השלבים של ידיעה תבונית

כאשר מתרגלים מדיטציית וִיפַּסַּנָא באופן הזה, המתרגל יעבור דרך סדרה של שלבים או חוויות עוקבות. התקציר הבא מציג את השלבים של ידיעות תבוניות או תובנות וִיפַּסַּנָא.

נַמַה-רוּפַּה פַּרִיצְּ׳הֵדַה נְיָאנַה: התובנה של התופעה הפיזית-מנטלית (namarupa pariccheda ñana)

במהלך שיחת הדְהַמַּה הזו המיקוד שלנו השתנה ממדיטציית מֵטָּא למדיטציית וִיפַּסַּנָא. ככל שנמשיך את התרגול של התבוננות וציון החוויות שלנו, השלווה והריכוז של התודעה יעמיקו, כך שלבסוף נראה שאין באמת ׳עצמי׳, ׳אני׳, ׳אתה׳, ׳גבר׳, ׳אישה׳, ׳יצור אנוש׳, ׳יצור שמימי׳, או ׳בְּרַהְמַה׳. אין עצמי או נשמה, יש רק שתי תופעות: האובייקט והידיעה של האובייקט. זוהי ההבנה של נַמַה ורוּפַּה (מנטליות ופיזיות, או התופעה הפיזית-מנטלית), והיא נקראת ׳נַמַה-רוּפַּה פַּרִיצְּ׳הֵדַה נְיָאנַה׳.

פַצַּ׳יַה פַּרִיגְּהַה נְיָאנַה: התובנה של סיבה ותוצאה (paccaya pariggaha ñana)

לאחר שנמשיך להתבונן ולתייג, תיווצר הבנה שהתודעה הצופה מופיעה מכיוון שקיים אובייקט לצפות בו. מכיוון שמתרחשת תנועת עלייה, התודעה הצופה גם נוצרת. מכיוון שמתרחשת תנועת נפילה, התודעה הצופה גם נוצרת. כאשר יש חוסר תחושה בגפיים ותחושות דגדוג, התודעה הצופה שיודעת את חוסר התחושה והדגדוג גם נוצרת. מכיוון שיש כוונה להרים את כף הרגל, התנועה של ההרמה מתרחשת. מכיוון שיש כוונה לדחוף את כף הרגל קדימה, התנועה הפיזית של דחיפה קדימה מתרחשת. מכיוון שיש כוונה להוריד את כף הרגל, התנועה הפיזית של הורדה מתרחשת. מכיוון שקיים צבע ואיבר חישה פיזי, העיניים, הכרת הראייה מתרחשת. מכיוון שקיים צליל ואוזניים, הכרת-שמיעה מתרחשת. כתוצאה מגורם, תוצאה מתרחשת. ההבנה הזו מכונה ׳פַצַּ׳יַה פַּרִיגְּהַה נְיָאנַה׳ (הידיעה התבונית של גורם ותוצאה).

סַמַּסַנַה נְיָאנַה: התובנה של הבנה מלאה (sammasana ñana)

כאשר אנו מתקדמים עם התרגול שלנו, הריכוז שלנו מתעמק כך שאנו הופכים מודעים לתחילת, משך, וסיום תנועת העלייה והירידה [של הבטן]. אנו יכולים לשים לב גם לרגשות שונים מכיוון שהפכו יותר ברורים ומובחנים. כאשר אנו מציינים אותם בתשומת לב, אנו רואים שהם נעלמים וכך מבינים את הטבע הארעי שלהם (אַנִיצַּ׳ה). עם ההופעה וההעלמות החוזרת ונשנית של אובייקטים אנו גם מבינים את הטבע המדכא וחסר הסיפוק בתופעות או ׳טבע הסבל׳ (דוּקְּהַה). בכל פעם שאנו מציינים תחושות כאב בלתי נסבלות, אנו מודעים לשני תהליכים בלבד, תחושת הכאב המתויגת והתודעה המתייגת. ומכיוון שאנו לא מודעים לצורת הגוף, הידיים, הרגליים, הברכיים, או כל חלק אחר, מגיעים להבנה שאין ׳אדם׳, ׳יצור חי׳, ׳אני׳, ׳אתה׳, ׳גבר׳, ׳אישה׳, ׳בן אנוש׳, או ׳יצור שמימי׳. אנו מבינים שרק תהליכים טבעיים קיימים (אַנַטָּא). התובנה הזו אל תוך שלושת המאפיינים: אַנִיצַּ׳ה, דוּקְּהַה, ואַנַטָּא (ארעיות, סבל, וחוסר-עצמיות) של כל התופעות הפיזיות והמנטליות מופיעה ומכונה ׳סַמַּסַנַה נְיָאנַה׳ (הידע התבוני של הבנה מלאה).

