תרגול מדיטציית מֵטָּא
מי שמעוניין לתרגל מדיטציית מֵטָּא, עליו להבין תחילה את הנקודות הבאות:
- רוח המֵטָּא
- המשמעות של מדיטציית מֵטָּא
- האויבים של מֵטָּא
- השיטות לתרגול מֵטָּא
- ההטבות של מדיטציית מֵטָּא
קודם כל עליכם להבין את הנקודות הללו. לאחר שתבינו את הנקודות האלו בבהירות תרגול המֵטָּא שלכם יתקדם בצורה טובה.
רוח המֵטָּא
- רוח המֵטָּא היא האיחולים לרווחתם ואושרם של כל היצורים החיים. אף פעם אין משאלה [חיובית] שאינה מועילה.
- ברוח המֵטָּא, אנו תמיד פועלים לטובתם של יצורים חיים, אף פעם איננו פועלים ליצור תוצאות מזיקות או לגרום סבל.
- רוח המֵטָּא היא תמיד רגועה וקרירה, היא לעולם לא שורפת.
- רוח המֵטָּא היא תמיד של טוב-לב ולעולם לא של שנאה.
- רוח המֵטָּא היא תמיד רכה, עדינה, ומעודנת. היא לעולם לא גסה או קשוחה.
- רוח המֵטָּא היא תמיד טרייה ורעננה, היא לעולם לא קמלה.
- רוח המֵטָּא רואה ומחפשת רק את הטוב, ולעולם לא רואה ומחפשת את המגרעות.
- רוח המֵטָּא תמיד סלחנית, היא אינה מדכאת או שתלטנית.
- רוח המֵטָּא מעוניינת רק לעזור, היא חופשיה לגמרי מכל יצר הרסני.
- רוח המֵטָּא פועלת למען טובתם של אחרים, היא אינה פועלת לטובת עצמנו [בלבד].
- רוח המֵטָּא חופשיה מתסבוכות. היא תמיד מלווה ברוח של עצמאות.
המשמעות של מדיטציית מֵטָּא
המשמעות של המילה ׳בְּהָאבַנָא׳ (bhavanā) היא פיתוח וטיפוח. לכן, מֵטָּא בְּהָאבַנָא היא פיתוח וטיפוח של מֵטָּא בליבנו ובתודעתנו ועשייתה יציבה וחזקה. בתרגול מדיטציית מֵטָּא עלינו לפתח איחולים כנים לאושרנו ולאושרם של אחרים. כאשר אנו מפתחים מֵטָּא כלפי כל היצורים החיים תוך שאנו מאחלים להם בריאות טובה ואושר, ליבנו ותודעתנו יתמלאו אושר ושלווה. כיוון שאנו מתרגלים מדיטציית מֵטָּא, אנו חווים את האושר והשלווה האלו בעצמנו.
ככל שאנו מפתחים ומחזקים את האיכות הזו של מֵטָּא בלבנו ובתודעתנו תוך שאנו מאחלים לכל היצורים החיים בריאות טובה ואושר, אין עוד רצון לפגוע ביצורים חיים אחרים או לגרום להם סבל. זוהי מַנוֹ-קַמַּה-מֵטָּא[1] או מֵטָּא של פעולות מנטליות. כאשר אנו לא משתמשים במילים שגורמות סבל או פוגעות ביצורים חיים אחרים, זוהי וַצִ׳י-קַמַּה-מֵטָּא[2] או מֵטָּא של פעולות דיבור. וכאשר אנו גם לא עושים דבר שפוגע או גורם סבל ליצורים חיים אחרים, זוהי קָאיַה- קַמַּה-מֵטָּא,[3] מֵטָּא של פעולות גופניות. בדרך זו, יצורים חיים אחרים לא סובלים בגללנו, ואם הם לא סובלים, אזי הם מאושרים.
כאשר אנו מתרגלים מדיטציית מֵטָּא וחיים בצילה השלו של מֵטָּא, האושר והשלווה המעודנים האלה אינם ניכרים וקלים להבחנה. האיכות השלווה והרגועה של מֵטָּא לא תמיד ניכרת, כך שיתכן ולא נבין את התועלת האמיתית של מֵטָּא. רק כאשר אנו נמצאים במחיצתו של אדם כועס, אנו מתחילים להעריך את טעמה הרגוע של מֵטָּא ולהנות ממנו. כאשר אנו חיים לצדו של אדם עם מֵטָּא, אנו חשים שלווים ורגועים. כאשר עלינו לחיות עם אדם כועס ובעל מזג רע, הלב שלנו בוער מפחד, ואנו נוטים להיות חרדים ולדאוג. מחשבותינו דוהרות בפראות, ואנו מתחילים לתהות ״מתי הוא יתחיל לצעוק עלי? מתי הוא יכה אותי או יהרוג אותי? האם הוא יכה אותי עם מקל, ינעץ בי סכין, או יפגע בי בעזרת נשק?״ בסופו של דבר אנו עלולים להיות כה אבודים במחשבות של פחד שאנו מבועתים יומם ולילה. אם עלינו לחיות עם אדם בעל מזג רע שכזה יתכן שנמצא את עצמנו אומרים ״הלוואי שהוא ימות במהרה״ או ״הלוואי שאני אמות במהרה״.
