השגת גְ׳הָאנַה בתרגול מֵטָּא

באמצעות תרגול מדיטציית מֵטָּא ההרגשה של מֵטָּא הופכת כה עוצמתית וחזקה עד שהתודעה שוהה ביציבות על האובייקט של המֵטָּא. באותה עת, התודעה מלאה במשאלה הכנה שהאדם האחר יהיה מאושר, שליו, נינוח, וחופשי מחרדה. התודעה הופכת מאוד רגועה ואינה נודדת הרחק מאובייקט המדיטציה. ישנם שני סוגים של שלווה: סוג אחד של שלווה הוא תוצאה של התודעה היוצאת אל האדם המהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא בחזרה על האיחולים כלפיו לאושר, שלווה, ורווחה. הסוג השני של שלווה, לעומת זאת, הוא תוצאה של התמקדות התודעה בתמונה המנטלית של האדם שמהווה האובייקט של המדיטציה בחזרה על האיחולים כלפיו לאושר ושלווה. בדרך זו נוכל לומר שיש שני סוגים של שלווה. השגה של כל אחד מסוגי השלווה הללו מכונה השגת גְ׳הָאנַת מֵטָּא.

מתרגל מֵטָּא יכול להשיג את הגְ׳הָאנַה הראשונה, השנייה, והשלישית, כלומר את שלושת הרמות הראשונות של גְ׳הָאנַה. כך כאשר אנו משתמשים בסיווג של ארבעת הגְ׳הָאנוֹת (שיטת הסוטות). אך אם אנו משתמשים בסיווג של חמש הגְ׳הָאנוֹת (שיטת האַבְּהִידְהַמַּה), המתרגל יכול להשיג את הגְ׳הָאנַה הרביעית.

גְ׳הָאנַה (הטמעות)

האמירה: ״jhayati upanijjhayatiti jhanam״ – משמעה שהתודעה נותרת יציבה על אובייקט המדיטציה. התודעה מרוכזת לחלוטין ו״נדבקת״ לאובייקט המדיטציה. כאשר התודעה שוהה ביציבות על אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד לאובייקטים אחרים, אז נוכל לקרוא למצב הזה ׳גְ׳הָאנַה׳ או ׳הטמעות׳. ניתן לקרוא לזה גם ׳סַמָאדְהִי׳ (samadhi) או ׳ריכוז׳.

הגְ׳הָאנַה השנייה מובחנת מהגְ׳הָאנַה הראשונה במידת רוגע הרבה יותר גבוהה. בגְ׳הָאנַה השלישית יש יותר שלווה מאשר בגְ׳הָאנַה השנייה, ובגְ׳הָאנַה הרביעית, יש אפילו יותר שלווה ורוגע מאשר בגְ׳הָאנַה השלישית. בתלות בעומק השלווה, המתרגל מתקדם לכל דרגת גְ׳הָאנַה הולכת וגדלה.

להטמעות או לגְ׳הָאנַה[1] הראשונה יש חמישה גורמים:

1. כיוונון התודעה אל אובייקט (וִיטַקַּה[2])
2. שמירת התודעה על האובייקט (וִיצָ׳ארַה[3])
3. עניין והנאה באובייקט (פִּיטִי[4])
4. שמחה עם האובייקט (סוּקְּהַה[5])
5. קשב חד-נקודתי על האובייקט (אֶקַגַּטָא[6])

הסברתי את סדר גורמי הגְ׳הָאנַה האלה (גְ׳הָאנַנְגַה, jhānanga) כפי שהם מתוארים בכתבים. בשל הנוכחות של מצב התודעה הרגוע הזה המתרגל מרגיש התעלות. מאחר ויש רוגע הוא מרגיש שמחה. זהו ׳הטעם׳ שאנו יכולים לחוות בעצמנו כאשר אנו מתרגלים.