אוֹדַיַבַּיַה נְיָאנַה: התובנה של ההופעה וההעלמות (udayabbaya ñana)

עם התעמקות התרגול, התובנה של ארעיות (אַנִיצַּ׳ה), סבל (דוּקְּהַה), וחוסר-עצמיות (אַנַטָּא) של כל תופעות הפיזיות והמנטליות (שמהוות את חמשת המצרפים) הופכת חדה וחודרת. בזמן הזה, תחושות כאב בלתי נסבלות נחלשות בהדרגה, כך שההתבוננות והתיוג נעשים טובים יותר. עם כל רגע של תיוג, אנו רואים את ההעלמות המהירה של האובייקט. בכל פעם שאובייקט מופיע, הוא מתויג ומיד נעלם. כאשר אובייקט חדש מופיע, אנו מתייגים אותו מיד, ושוב הוא נעלם מיד. בתהליך הזה אנו מגיעים להבנה שהאובייקט בקושי קיים אפילו לרגע אחד לפני שהוא מיד נעלם. זה נראה כאילו האובייקט כמו טיפת גשם נופלת ובאופן מידי מתפוגגת ונעלמת ברגע שהיא נוגעת בשטח פני נהר. באופן דומה, ה תופעות הפיזיות והמנטליות קיימות רק לרגע קצרצר. אנו רואים בבהירות שהתופעה מופיעה, וברגע שהיא מתויגת, היא נעלמת באופן מידי. אנו מגיעים להבנה שכל מה שמתויג בין אם זה תנועת העלייה והירידה, עמידה, ישיבה, מתיחה או כיפוף של זרוע, כל אובייקט באופן סדיר מופיע ונעלם בשלבים קצרים, אחד אחרי השני. כאשר אנו מתרגלים מדיטציה בהליכה, אנו מגיעים להבנה שההרמה של כף הרגל מתרחשת בשלבים ושכל תופעה פיזית ומנטלית מופיעה ומיד לאחר מכן נעלמת. זה מהווה את הידע התבוני של ההופעה וההעלמות של התופעות הפיזיות והמנטליות (אוֹדַיַבַּיַה נְיָאנַה, udayabbaya ñana). בתחילת השלב הזה של הידע התבוני נחוות מעט מאוד תחושות כאב בלתי נסבלות. בנוסף, נראה שהאובייקטים אותם מתייגים מופיעים על פי דרכם, והתודעה המתייגת נראית כאילו היא פועלת באופן אוטומטי, בלי מאמץ מיוחד. בשלב הזה המודעות הפכה חזקה כמובן. מאחר והתודעה מאוד רגועה, חוויות אחרות יכולות להתרחש כמו התשוקה לעשות מאמצים גדולים יותר (וִירִייַה, viriya) בתרגול, תחושות התעלות של שמחה (פִּיטִי, piti), התגלמויות שונות של אור (אוֹבְּהַסַה, obhasa), תחושות שלווה בגוף ובתודעה (פַּסַדְּהִי, passaddhi), הרגשת שמחה נעלה (סוּקְהַה, sukha), ידיעה ברורה ומובחנת (נְיָאנַה, ñana) של המאפיינים ארעיות, סבל, וחוסר-עצמיות, וביטחון איתן (אַדְהִימוֹקְּהַה, adhimokkha) בשלושת אבני-החן. עם החוויות הללו, היקשרות (נִיקַנּטִי, nikanti) לתופעות השונות הללו יכולה לקרות מאחר והן מאוד מהנות. כל התופעות הללו מכונות ׳וִיפַּסַּנוֹפַּקִּילֵסַה׳ (vipassanupakkilesa) או ׳המכשילים של וִיפַּסַּנָא׳.

