפצים הללו עמו [כאשר ימות], וכך הוא מסר את כולם. לאחר שנתן את כל הדברים האלה, הוא עזב אל היער והפך לסגפן. הוא נשאר ביער בקרבת הרי ההִימָלַאיַה ואכל פירות ואגוזים מעצי היער. אך ביער לא היה שמן או מלח ולכן, ירד יום אחד אל הכפר כדי להשיג קצת שמן, מלח, וחומץ, כך שתהיה לו תזונה מלאה יותר. במהלך חיפושיו אחר המאכלים הללו הגיע הבּוֹדְּהִיסַטַּה לבסוף לעיירה בַּנַרֵס. בעת סבב נדבות המזון שלו בעיירה, מפקד העיירה ראה את הבּוֹדְּהִיסַטַּה ובכבוד והוקרה גדולים הזמין אותו להישאר לארוחה. לאחר שהמפקד הציע לו את הארוחה, הוא הזמין את הסגפן להישאר בגנים המלכותיים. וכך קרה שהבּוֹדְּהִיסַטַּה החל לחיות בגנים המלכותיים.

יום אחד המלך קַלַבּוּ הגיע לגנים המלכותיים עם מלכתו ורבים מאנשי פמלייתו למופע בידור כלשהו. הריקודים והשירה נערכו על גבי משטח סלע מבורך. כשהוא שכוב וראשו נח על ירכיה של הפילגש המועדפת עליו, צפה המלך בהופעות של הזמרים, הנגנים, והרקדנים. בעוד הוא צופה בהופעת הבידור הזו, עד מהרה נרדם המלך. כאשר להקת הנשים המופיעות אשר בידרו את המלך שמו לב שהוא נרדם, הן עצרו את הופעתן כיוון שלא הייתה עוד הכרחית, ויצאו לטיול קצר סביב הגן. תוך שהן משוטטות ברחבי הגן, הן נתקלו בסגפן, הבּוֹדְּהִיסַטַּה. כאשר ראו אותו, ניגשו אליו, קדו לכבוד וביקשו ממנו להעביר להן שיחת דְהָמָּה מתאימה. מששמע מה רצונן, הסגפן העביר שיחת דְהָמָּה.

בערך באותו זמן, הפילגש, אשר על ירכיה הניח המלך את ראשו, רצתה שהמלך יתעורר, ולכן זעה מעט על מנת להעיר אותו. משקם ולא ראה איש ממשרתיו, שאל המלך להיכן נעלמו ופילגשו ענתה שהם הלכו לשמוע את הסגפן. כאשר שמע את החדשות, הוא התמלא בקנאה וזעם עצומים. המלך תפס את הפגיון שלו, הכריז בקול שהוא עומד ללמד אותו לקח, ורץ למצוא את הסגפן הערמומי. משחשה את זעמו של המלך, אחת מהמשרתות שהייתה קרובה מאוד למלך ניסתה לקחת את פגיונו ולהרגיע את כעסו, אך כעסו לא שכך. כאשר התעמת עם הסגפן, שאל אותו המלך מהי תורתו. הסגפן השיב שהוא מלמד סבלנות, והמלך שאל אותו מהי המשמעות של סבלנות. הסגפן השיב שסבלנות משמעה שאדם לא הופך כועס אף אם הוא נתון להתעללות, גערות, השמצות, או עינויים. המלך אמר לסגפן שהוא רוצה לראות אם הוא באמת בעל סבלנות שכזו, ומיד זימן את המוציא להורג שלו. כאשר המוציא להורג הגיע, הורה לו המלך לתפוס את הסגפן ולהצמיד אותו לקרקע. הוא ציווה עליו להכות את הסגפן עם מקל קוצני אלפיים פעמיים בכל ארבעת צדי גופו.

