מובאים כאן מספר סיפורים המוכרים מאוד לבורמזים כחלק מהפולקלור הבודהיסטי אך זרים לקוראים המערביים ובכלל זה גם לקוראים הישראלים. כמו כן הסיפור על ״דְהַמַּפָּאלַה״ בעל התוכן האכזרי הכולל תיאורים גרפיים קשים הועבר לסוף הספר ומלווה באזהרה שעל אף שזהו סיפור אותנטי בעל מסר חיובי וחשוב התיאורים בו קשים לעיכול ונותר להחלטת הקוראים אם לקרוא אותו או לא.

הסיפור על אוּטָּרָה

יום אחד בעודה מקשיבה לשיחת דְהָמָּה שהועברה על ידי הבּוּדְּהַה, הפכה אוּטָּרָה (Uttara) לסוֹטַפַּנַּה.[1]

מאותו יום לא עבר ולו יום אחד בו לא ביצעה מעשים טובים. אך זמנה היה מוגבל וכך גם ההזדמנויות שנקרו בדרכה מכיוון שהייתה נשואה לאדם עשיר אשר לא היה תלמידו של הבּוּדְּהַה. מאחר ורצתה לפתח נדיבות ולעשות מעשים טובים עבור הבּוּדְּהַה והסַנְגְהַה שלו באופן משמעותי יותר, היה עליה למצוא מישהי שתדאג לבעלה. באותה עת, נערה יפה בשם סִירִימַה (Sirima) חיה ברָאגַ׳גַהַה (Rajagaha). עבור אלף חתיכות כסף ללילה, ניתן היה לשכור את שרותיה כיצאנית. לאחר שאוּטָּרָה שכרה את סִירִימַה במשך חמישה עשר יום, היא לקחה את סִירִימַה אל בעלה וביקשה את רשותו להקדיש עצמה לעשיית מעשים טובים במשך חמישה עשר יום. היא אמרה לבעלה שסִירִימַה תדאג לכל צרכיו במשך אותו זמן. בעלה, שהתענג על יופייה וקסמה של סִירִימַה, הסכים להסדר הזה. מאותו יום והלאה, הזמינה אוּטָּרָה את הבּוּדְּהַה ותלמידיו אל ביתה מידי יום והציעה לסַנְגְהַה ארוחות. לאחר שסיימו את ארוחותיהם, היא האזינה לשיחות הדְהַמַּה. אוּטָּרָה ניהלה באופן אישי את ההכנות של הארוחות במטבח וסייעה בכל דבר בו היה צורך. על אף העבודה המתישה, אוּטָּרָה הייתה מאוד מאושרת, ולכן היא חייכה וצחקה לעיתים קרובות. ביום הארבעה עשר, קרה שבעלה הביט אל תוך המטבח מחדרו וראה שהיא מכוסה בזיעה ולכלוך. כאשר ראה את פניה השמחות, הוא חייך לעצמו וחשב שאשתו עשתה החלטה מטופשת מאוד להכניס את עצמה לתוך הצרות הללו ולהאכיל את הנזירים הקרחים האלה. סִירִימַה ראתה אותו מחייך ומיד עלתה בה קנאה. היא חשבה שהחיוך של הבעל היה חיוך מתוך אהבה לאשתו האמיתית. אף על פי שסִירִימַה שהתה בביתם של הזוג ארבעה עשר יום בלבד, היא כבר שכחה שהיא נשכרה על ידי אוּטָּרָה ושאוּטָּרָה היא בעלת הבית האמיתית. הקנאה שלה הפכה כה חזקה עד שלבסוף עלה בה רצון לפגוע באוּטָּרָה. היא הלכה אל המטבח ולקחה קערה עם חמאה רותחת. כאשר אוּטָּרָה ראתה אותה מגיעה, היא החלה להרהר בעובדה שסִירִימַה סייעה לה בדרכים רבות. היא חשה הכרת תודה רבה ואהבה של רצון טוב כלפי סִירִימַה. בזכותה היה באפשרותה להקדיש את כל זמנה לעשיית מעשים טובים ולמלא את חובות אמונתה. כאשר ראתה את סִירִימַה נושאת את קערת החמאה הרותחת, היא הביעה משאלה: ״אם היו לי מחשבות עוינות כלשהן או כעס כלפי סִירִימַה, הלוואי שהחמאה הרותחת הזו תפגע בי. אם, לעומת זאת, לא היו לי כל מחשבות טינה כלפיה, אלא רק מחשבות של אהבה ורצון טוב הלוואי שהחמאה הרותחת הזו לא תפגע בי כלל״. ברגע שסִירִימַה שפכה את החמאה הרותחת על אוּטָּרָה, היא לא פגעה בה, בעצם, היא הרגישה כמו מים קרירים ומרעננים. וכך סִירִימַה לקחה קערת חמאה רותחת נוספת, אך העוזרות במטבח מנעו ממנה מלשפוך אותה על אוּטָּרָה. כאשר היא נפלה על הרצפה, העוזרות החלו לבעוט בה ולהכות אותה, אך אוּטָּרָה הורתה להן להפסיק וביקשה מהן להכין לסִירִימַה אמבטיה חמה, כדי להקל על כאביה. רק אז הבינה סִירִימַה את מה שעוללה. לאחר האמבטיה היא הלכה לאוּטָּרָה והתנצלה על מעשיה האכזריים. אוּטָּרָה הציעה לה לדבר עם הבּוּדְּהַה ולבקש את סליחתו.