בְּהַנְגַה נְיָאנַה: התובנה של העלמות  (bhanga ñana)

כאשר אנו מבינים שהחוויות הללו הן מכשילים של וִיפַּסַּנָא, עלינו לתייג בעקביות את התופעות המהנות והמענגות הללו. כשאנחנו בשלב הזה, אנו מגיעים להבנת ארעיות, סבל, וחוסר עצמיות של התופעות הפיזיות והמנטליות הללו באופן יותר ברור. ההופעות של התופעות המנטליות והפיזיות יתויגו בתדירות נמוכה יותר, ואנו נראה רק העלמות של אובייקטים. החוויה דומה להסתכלות על אדם מפוחד או מבויש שאינו יכול לסבול שמביטים בו, ולכן הוא מסיט את פניו הרחק במהירות מעיני הצופה. זה כאילו התופעות הפיזיות והמנטליות לא יכולות לסבול שמתבוננים בהן, אז הן נעלמות מיד כשמתייגים אותן. זוהי התובנה של הבנת ההעלמות (בְּהַנְגַה נְיָאנַה). כאשר אנו מגיעים לשלב הזה של תובנה, צורות, מבנים, וקונספטים – כולם נעלמים. לעיתים כל צורת הגוף נעלמת וכל מה שנותר הוא התודעה המתייגת, התודעה הצופה. בשלב הזה התרגול מרגיש לעיתים מאוד לא מספק.

בְּהָאיַה נְיָאנַה: התובנה של פחד (bhaya ñana)

כאשר מתרגלים מודעים רק להעלמות התופעות הפיזיות והמנטליות, פחד עלול להופיע מכיוון שהם חווים ומתעמתים עם העלמות חוזרת ונשנית של כל התופעות המנטליות והפיזיות. כאשר מתרגלים חווים אובייקטים מפחידים, עליהם לתייג ׳פחד, פחד׳, או ׳,מפחד, מפחד׳. זהו הטבע של ׳בְּהָאיַה נְיָאנַה׳, התובנה של פחד.

אַדִינַבַה נְיָאנַה: התובנה של חוסר הסיפוק שבתופעות (adinava ñana)

כאשר המתרגל ממשיך לציין את כל התופעות הפיזיות והמנטליות, הוא רואה רק את ההעלמות עם כל תיוג, וכך הופך להיות מודע לפגמים, חוסר השלמויות, והטבע הלא מספק של התופעות. אף על פי שהוא מצליח לציין את המצבים הללו אין לו התלהבות מהתרגול. ייתכן שהמתרגל יחוש חסר מוטיבציה ומותש, ייתכן שירגיש מדוכא ומיואש. כאשר ימשיך לתייג את המצבים המנטליים הללו בעקביות, הוא יראה גם את היעלמותם. ההבנה של חוסר הסיפוק בכל התופעות הפיזיות והמנטליות היא הטבע של ׳אַדִינַבַה נְיָאנַה׳, התובנה של חוסר הסיפוק שבתופעות.

נִיבִּידַה נְיָאנַה: התובנה של התפכחות (nibbida ñana)

עם התעמקות התובנה המושגת מתרגול, ככל שהמתרגל מתבונן ומתייג כך גדלים העייפות, השעמום, והדחייה שהוא ירגיש מהגוף ומהתודעה, וכן גם חוסר עניין כתוצאה מאובדן המקסם של התופעות. אף על פי שאין תשוקה להתבונן ולתייג, הוא ממשיך לתייג. לעיתים, הוא נאלץ להתבונן ולתייג אובייקטים דוחים ומגעילים, והתודעה באמת תרגיש גועל, אך כאשר האובייקטים הללו מתויגים, גם הם ייעלמו. ההתגלמויות הללו הן הטבע של ׳נִיבִּידַה נְיָאנַה׳, התובנה של התפכחות.[1]