כאשר הרוגע מתעצם, המתרגל מגיע לדרגה גבוהה יותר של גְ׳הָאנַה, היכן שוִיטַקַּה, הגורם שמכוון את התודעה לאובייקט ווִיצָ’ארַה, הגורם ששומר את התודעה עם האובייקט, שניהם נפסקים. כתוצאה מכך, המתרגל מרגיש מאוד רגוע. אם מתרחשת חשיבה אז התודעה עדיין קצת לא יציבה. אך כעת הגורמים של הכוונת הקשב והשימור של התודעה על האובייקט לא נוכחים עוד. ישנם רק שלושה גורמים: קשב חד-נקודתי, הנאה מתוך עניין באובייקט, ושמחה. כאשר המתרגל מגיע לשלב השני של גְ׳הָאנַה, אפילו הנאה מתוך עניין באובייקט (תחושת התעלות) לא נוכחת עוד. רק שני הגורמים של שמחה וקשב חד-נקודתי קיימים בתודעה. כאשר תחושת התעלות קיימת, התודעה עדיין רוטטת, כך שאף אובייקט המדיטציה כמו גם הרגשת המֵטָּא עלולות להעלם. אם מֵטָּא נעלמה, המתרגל צריך לפעול בחריצות לגרום למֵטָּא להופיע שוב. זה אומר שהתודעה אינה רגועה דיה.

בקצרה, שלושת השלבים של גְ׳הָאנַה מובחנים באופנים הבאים: הגְ׳הָאנַה הראשונה מכילה את הגורמים יישום ראשוני, יישום מתמשך, תחושת התעלות, שמחה, וחד-נקודתיות. הגְ׳הָאנַה השנייה מכילה את הגורמים תחושת התעלות, שמחה, וחד-נקודתיות. הגְ׳הָאנַה השלישית מכילה את הגורמים של שמחה וחד-נקודתיות. בהשגת הגְ׳הָאנַה הרביעית, התודעה הופכת אף יותר שלווה, כך שהגורם של שמחה אינו קיים עוד. יש רק רוגע או שלווה. המתרגל אינו מודע לשמחה ואינו מודע לסבל. התודעה מאוזנת לגמרי. זה מכונה שוויון נפש או איזון מנטלי (אוּפֵּקְּהַה). בשלב הרביעי של הגְ׳הָאנַה רק הגורמים של שוויון נפש וקשב חד-נקודתי נוכחים.

מאחר ואנו מתרגלים מֵטָּא, עלינו לפתח בתודעתנו שוב ושוב את האיחולים לרווחתם ואושרם של יצורים חיים אחרים. משמעות הדבר היא שמתרגלים שמפתחים מֵטָּא לא צריכים לחוש שוויון נפש כלפי יצורים חיים אחרים מאחר ששוויון נפש משמעו לא לאחל לאחרים אושר ולא לאחל לאחרים סבל. שוויון נפש שם בצד את הדאגה לאושרם וסבלם של יצורים חיים אחרים. מאחר ומֵטָּא ושוויון נפש שונים זה מזה, המתרגל שמפתח מֵטָּא אינו יכול להגיע לגְ׳הָאנַה הרביעית אשר גורמיה הם שוויון נפש וקשב חד-נקודתי. הוא יכול להגיע רק עד לגְ׳הָאנַה השלישית.

הגְ׳הָאנוֹת המושגות על ידי תרגול מֵטָּא

אם הגְ׳הָאנוֹת מחולקות לפי ארבעה שלבים על פי שיטת הסוּטַנְטַה, מתרגל המֵטָּא יכול להגיע רק עד גְ׳הָאנַה שלישית.

1. לגְ׳הָאנַה הראשונה יש חמישה גורמים: יישום ראשוני (וִיטַקַּה), יישום מתמשך (וִיצָ׳ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
2. לגְ׳הָאנַה השניה יש שלושה גורמים: תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
3. לגְ׳הָאנַה השלישית יש שני גורמים: שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
4. לגְ׳הָאנַה הרביעית יש שני גורמים: חד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא), ושוויון נפש (אוּפֵּקְּהַה).

אם הגְ׳הָאנוֹת מחולקות לחמישה שלבים לפי שיטת האַבְּהִידְּהַמַּה, מתרגל המֵטָּא מסוגל להשיג את הגְ׳הָאנַה הרביעית.