כך הן הלכו אל הבּוּדְּהַה ולאחר שהציעו ארוחה, הן הקשיבו ללימוד, ובסיום שיחת הדְהַמַּה סִירִימַה הפכה לסוֹטַפַּנַּה. מה שהבּוּדְּהַה לימד היה שיש לנצח אדם כועס באמצעות אהבה של רצון טוב, יש לנצח אדם מושחת באמצעות התנהגות טובה, ויש לנצח אדם קמצן באמצעות נדיבות.

הסיפור על סַמַבַטִי

בתקופתו של הבּוּדְּהַה, המלך אוּדֵנַה (Udena) שלט בארץ קוֹסַמּבִּי (Kosambi). היו לו שלוש מלכות ראשיות: סַמַבַטִי (Samavati), מַגַנְּדִי (Magandi), ו-וַסוּלַדַטַּה (Vasuladatta). סַמַבַטִי הפכה לסוֹטַפַּנַּה כשפעלה על פי תורתו של הבּוּדְּהַה. בכל יום היא עסקה בפעולות מיטיבות כגון תרגול נדיבות, האזנה לשיחות דְהַמַּה, ועבודות התנדבות במנזר.

מַגַנְּדִי לעומת זאת, חשה עוינות כלפי הבּוּדְּהַה כיוון שהוא לא רצה להתחתן איתה. כתוצאה מכך, היא התחתנה עם המלך אוּדֵנַה. בשנאתה היא ביקרה ודיברה רעות על הבּוּדְּהַה בכל הזדמנות שהייתה לה. כמו כן היא גם לא חיבבה את סַמַבַטִי מכיוון שהיא הייתה מסורה לבּוּדְּהַה.

כאשר מַגַנְּדִי גילתה שהמלך ילך ללשכתה של סַמַבַטִי בעוד מספר ימים לאכול עמה ארוחת צהריים, היא ביקשה מדודה לשלוח אליה נחש קוברה שעקרו ממנו את שק הרעל שלו. כאשר קיבלה את הקוברה, היא שמה אותו בחור חלול בתוך הנבל של המלך והסוותה את הפתח בפרחים. המלך תמיד נשא את הנבל שלו לכל מקום שהלך, וביום שהלך ללשכתה של סַמַבַטִי, הוא לקח אותו עמו והציב אותו בקצה הכורסא. לאחר שנשכב למנוחה קצרה, מַגַנְּדִי נכנסה אל החדר ובחשאיות הסירה את הפרחים מהפתח שבנבל. מאחר והקוברה היה כלוא בתוך הנבל כבר מספר ימים, הוא זינק בפראות מבעד לפתח והתכונן לתקוף. הוא הרים את ראשו בגאווה והציג את כיפתו. המלך הפך מבועת ומיד קרא לסַמַבַטִי ולחמש מאות עוזריה. כאשר הבינה מה אירע, אמרה סַמַבַטִי לעוזריה ״אל נא תכעסו על אף אחד. אל תתנו למחשבות הרצון הטוב שלכם להתפוגג. פתחו מֵטָּא כלפי המלך ומַגַנְּדִי. מלבד מֵטָּא, אין לנו על מה לסמוך בסיטואציה הלא נעימה הזו״. כשלקחו את דבריה לתשומת ליבם, כולם פיתחו מחשבות של רצון טוב כלפי המלך ומַגַנְּדִי.