מוּנְצִ׳יטוּקַמַיַטַנַה נְיָאנַה: התובנה של הרצון לשחרור (muncitukamayatana ñana)

כאשר המתרגל חווה תופעות פיזיות ומנטליות כמתישות ודוחות, עולה הרצון לזנוח את הגוף הזה והתודעה הזו או להפטר מהם. יש רצון חזק להשתחרר מהגוף הזה, מהתודעה הזו, ומכל הסָנְקְהַרוֹת (מצבים מותנים, sankharā). כאשר יוגי מתרגל מדיטציה בישיבה, יתכן וירצה לקום ולעשות מדיטציה בהליכה, וכאשר הוא עושה מדיטציה בהליכה, הוא ירצה לחזור למדיטציה בישיבה. מה שלא יעשה בין אם יהיה זה מדיטציה בישיבה או מדיטציה בהליכה, תהיה לו הרגשה של חוסר מנוחה. אולם כאשר ימשיך לתייג את האובייקטים בשקדנות, האובייקטים יעלמו. זהו הטבע של ׳מוּנְצִ׳יטוּקַמַיַטַנַה נְיָאנַה׳, התובנה של הרצון לשחרור.

פַּטִיסַנְקְהַה נְיָאנַה: התובנה של הבחינה מחדש (patisankha ñana)

עם הרצון הנלהב הזה לשחרור, המתרגל שב לתרגל ומתייג שוב ושוב את כל התופעות הפיזיות והמנטליות. והוא ממשיך לתייג את שלושת המאפיינים – ארעיות, סבל, וחוסר-עצמיות, אשר מובנים כעת אפילו בבהירות ובהבחנה גדולות יותר מאשר קודם. ׳פַּטִיסַנְקְהַה נְיָאנַה׳ כוללת הבחנה מחדש של המאפיינים אַנִיצַּ׳ה, דוּקְּהַה, ואַנַטָּא.

סַנְקְהַרוּפֵּקְּהַה נְיָאנַה: התובנה של איזון (sankarupekkha ñana)

כאשר היוגי ממשיך את התרגול השקדני שלו, הריכוז הופך עמוק וחזק מאוד. אז הטבע של אַנִיצַּ׳ה, דוּקְּהַה, ואַנַטָּא נחווה באופן ברור ומובחן יותר, והתודעה המתייגת הופכת יציבה ורגועה כמו קרש עץ שקשור היטב לקיר עם מסמרים. אף שהמתרגל מנסה להסיט את התודעה לאובייקט אחר, היא נחה בביטחון ובנוחות על האובייקט המנטלי והפיזי בו מתבוננים ואותו מתייגים. תחושות המותשות וחוסר-העניין הקודמות נעלמו לחלוטין. אין עוד שעמום או תחושות התעלות, וגם לא סבל או שמחה. תרגול התובנה מתקדם היטב. אובייקטים שמופיעים וצריכים לתייג אותם, פשוט מתויגים וזה הכל. היוגי מתרגל בנינוחות ללא מאמץ מיוחד. תיוג התופעות הפיזיות והתופעות המנטליות (סָנְקְהַרוֹת) באיזון מנטלי הוא הטבע של ׳סַנְקְהַרוּפֵּקְּהַה נְיָאנַה׳, התובנה של איזון.