1. לגְ׳הָאנַה הראשונה יש חמישה גורמים של יישום ראשוני (וִיטַקַּה), יישום מתמשך (וִיצָ’ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות.
2. לגְ׳הָאנַה השנייה יש ארבעה גורמים: יישום מתמשך (וִיצָ’ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
3. לגְ׳הָאנַה השלישית יש שלושה גורמים: תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
4. לגְ׳הָאנַה הרביעית יש שני גורמים: שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).
5. לגְ׳הָאנַה החמישית יש שני גורמים: חד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא), שוויון נפש (אוּפֵּקְּהַה).

כפי שהוסבר קודם, הגְ׳הָאנַה החמישית עם שני הגורמים של חד-נקודתיות, ושוויון נפש לא נגישה למי שמתרגל מדיטציית מֵטָּא.

אוּפַּצָ׳ארַה סַמָאדְהִי ואַפַּנָא סַמָאדְהִי

בריכוז התודעה על האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא, אנו לומדים לפתח בצורה מתמדת שוב ושוב לאחל לשלומו ואושרו. יש לתרגל זאת מאה פעמים, אלף פעמים, עשרת אלפים פעמים, ואפילו מאה אלף פעמים. כאשר אנו מתרגלים באופן הזה, ככל הנראה תודעותינו ינדדו לאובייקטים אחרים. התוצאה של הזליגה התכופה של התודעה היא מצבי תודעה מזיקים המכונים נִיבַרַנַה (nivarana) ובעברית ׳מכשולים מנטליים׳. ברגע שאנו מודעים למצבים המנטליים והמחשבות הללו, עלינו להשיב בעדינות את התודעה בחזרה אל תרגול המֵטָּא שלנו מבלי לעסוק בהם. כאשר הריכוז נעשה חזק יותר, הנדידה הזו תתרחש לעיתים פחות קרובות. כאשר הריכוז הופך חזק ועוצמתי, התודעה תישאר ממוקדת על האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד. מצב זה מכונה אוּפַּצָ׳ארַה סַמָאדְהִי ובעברית ׳ריכוז מקורב׳, והוא חופשי מכל המכשולים המנטליים.

כאשר הריכוז המקורב הופך חזק ויציב, התודעה תהיה מרוכזת באדם המהווה את אובייקט המדיטציה בתרגול המֵטָּא כאילו היה מרחף או נישא בחלום. בתחילה, ריכוז ההיטמעות (אַפַּנָא סַמָאדְהִי) נמשך במשך רגע אחד. אך לאחר תרגול רציף התודעה תישאר בגְ׳הָאנַה משך זמן רב יותר, בתחילה למשך דקה או שתיים, ואז שלוש או ארבע דקות, ואז למשך עשר דקות, ולבסוף במשך שלושים דקות או שעה. עם ריכוז היטמעות, התודעה תישאר בצורה איתנה ובאופן אקסקלוסיבי ממוקדת באדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד לאובייקטים אחרים אף כאשר מראות וצלילים שונים נמצאים בסביבה.

תחושות התעלות (פִּיטִי) ושמחה (סוּקְהַה) יהפכו מאוד ניכרות. ובנוסף וִיטַקַּה, היישום הראשוני שמכווין את התודעה לאובייקט של מדיטציית המֵטָּא שלנו, יהפוך חד ומוגדר היטב. כל הגוף יחוש קל, ותהיה הרגשה חזקה ביותר של רווחה. התודעה תהיה חד-נקודתית לחלוטין ולא תנדוד.

הגורמים הללו המובחנים באופן יוצא דופן – היישום הראשוני, היישום המתמשך, תחושת ההתעלות, השמחה, וחד-הנקודתיות, הם חלק מהגְ׳הָאנַה הראשונה. כאשר כל הגורמים הללו נוכחים, הגענו לגְ׳הָאנַה ראשונה. בוִיסוּדְּהִימַגַה נאמר: ״evarupe ca poggale kamam appana sampajjati״. משמעות הדבר שמתרגל מֵטָּא יכול להגיע לאַפַּנָא סַמָאדְהִי.