בזמנים כאלו אנו יכולים לדעת ולהבין בבהירות את האיכות השלווה והרגועה של מֵטָּא, אשר קורנת מאדם שמפתח מֵטָּא. אז אנו מבינים באופן מלא את הערך האמיתי של מֵטָּא. זוהי הטבה שאדם כלפיו מוקרנת מֵטָּא יכול לחוות.
אויבי המֵטָּא
כאשר אדם הפועל נגדנו שם מכשולים בדרכנו והורס את רכושנו, דבר המוביל לסבל ויגון, אנו חושבים עליו בדרך כלל כעל אויב. כך גם עם מֵטָּא. כל מכשול שבא במרחב המֵטָּא ומונע מהופעתה בליבנו ותודעתנו יש לראותו כאויב של מֵטָּא מכיוון שהוא בולם והורס מֵטָּא. אלו הם שני האויבים של מֵטָּא:
האויב הקרוב
מדוע אתם חושבים שאהבה המבוססת על תאווה או ׳צמא׳ היא האויב הקרוב של מֵטָּא, ושנאה היא האויב הרחוק של מֵטָּא? אהבה, תאווה, או צמא הם האויב הקרוב של מֵטָּא מכיוון שמצבי התודעה האלה יכולים להשתרבב אל תודעתנו ללב המֵטָּא בקלות רבה, וברגע שאחד מאלה נכנס אל הלב, הוא יכול להתמלא בפתאומיות בתאווה מבלי ידיעתנו. תאווה היא גם מתחזה טובה מאוד, כך שאנו עלולים לחשוב שהיא מֵטָּא. לעומת זאת, לשנאה הרבה יותר קשה להיכנס לליבנו כיוון שמיד אנו שמים לב לנוכחותה. לכן נאמר בכתבים שתאווה היא האויב הקרוב, ושנאה היא האויב הרחוק. לומר זאת אפילו בדיוק רב יותר, מֵטָּא מיטיבה, ותודעה מלאה במֵטָּא רואה את הצד הטוב של הדברים, בעוד צמא או תאווה משלות שהן מיטיבות ומתחזות לראות את הצד החיובי של הדברים. במציאות, תודעה ספוגה במֵטָּא ותודעה ספוגה בתאווה הן שני דברים שונים לחלוטין במאפייניהם. מֵטָּא היא רגועה ושלווה, בה סליחה באה בקלות, והיקשרות אינה נוכחת, וכמו כן, יש רצון טבעי לעזור ולסייע. מצד שני, תאווה בוערת בתשוקה היא מדכאת ומעודדת היקשרות, זוהי נטייה הרסנית.
אני רוצה להמחיש את הדמיון המתעתע בין מֵטָּא לאהבה כובלת בהתייחס למקרה שידגים בבהירות את ההבדלים ביניהם. בחברה מסוימת הייתה מנהלת שהייתה אישה מושכת באופן יוצא דופן. מאחר והיא הייתה יפה מאוד ובעמדת כוח והשפעה רבה יחסית, כל האנשים בחברה ראו בה דמות משמעותית. דבר זה היה נכון במיוחד במקרה של נשיא החברה שהיה רווק מבוגר ובמקרה של איש הכספים של החברה שהיה אדם צעיר. שניהם ניסו בדרכים רבות לסייע למנהלת הזו להצליח במשרתה. זו הייתה סיטואציה קשה במיוחד לאנשים בחברה מכיוון שאף על פי שהמוטיבציה של הנשיא ושל איש הכספים היתה ברורה, אף אחד מהם לא היה ממש מודע למצבו האישי. מצב הדברים הזה נמשך זמן מה עד שהחלו הכנות לחתונתה של אותה מנהלת עם רופא עשיר מאוד. לאחר ששמעו את החדשות, הנשיא המשיך לחייך, הוא המשיך לטפל בכל העניינים העסקיים ואף הציע לה לעזור בהכנות לחתונה. הוא קיבל את בחירתה והשלים עם המצב. אך איש הכספים התקשה מאוד לאכול ולישון. חזהו בער והוא החל לשתות אלכוהול בכמויות גדולות. כאשר החלה החתונה, הוא וכמה מחבריו ניסו לחבל בטקס, והתנהגו בצורה גועלית באולם קבלת הפנים. זה היה הביטוי של אי היכולת של איש הכספים לקבל את בחירתה של אותה מנהלת להתחתן עם בחיר לבה.