המלך אוּדֵנַה שרתח מזעם פקד על משרתו להביא לו חץ וקשת. ואז אמר לסַמַבַטִי ולעוזריה להסתדר בשורה. הוא כיוון את קשתו ואז ירה את החץ הראשון ישר אל סַמַבַטִי. מכיוון שלסַמַבַטִי היתה מֵטָּא אמיתית וחזקה, החץ הסתובב ועף בחזרה לכיוון חזהו של המלך. לבסוף החץ נפל על האדמה בדיוק מול כפות רגליו. אז חשב המלך ׳אם החץ הזה יכול לחדור סלע גדול, ושום דבר לא יכול למנוע ממנו מלפגוע במטרה, מדוע הוא לא פגע בסַמַבַטִי ובמקום זאת חזר אלי?׳ ואז הוא הבין – ׳הו! אפילו החץ הדומם הזה מכיר במעלותיה של סַמַבַטִי! אך אני אדם חי שנחשב לאיש נבון לא יודע את מעלותיה של סַמַבַטִי׳. עם ההבנה הזו, הוא הניח את הקשת על האדמה, נפל על ברכיו מול סַמַבַטִי וביקש את סליחתה.

הסיפור על מַגַה

לפני זמן רב חי אדם צעיר בשם מַגַה (Maga) בכפר במַלַאי (Malay) בארץ מַגַדַה (Magada). מַגַה נהנה מאוד לנקות, לא רק בתוך וסביב הבית אלא גם בסביבה הקרובה והרחוקה של ביתו. בכל פעם שהיה מפנה שבילים ועוקר עשבים, הוא היה מאוד מאושר. האושר שלו נבע מההנאה והשמחה של אנשים אחרים שנהנו מהסדר והניקיון. אם היו חלקים לא מיושרים בדרכים בתוך או סביב הכפר, מַגַה יישר אותם. במקומות בהם היו בדרכים שלוליות בוץ, הוא מילא אותן באדמה ואבנים. ואם מקומות התמלאו בעשבים שוטים, הוא פינה את העשבים משם. לא לקח זמן רב עד שהצטרפו למַגַה אנשים נוספים בפעילות ההתנדבותית שלו לפינוי הדרכים ושיפור התשתיות של סביבתם. לבסוף הם הפכו להיות קבוצה של שלושים ושניים גברים. כתוצאה מכך, הם הרחיבו את אזור העבודה שלהם למרחק של יוֹגַ׳נַה או שתי יוֹגַ׳נוֹת. יום אחד בעודם עסוקים בעבודתם ההתנדבותית, הם הגיעו אל כפר אחר. אולם, ראש הכפר לא אהב את הפלישה של קבוצת הגברים הצעירים הזו. הוא חש שהם לא צריכים לעשות את העבודה הזו מכיוון שאין בה הטבה מידית או שימוש עבורו. ראשו היה מלא במחשבות הבאות ׳אם הם היו מביאים קצת דגים, או בקר, או אלכוהול, הייתי יכול לעשות משהו עם הסחורות הללו. אך מעבודתם אינני יכול להשיג משהו שימושי, כך שאין בזה שום יתרון עבורי׳. כאשר ראש הכפר ניגש אל קבוצתו של מַגַה ואמר להם להביא כמה דגים, בקר, ואלכוהול, ולבצע כמה מטלות אחרות, מַגַה והגברים האחרים סרבו לעשות את הדברים האלה מכיוון שאלו מעשים מזיקים. הגברים הצעירים היו מודעים לחלוטין לסוג הפעולות שמובילות לתוצאות מזיקות ולסוג הפעולות שמובילות לתוצאות מיטיבות. הם תמיד נמנעו מלעשות מה שיש להימנע מלעשות אותו.

מאחר והגברים הצעירים לא פעלו על פי הוראותיו, ראש הכפר התרגז וכעס. ראשו הסתחרר והתמלא במחשבות מכוערות והוא אמר: ״אני מזהיר אתכם עכשיו! חכו עד שתכירו אותי כי אני אגרום לכם סבל, לכל אחד ואחד מכם. אני עומד לספר למלך על ההתנהגות המופרעת והחצופה שלכם״. ומיד הלך ראש הכפר אל המלך וסיפר לו על הכנופייה ״המסוכנת״ של הבריונים שאיימה על אנשי ממלכתו. לאחר שהמלך שמע את החדשות הרעות, הוא פקד על אנשיו לעצור את הכנופייה ולהביא ם אליו. כאשר המלך ראה את מַגַה ואת כל אנשיו עומדים מולו הוא לא היסס אפילו לרגע לתת את הפקודה להרוג אותם. הוא החליט לדון אותם להירמס על ידי פיל-ההרג שלו.