אַנוּלוֹמַה נְיָאנַה: התובנה של ההבשלה (anuloma ñana)

כאשר סַנְקְהַרוּפֵּקְּהַה נְיָאנַה (התובנה של איזון) מבשילה, התודעה המתייגת מאיצה, כך שהתיוג של כל אובייקט מתרחש ברצף מהיר. כאשר זה קורה, חלק מהיוגים מנסים חזק יותר ומתאמצים יתר על המידה בתיוג שלהם, או שהם מניחים שמשהו לא בסדר ומשנים את האופן בו הם מתייגים. בחלק מהמקרים, יוגים אפילו מתחילים לחשוב על מה שקורה להם. כאשר זה קורה, הריכוז שלהם נחלש, וכתוצאה מכך התיוג שלהם מדּלדל, ואז יתכן שיהיו להם הפסקות ברצף המודעות. אולם, אם המתרגל שוב מתייג כל אובייקט בתשומת לב, התיוג יהפוך מהיר וחד כמקודם. התודעה המתייגת שוב תאיץ עד שהיא תבחין ותתייג כל אובייקט במהירות רבה מאוד.

אף על פי כן, אם המתרגל עושה יותר מידי מאמץ לתייג או מתחיל לחשוב על מה שהוא חווה, אז הוא ייסוג בתרגול, והתודעה המתייגת תהפוך דלילה עם מרווחים רבים. כל החוויות הללו הן התגלמויות של ׳אַנוּלוֹמַה נְיָאנַה׳ (התובנה של ההבשלה), אשר משלבת את שמונ, השלבים הקודמים של הידע התבוני עם התובנות הבאות של מַגַה נְיָאנַה (ידיעת הדרך). זה גם מכונה ׳ווּטְהַנְגַמִינִי וִיפַּסַּנָא נְיָאנַה׳ (vutthanagamini vipassana ñana), או התובנה המובילה לפריצה. ׳ווּטְהַנַה׳ משמעו ׳לעבר מַגַה׳, ו-׳גַמִינִי׳ משמעות מוביל.

גוֹטְרַבְּהוּ נְיָאנַה: התובנה של שינוי שושלת (gotrabhu ñana)
מַגַּה נְיָאנַה: ידיעת-הדרך (magga ñana)
פְּהַלַה נְיָאנַה: ידיעת-הפרי (phala ñana)
פַּצַּ׳בֵקְּהַנַה נְיָאנַה: התובנה של הסקירה (paccavekkhana ñana)

כאשר התובנה המובילה לפריצה (ווּטְהַנְגַמִינִי וִיפַּסַּנָא נְיָאנַה) מבשילה וכל היכולות המנטליות מאוזנות, התיוג תופס תנופה, והתודעה פועלת במהירות יוצאת מן הכלל. תשומת הלב הראשונה הולכת לחידלון של כל המצבים (סָנְקְהַרוֹת) היא ׳גוֹטְרַבְּהוּ נְיָאנַה׳ או התובנה של שינוי שושלת. זוהי התובנה שמנתקת את השושלת של היצור הארצי (פּוּטְהוּגַּ׳נַה, puthujjana) ונכנסת לשושלת האציליים (אַרִייַה, ariya). ׳מַגַּה נְיָאנַה׳ (ידיעת-הדרך), ו-׳פְּהַלַה נְיָאנַה׳ (פרי-הדרך) המסתיימים בחוויה של חידלון כל המצבים. הסקירה של החוויה של חידלון כל המצבים היא ׳פַּצַּ׳בֵקְּהַנַה נְיָאנַה׳ או התובנה של הסקירה. יוגים ואנשים בעלי יכולת המתרגלים בשקדנות יכולים לחוות ולממש את השלבים האלה של התובנות בעצמם. בשל הסיבות הללו עליכם ראשית לתרגל מדיטציית מֵטָּא לפני שאתם מתרגלים מדיטציית וִיפַּסַּנָא. בעזרת הריכוז שתשיגו ממדיטציית מֵטָּא כבסיס, תוכלו לאחר מכן להפנות את תשומת ליבכם לתרגול מדיטציית וִיפַּסַּנָא. באמצעות תרגול שקדני, אני מאחל לכולכם שתהיו חופשיים מסכנה ופגע, ותגשימו את האושר של מַגַּה, פְּהַלַה, ונִיבָּאנַה בקלות.

[1]   התובנה הזו מכונה ׳התפכחות׳ בשל אובדן מקסם השווא של התופעות, אובדן העניין של המתרגל בכל התופעות, לאחר שגילה את טבען האמיתי.