המוציא להורג פעל על פי מצוות המלך ונתן לסגפן קְהַנְטִיבָדי (Khantivadi) אלפיים מלקות. לאחר שספג אלפיים מלקות, עורו של הסגפן היה שסוע בכל גופו, בשרו היה חתוך ופצוע, ודם זרם מכל חלקי גופו. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה סבל? הוא נענש קשות מבלי לעשות כל רע. על אף סבלו, הסגפן לא כעס או הביע את מורת רוחו ביחס להתנהגותם של המלך או המוציא להורג. למרות שהייתה לו סיבה מוצדקת לחוש כעס וטינה, הסגפן היה סבלני. אנשים שמתרגלים מדיטציית מֵטָּא צריכים לחקות את דוגמתו הטובה של הסגפן.

למרות שנהגו בו באכזריות קיצונית, הסגפן לא מת. אז שאל אותו המלך שוב מהי תורתו. פעם נוספת השיב הסגפן שהוא מלמד סבלנות. ״האם אתה חושב שהסבלנות נמצאת בעור שלי? היא אינה בעורי, אלא עמוק בליבי״, אמר הסגפן ברוגע. כאשר חש את העוקץ שבתשובתו, המלך קַלַבּוּ הפך זועם אף יותר. כנוע מכעס, אמר המלך למוציא להורג לכרות את שתי ידיו של הסגפן, ולאחר מכן את שתי רגליו, ולבסוף את אוזניו ואפו. המוציא להורג פעל על פי מצוות המלך וכרת באכזריות כל אחד מהאיברים בגרזנו. לאחר שכל איבר נכרת, שאל המלך את הסגפן מהי תורתו. ובכל פעם השיב הסגפן שתורתו היא סבלנות ושהסבלנות הזו נמצאת עמוק בליבו. המלך הרותח מזעם צעק לבסוף: ״סגפן ערמומי שכמותך, שמור על סבלנותך וראה אם היא עוזרת לך עכשיו!״ ואז בעט בחזהו של קְהַנְטִיבָדי עם כף רגלו, והתרחק בבוז. כאשר הגיע לשער הגן, בלעה האדמה את המלך קַלַבּוּ. בכתבים נאמר שהוא הגיע לגיהינום אַבִיצִ׳י (avici). לאחר מכן הגיע המפקד בפועל אל הסגפן והתחנן אליו שלא יכעס על המלך. והסגפן השיב במילים הבאות:

״הלוואי שיהיו לו חיים ארוכים,

למלך אשר אכזריותו פצעה את גופי,

קדוש טהור שכמותי לעולם לא מתייחס

למעשים כאלה בטינה.״

כעת, ייתכן ולכל אחד מכם יש אויבים, אך בוודאי הם אינם גורמים לכם סבל באופן שבו המלך קַלַבּוּ גרם לסגפן לסבול. לאורך כל החוויה הקשה שלו הסגפן קְהַנְטִיבָדי היה סבלני ולא כעס על המלך קַלַבּוּ למרות שמעשיו היו באמת נבזיים. אז, כתלמידיו של הבּוּדְּהַה עליכם להיות סבלניים מבלי לכעוס, האין זאת? עליכם להרהר בדרך זו, ולאחר שנפטרתם מדוֹסַה שיש לכם כלפי האויבים שלכם, עליכם להמשיך לתרגל מדיטציית מֵטָּא. אך, אם לאחר שהרהרתם כך הכעס עדיין לא נעלם, עליכם להרהר על סבלנותו של הבּוֹדְּהִיסַטַּה בחייו כדְהַמַּפָּאלַה.[8]

השקטת הדוֹסַה באמצעות מחשבה וניתוח שכלתני

אם הרהור על ההטבות שבסבלנות לא משקיט את להבות הכעס, עליכם לבצע הרהור אנליטי. הדבר נעשה באופן הבא: כאשר אתם מתרגלים מדיטציית מֵטָּא ומרגישים כעס על מישהו, עליכם לשאול את עצמכם על מה או על מי אתם כועסים. האם אתם כועסים על שיער ראשו או על שיער גופו? האם אתם כועסים על אצבעותיו ובהונותיו או על שיניו? האם אתם כועסים על עורו? האם אתם כועסים על בשרו או גידיו?