כאשר אנו בוחנים את המקרה הזה, למי מהאנשים האלה הייתה אהבת-מֵטָּא ולמי מהם הייתה אהבה המוכתמת בתאווה וטַנְהָא?[6] מן הסתם, אהבתו של הנשיא הייתה מֵטָּא אמיתית, אך אהבתו של איש הכספים הייתה מוכתמת בתאווה או טַנְהָא. אף על פי כן, האין זה נכון ששניהם פעלו על מנת לעזור לאותה מנהלת? בתחילה שניהם סייעו לה, אך לאחר מכן המוטיבציות שלהם היו אחרות. תודעתו של הנשיא הייתה רגועה ושלווה מאחר והייתה מלאה במֵטָּא טהורה. נשיא החברה בעל התודעה ההוגנת דאג לעמיתיו בכבוד והתחשבות. הוא תמיד ביצע את כל מטלותיו כלפי המנהלת הזו בדרך הוגנת וישרה. כתוצאה מכך הוא קיבל בקלות את בחירתה. לעומת זאת, המֵטָּא של איש הכספים הייתה התחזות. אף על פי שהוא ביצע את מטלותיו ומחויבויותיו בשמחה בתחילה, לאחר מכן הוא לא פעל עוד לטובתה. תודעתו לא הייתה שלווה יותר, והוא איבד את חיוכו. הוא לא הצליח לקבל את בחירתה.
בדוגמא הזו ניתן לראות בקלות כיצד אהבה, תאווה או טַנְהָא יכולים להראות כמו מֵטָּא אמיתית במידה כזו שקשה להבין שבעצם הם אינם מֵטָּא אותנטית. זה מבלבל וקשה להבחין בין שני המצבים כיוון שזה הפך שכיח אצל אנשים רגילים במיאנמר להשתמש במילה מֵטָּא כשהם מתכוונים לאהבה. אפילו אנשים משכילים צריכים להיות מאוד זהירים, כך שיוכלו להבין בבהירות ובדיוק את שני המצבים המנטליים הללו. זו הסיבה שאהבה, תאווה או טַנְהָא מכונים ״האויב הקרוב״ של מֵטָּא.
האויב הרחוק
טבעה של מֵטָּא היא רוגע, שלווה, עדינות, סלחנות, ונכונות אמיתית לעזור. מנגד, טבעם של דוֹסַה[7] או כעס וטינה הוא בעירה, קשיחות, התעמתות, וחוסר-סלחנות, ויש רצון להרוס ולפגוע. כך שטבעם של שני המצבים המנטליים הללו מנוגד לגמרי. לכן אמר הבּוּדְּהַה שדוֹסַה היא ״האויב הרחוק״ של מֵטָּא. מבין שני האויבים, האויב הקרוב מסוכן הרבה יותר בעולם הזה. עליכם לדאוג יותר מהאויב הקרוב מאחר והוא יכול לחדור ולחלחל כל כך בקלות, ואז להפוך למכשול שמוביל לאלימות. האויב הרחוק לא יכול להפוך למכשול כל כך בקלות ולהוביל לחורבן כיוון שהוא הרבה יותר ברור וגלוי. זוהי הסיבה שאנו לא צריכים לדאוג כל כך מהאויב הרחוק כמו מהאויב הקרוב. אדם המתרגל מדיטציית מֵטָּא לא צריך לאפשר לאויב הקרוב של אהבה מבוססת תאווה להיכנס לליבו, וכך גם הוא לא צריך לאפשר לאויב הרחוק של דוֹסַה להיכנס לליבו. חשוב שנפתח מֵטָּא אותנטית וטהורה. עלינו להיות נחושים וזהירים בנוגע לכך.
[1] מַנוֹ-קַמַּה-מֵטָּא (mano kamma mettā): הפקת מֵטָּא באמצעות התודעה.
[2] וַצִ׳י-קַמַּה-מֵטָּא (vaci kamma metta): הפקת מֵטָּא באמצעות דיבור.
[3] קָאיַה-קַמַּה-מֵטָּא (kāya kamma metta): הפקת מֵטָּא באמצעות הגוף.
[4] תאווה, צמא: טַנְהָא, taṇhā. השתוקקות, כמיהה, תאווה עזה.
[5] שנאה: דוֹסַה, dosa. מונח הכולל רגשות כעס, טינה, עוינות, דחייה, ורתיעה.
[6] טַנְהָא (tanha): צמא, כמיהה, השתוקקות. הדחף הבסיסי לגירויים נוספים וחוסר סיפוק. הגורם לסבל הקיומי.
[7] דוֹסַה (dosa): טינה, שנאה, כעס.