בעודו מחכה שישחררו את הפיל, מַגַה פנה אל אנשיו ואמר ״חברים, ברגע זה אנו יכולים לסמוך רק על מֵטָּא. פתחו מחשבות של רצון-טוב כלפי ראש הכפר, המלך, הפיל, כמו גם כלפי עצמכם״. מַגַה וכל הגברים הצעירים פיתחו את אותם מחשבות אמיתיות וחזקות של מֵטָּא כלפי כל היצורים החיים המעורבים בסיטואציה שלהם. כאשר פיל-ההרג שוחרר לבסוף, הוא לא העז להתקרב אל הגברים הצעירים הללו מכיוון שהם פיתחו מחשבות כאלה חזקות ועוצמתיות של רצון טוב. כאשר החדשות דווחו למלך, הוא הורה לאנשיו לכסות את מַגַה ואנשיו בקש ולשחרר את הפיל שוב. אך שוב, הפיל לא העז להתקרב אליהם אלא ברח בדיוק בכיוון ההפוך. כאשר ההתנהגות הזו חזרה על עצמה שוב ושוב, ראה בכך המלך דבר מוזר והניח שיש סיבה כלשהי להתנהגות המשונה של הפיל. לאחר בדיקה מעמיקה, הבין את המצב לאשורו, וראש הכפר המרושע נענש. בשל המֵטָּא החזקה והעוצמתית של מַגַה אף בעל חיים, במקרה הזה פיל-ההרג, לא יכול היה להרוג או לרמוס אותו למוות. למחשבות הרצון-הטוב של מַגַה היה את הכוח לשנות את תודעתו של פיל. אף על פי שהוא אומן לכעוס ולהרוג, תודעתו של הפיל הפכה חופשיה מכעס והתמלאה במחשבות של טוב לב. זהו כוח הסגולה של מֵטָּא.

הסיפור על דְהַמַּפָּאלַה

לפני שנים רבות המלך מַהַפַּטַפַּה (Mahapatapa) היה שליט בַּנָארֵס. באותה עת, הבּוֹדְּהִיסַטַּה נכנס לרחמה של המלכה צַ׳נְדַה-דֵבִי (Canda-Devi). לאחר שנולד, הוא קיבל את השם דְהַמַּפָּאלַה (Dhammapala). יום אחד כאשר הנסיך דְהַמַּפָּאלַה היה בן שבעה חודשים, רחצה אותו המלכה והלבישה אותו בזהירות. לאחר מכן, חיבקה את בנה בעדנה. בעוד המלכה מחבקת את בנה הצעיר, נכנס המלך מַהַפַּטַפַּה  אל מגוריה. המלכה אהבה מאוד את בנה הקטן, ואף על פי שראתה את המלך, היא לא נעמדה מיד לברך אותו בכבוד. המלך מַהַפַּטַפַּה  חשב לעצמו ״כבר עכשיו היא גאה מאוד בבנה. מה יהיה כשהוא יגדל?  ברור שהיא לא תשים לב אלי עוד. אם כך אני חייב להפטר מהילד מיד.״ הוא סב על עקבותיו מיד ושב בזעם אל כיסא המלכות שלו. לאחר מכן הוא זימן את המוציא להורג וציווה עליו ללכת אל מגורי המלכה ולהביא אליו את הנסיך הקטן דְהַמַּפָּאלַה. לאחר שהבינה שהמלך כועס עליה, המלכה בכתה בעודה אוחזת את התינוק הקטן בחיקה. אף על פי כן, דמעותיה לא מנעו מהמוציא להורג מלציית למצוות המלך ולחטוף את התינוק דְהַמַּפָּאלַה מחיקה. במרדף חרדה המלכה צַ׳נְדַה-דֵבִי הלכה בעקבותיהם אל חדר כס המלכות. המוציא להורג הציב את הילד על גבי קרש החיתוך אל מול המלך אשר ציווה עליו מיד לכרות את כפות ידיו של הילד הקטן. המלכה צַ׳נְדַה-דֵבִי נפלה על ברכיה והתחננה מהמלך לחתוך את כפות ידיה במקום. היא הפצירה במלך ואמרה לו שהילד הקטן חף מפשע, ושהאשמה היא כולה שלה. אף על פי שהתחננה והפצירה בו ללא הרף מבלי לעצור אף לקחת נשימה, הורה המלך שוב לכרות את כפות ידיו של הילד. המוציא להורג ציית ובאכזריות כרת את כפות ידיו של התינוק דְהַמַּפָּאלַה בן שבעת החודשים באמצעות גרזנו. מאחר והגרזן היה חד מאוד, שתי כפות הידיים נפלו ארצה כמקלות במבוק צעיר. גם הפעם הילד הקטן הזה, הבּוֹדְּהִיסַטַּה, לא נתן מקום לכעס ולא בכה, אלא עם לב מלא קְהַנְטִי ומֵטָּא, הוא עמד בכאב.