לחילופין, אתם יכולים לשאול את עצמכם האם אתם כועסים על יסוד האדמה הנמצא בשיער ראשו? האם אתם כועסים על יסוד המים, או יסוד האש, או על יסוד האוויר? גישה נוספת היא לשאול את השאלות הללו בהתבסס על חמשת המצרפים (קְהַנְדָא, khandā), שנים עשר בסיסי החושים, או שמונה עשר היסודות כפי שמוזכרים באַבְּהִידְהָמָּה (abhidhamma). בהתבסס על המצרפים, לדוגמא, אתם יכולים לשאול האם אתם מרגישים כעס על ׳חומריות׳, ׳הרגשות׳, ׳תפיסות׳, ׳מצבים מנטליים׳, או ׳הכרה׳? תוכלו לשאול האם אתם כועסים על ׳בסיס העין׳ (צַ׳קְּהַה-אַיַטַנַה, cakkhayatana), על ׳העין׳, או שאתם כועסים על ׳בסיס החומר׳ (רוּפַּה-אַיַטַנַה, rupayatana), שהוא צבע? האם אתם כועסים על ׳בסיס התודעה׳ (מַנַה-אַיַטַנַה, manayatana)? האם אתם כועסים על ׳בסיס הגורמים המנטליים׳ (דְהָמָּה-אַיַטַנַה, dhammayatana)? או האם אתם כועסים על ׳יסוד העין׳ (צַ׳ְּקהוּ-דְהַטוּ, cakkhudhatu) או על ׳היסוד החומרי׳ (רוּפַּה-דְהַטוּ, rupadhatu)? האם אתם כועסים על ׳יסוד הכרת-העין/הראייה׳ (צַ׳ְּקהו-וִינְיָאנַה-דְהַטוּ, cakkhuviññānadhatu) או על ׳יסוד התודעה׳ (מַנוֹ-דְהַטוּ, manodhatu)? או האם אתם כועסים על ׳יסוד הגורמים המנטליים׳ (דְהָמָּה-דְהַטוּ, dhammadhatu), או על ׳יסוד הכרת-התודעה׳ (מַנוֹ- וִינְיָאנַה-דְהַטוּ, manoviññānadhatu)?

כאשר אתם מנתחים באופן הזה, תגיעו להבנה שאין דבר מוצק בו אתם יכולים להשתמש להחזיק את הדוֹסַה הזו, בדיוק כפי שאין בסיס מוצק עליו ניתן לתלות תמונה בשמים או בדיוק כפי שאין מקום בו יכול גרעין חרדל לעמוד על חוד מחט. כאשר תנתחו באופן הזה תוכלו לזנוח את כעסכם, כך שתוכלו להמשיך בתרגול המֵטָּא שלכם.

אם עדיין לא הצלחתם לזנוח דוֹסַה בעזרת השיטה הזו, עליכם להרהר במאפייני הנַמַה-רוּפַּה (namarupa) או התופעות הפיזיות והמנטליות ולנתח אותם. כל התופעות הפיזיות והמנטליות קיימות רק לרגע קצר ואז נעלמות. רגע שאנו חושבים שחווינו היה למען האמת רק רגע חולף של תופעה פיזית או מנטלית שהתקיימה לזמן קצרצר וכעת חדלה לחלוטין להתקיים ונעלמה לגמרי. אם כך, ברגע זה ממש המחשבה המסוימת או מצב התודעה או התחושה הגופנית הלא נעימה שגרמה לסבל לא קיימת עוד. ברגע המדויק הנוכחי, על איזו תופעה פיזית או מנטלית השייכת ל-׳אויב׳ שלנו אנו בעצם כועסים כאשר התופעה הפיזית או המנטלית שיצרה את הסבל לא קיימת עוד? בתהליך המתמשך של הופעת והעלמות התופעות הפיזיות והמנטליות אשר אליו אנו מתייחסים כאל ׳אויב׳ שלנו, יש כעת תהליכים פיזיים ומנטליים חדשים לגמרי אשר לא הכאיבו לנו בשום דרך. לכן, על אילו תופעות פיזיות ומנטליות אנחנו כועסים? אין תופעות פיזיות ומנטליות תמידיות אשר יכולות להוות את הבסיס לכעס שלנו. עלינו להרהר באופן זה, וכאשר אנו מסוגלים לזנוח את הדוֹסַה שלנו, נוכל להמשיך לפתח מֵטָּא. כאשר מהרהרים באופן זה, ניתן להשקיט ולזנוח את הדוֹסַה, ואז נוכל לפתח מֵטָּא כלפי האויבים שלנו. עשו זאת שוב ושוב עד שתגשימו גְ׳הָאנַה.