אימו כרעה ברך במהירות, והרימה את כפות הידיים הקטנות, והחזיקה אותם בחיקה בעוד היא בוכה במרירות בקולי קולות. ואז ציווה המלך לכרות את שתי רגליו. שוב צַ׳נְדַה-דֵבִי הפצירה לחפותו של הילד אך לשווא. ושתי הרגליים נכרתו. ולאחר שכרתו את הרגליים, הוא ציווה לכרות את הראש. בייאוש שוב הפצירה האם מהמלך, אך הוא התעלם מכל תחנוניה. כאשר הוא נתון לעונש כבד [אם לא יציית], המוציא להורג הוציא לפועל את מצוותו של המלך וכרת את ראשו של הילד. אפילו לאחר שהראש נכרת והילד מת, כעסו של המלך עדיין לא נעלם, אז הוא ציווה על המוציא להורג להשליך את גופתו של הילד הקטן מעלה באוויר ולכתר אותו בעזרת קצהו של פגיון כאילו הוא עושה זר. עד כדי כך הייתה אכזריותו של האב המרושע. כאשר היא עדה לכל האירועים האכזריים הללו, האם צַ׳נְדַה-דֵבִי הכתה את חזה והתייפחה, ולבסוף מתה בו במקום. ברגע שהמלכה מתה, המלך מַהַפַּטַפַּה נפל מכס מלכותו על הרצפה והאדמה בלעה אותו אל תוך הגיהינום אַבִיצִ׳י.

במשך כל המעשים הזדוניים והנבזים הללו, הילד הקטן דְהַמַּפָּאלַה לא כעס. אפילו בשעת מותו, הוא מת מלא סבלנות ללא כל שנאה בליבו. יוגים, כתלמידיו של הבּוּדְּהַה, בטח אין לכם אויבים כאלה שיענו אתכם בדרך שבה המלך עינה את דְהַמַּפָּאלַה. הבּוֹדְּהִיסַטַּה לא כעס אפילו לנוכח מעשים כה נבזיים ונוראיים, הוא עמד בכל ההתנהגות הזו בסבלנות. לכן, האם גם אתם תוכלו לנסות להיות סבלניים מבלי לכעוס? כאשר תהרהרו בדרך הזו, תוכלו לזנוח כל כעס שיש לכם כלפי אויבכם ולהמשיך לפתח מֵטָּא.

מֵטָּא סוטה בפאלית

1.

yassanubhavato yakkha

neva dassenti bhisanam

yamhi cevanuyuñjanto

rattindiva-matandito

2.

sukham supati sutto ca

papam kiñci na passati

evamadigunupetam

parittam tam bhanama he

3.

karaniya-matthakusalena

yam tam santam padam abhisamecca

sakko uju ca suhuju ca

suvaco cassa mudu anatimani

4.

santussako ca subharo ca

appakicco ca sallahukavutti

santindriyo ca nipako ca

appagabbho kulesu ananugiddho

5.

na ca khuddam samacare kiñci

yena viññu pare upavadeyyum

sukhino va khemino hontu

sabbasatta bhavantu sukhitatta

6.

ye keci panabhutatthi

tasa va thavara va anavasesa

digha va ye mahanta va

majjhima rassaka anukathula

7.

dittha va yeva adittha

yeva dure vasanti avidure

bhuta va sambhavesi va

sabbasatta bhavantu sukhitatta

8.

na paro param nikubbetha

natimaññetha katthacinam kanci

byarosana patighasañña

nañña-maññassa dukkha-miccheyya

9.

mata yatha niyam puttam

ayusa ekaputta-manurakkhe

evam pi sabbabhutesu

manasam bhavaye aparimanam

10.

mettañca sabbalokasmim

manasam bhavaye aparimanam

uddham adho ca tiriyañca,

asambadham averam asapattam

11.

titthañ caram nisinno va

sayano va yava tassa vigatamiddho

etam satim adhittheyya

brahmametam viharam idhamahu

12.

ditthiñca anupaggamma

silava dassanena sampanno

kamesu vineyya gedham

na hi jatu gabbhaseyyam punareti ti

metta-suttam nitthitam

[1]   לסוֹטַפַּנַּה (sotapanna): נכנס לזרם. הכינוי לשלב הראשון של ההתעוררות בו המתרגל הופך מאדם פשוט לאדם אצילי (אָרִיָה, ariya).