עלינו לתרגל מֵטָּא כלפי:

  1. עצמנו
  2. אדם מוערך
  3. אדם יקר מאוד וקרוב
  4. מכר או אדם כלפיו הרגש ניטרלי
  5. אויב או אדם אותו עוינים

עלינו לפתח מֵטָּא כלפי עצמנו, אדם מוערך, אדם יקר מאוד, אדם כלפיו הרגש ניטרלי, ואדם אותו עוינים, ללא אפליה, כפי שחלב מתערבב עם מים, כך שלא ניתן להבחין או להפריד בין החלב לבין המים. כך אין יותר הבדל ביננו לבין האדם אחר, בין האדם האהוב והאויב.

עד עתה תרגלנו מדיטציית מֵטָּא כלפי אדם אחד בכל פעם. כאשר הרגשת המֵטָּא הופכת עוצמתית ואמיתית, אנו יכולים לפתח מֵטָּא גם כלפי כל אדם בכל אחת מחמש הקטגוריות באמצעות ערבוב הקטגוריות באופן חופשי. כיצד נוכל לעשות זאת? אנו יכולים לפתח את התרגול בדרך הזו:

״הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה טוב גם לאדם האהוב, שיהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה טוב גם לאדם המוערך, שיהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה טוב גם לאדם הניטרלי, שיהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה טוב גם לאדם השנוא, שיהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה לי טוב, שאהיה מאושר ושליו.״

״הלוואי שיהיה טוב לאדם האהוב, לאדם המוערך, לאדם הניטרלי, ולאויב שלי – שיהיו מאושרים ושלווים.״

פיתוח מֵטָּא ללא אפליה

הבה נדמיין שארבעת האנשים הבאים יושבים יחד: האדם שמתרגל מֵטָּא, האדם האהוב, האדם הניטרלי, והאויב. פתאום כמה פורעי חוק מופיעים ואומרים שהם רוצים להקריב מנחת דם עבור הרוחות[9] מגרונם של כל אחד מארבעת האנשים הללו. ואז הם דורשים אדם אחד מהקבוצה הזו. כעת, אם אנחנו חושבים שעלינו ללכת עמם ולהותיר את שלושת האנשים האחרים מאחור, או אם אנחנו חושבים שעליהם לקחת את האדם האהוב ולהותיר את האויב, או אם אנחנו חושבים שהם צריכים לקחת את האויב ולהותיר את האדם האהוב פה, או אם אנחנו חושבים שהם צריכים לקחת את האדם הניטראלי ולהותיר את האחרים, אם נבחר בכל אחד מהתסריטים הללו אזי שמֵטָּא ללא הבחנה (אהבה שווה כלפי כל הבריות) עדיין לא הושגה. זו עדיין לא הדרך בה חלב מתערבב במים. הפרשנות לוִיסוּדְהִימַגַה אומרת שאם אנחנו לא רוצים לתת אף אחד מארבעת האנשים הללו לפורעי החוק ויש לנו בדיוק אותה משאלה שלכל ארבעת האנשים יהיה טוב, שיהיו מאושרים ושלווים, רק אז התמחינו בשלמות בתרגול המֵטָּא. זהו התרגול האמיתי של מֵטָּא ללא אפליה. כתוצאה מכך, הפכנו כשירים באמת בתרגול המֵטָּא.

ממֵטָּא ממוקדת למֵטָּא כללית

לאחר שאנו מתרגלים באופן הזה, נרחיב בהדרגה את השטח כלפיו אנו קורנים מֵטָּא באמצעות הכוונתו למשפחה החיה בבית, ואז לשכונה, ואז ליישוב, ואז לעיר, ואז למדינה, ואז לארץ בה אנו חיים. לאחר מכן אנו מכוונים אל כל היצורים החיים בעולם ומפתחים מֵטָּא כלפיהם. כאשר אנו מתרגלים באופן הזה, המֵטָּא מתחלפת ממֵטָּא ממוקדת (אוֹדִיסַה מֵטָּא) עם החלוקות שלה לקבוצות שונות למֵטָּא כללית או מֵטָּא לא-ממוקדת (אַנוֹדִיסַה מֵטָּא) בה אין עוד חלוקות בכלל. לחילופין אנחנו יכולים גם לתרגל באמצעות כיוון ההקרנה של מֵטָּא, החל מכיוון מזרח ואז פיתוח מֵטָּא בכל כיוון מעשרת הכיוונים (דִיסַה-פַּרַנַה מֵטָּא, disa-parana mettā) ולבסוף אנו מפתחים מֵטָּא כלפי כל היצורים החיים בעולם. התרגול הממוקד מכוון כלפי יצור חי מסוים או קבוצת יצורים חיים מסוימים, כלומר יש לו ״נמען״ או ״נמענים״, לעומת זאת התרגול הלא ממוקד חסר ״נמענים״ ומופנה לכלל היצורים החיים באשר הם ולכן מבחינה מדיטטיבית הוא שונה באופן מהותי. המעבר מהשיטה הממוקדת ללא-ממוקדת היא התפתחות טבעית ורצויה של התרגול.

[1]   קְהַנְטִי (khanti): סבלנות. אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר.

[2]   שלושת אבני החן: טִירַטַנַה (tiratana). הכינוי לשלישייה: הבּוּדְּהַה, הדְהַמַּה, והסַנְגְהַה. כלומר, לבּוּדְּהַה לתורת הבּוּדְּהַה, ולקהילת הנזירים והתומכים האציליים.

[3]   ניתן לשבת גם על כיסא או על שרפרף מדיטצייה.

[4]   הוִיסוּדְּהִימַגַה (visudhimāgga):  מילולית – ׳דרך הטיהור׳. ספר הפרשנות המרכזי של זרם התְהֵרַוָואדַה שנכתב על ידי המכובד בּוּדֶּהַגְהוֹסַה במאה החמישית בסרי לנקה. הספר כולל תאור מתודולוגי של פרקטיקות הלימוד הבודהיסטי ובכלל זה כללי התנהגות מוסרית נאותה וטכניקות מדיטציית ריכוז ותובנה ומבוסס על הלימוד מהאָבְּהִידְהַמַּה.

[5]   אוּפַּצָ'ארַה-סַמָאדְהִי (upacāra-samādhi): ריכוז מקורב (אנגלית: access concentration). מילולית: בשְכֵנוּת לסַמָאדְהִי. מצב מקורב להשגת סַמָאדְהִי בו יציבות ריכוז התודעה על האובייקט היחיד אינה מושלמת ולכן אינה מאפשרת את הכניסה לגְ'הָאנַה. זוהי דרגה פחותה יותר מהריכוז הקבוע בה חסרה היציבות המנטאלית הקיימת בגְ'הָאנַה.

[6]   אַפַּנָא-סַמָאדְהִי (appaṇā-samādhi): ריכוז קבוע. ריכוז בדרגה גבוהה המאפשר גְ'הָאנַה.

[7]   מתוך סוטת ״משל המסור״.

[8]   הסיפור על דְהַמַּפָּאלַה מופיע רק בסוף הספר מפאת תוכנו האכזרי.

[9]   הרוחות בפולקלור של תושבי מיאנמר מכונים נָאט (nat).