מאחר והגורמים של יישום ראשוני ויישום מתמשך מוכלים בגְ׳הָאנַה הראשונה, הריכוז עדיין לא מספיק מפותח. אף אם אנו נטמעים בגְ׳הָאנַה, אנו עלולים לצאת מהגְ׳הָאנַה אם נשמע רעשים חזקים מאחר והתודעה עדיין נודדת למקור הרעש. מהסיבה הזו אנו צריכים להתמקד שוב ושוב באדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא, כך שהשלב הבא של הגְ׳הָאנַה שאינו כלול בגורמי וִיטַקַּה ווִיצָ’ארַה מופיע. כאשר הריכוז הופך חזק, התודעה הופכת רגועה וחסרת דאגה, והגורמים של תחושת התעלות ושמחה הופכים נוכחים בעוד הגורמים של יישום ראשוני ויישום מתמשך נפסקים. זוהי הגְ׳הָאנַה השנייה. בגְ׳הָאנַה השנייה הרגשות של התעלות ושמחה הן המרכזיות. אם המתרגל לא מעוניין בתחושות ההתעלות, עליו להמשיך לפתח מֵטָּא כלפי האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא. כאשר הריכוז הופך עוד יותר חזק, זה יהיה ברור כיצד התודעה יכולה להתמלא בשמחה מעודנת ורוגע מבלי כל תחושת התעלות. זוהי הגְ׳הָאנַה השלישית, והיא הדרגה הגבוהה ביותר שמתרגל יכול להגיע אליה עם תרגול מדיטציית מֵטָּא על פי הספר ׳בְּרַהְמַּה-וִיהָארַה דְהַמַּה׳ של מַהָאסִי סַיָאדוֹ.

כאשר אנו משיגים גְ׳הָאנַה בדרך זו, התודעה רגועה, שלווה, שקטה, צלולה, שמחה, ובהירה. מכיוון שפיתחנו את התודעה כך שהרגשת המֵטָּא מופיעה, אנו חווים את השמחה המנטלית הזו. כתוצאה מכך, כאשר הרגשת המֵטָּא כלפי כל היצורים החיים מפותחת דיה, אז גם יצורים חיים אחרים ירגישו רוגע, שלווה, ושמחה, מכיוון שהם חווים את ההשתקפות של המֵטָּא שלנו.

ההתרחשות הזו היא תופעה טבעית. כאשר אנו נמצאים קרוב לאש אנו חשים חום, ובהתאמה, כאשר אנו נמצאים ליד מים קרים אנו חשים קרירות ורעננות. האש גורמת לסביבה להיות חמה, בעוד מים גורמים לסביבה להיות קרירה. באופן דומה, הרגשת המֵטָּא בלב אדם גורמת לסביבה להיות קרירה, רגועה, ושלווה כתוצאה מתרגול מדיטציית המֵטָּא של המתרגל, יצורים חיים אחרים יכולים לחוות את ההטבה הזו.

[1]   גְ'הָאנַה: jhāna. מצב תודעה של ריכוז ושלווה עמוקים המלווה בחד-נקודתיות התודעה באובייקט יחיד. קיימות ארבע גְ'הָאנוֹת חומריות וארבע גְ'הָאנוֹת לא-חומריות. מצבים אלו מושגים באמצעות תרגול אינטנסיבי של מדיטציית ריכוז.

[2]   וִיטַקַּה (vitakka): יישום ראשוני של התודעה. מונח זה מפורש בהקשרים אחרים שלא נוגעים לגורמי הגְ'הָאנוֹת גם במשמעות אחרת של 'חשיבה'

[3]   וִיצָ'ארַה (vicāra): יישום מתמשך, החזקת התודעה על האובייקט. מונח זה מפורש בהקשרים אחרים שלא נוגעים לגורמי הגְ'הָאנוֹת גם במשמעות אחרת של 'הרהור'.

[4]   פִּיטִי (pīti): תחושת התעלות והתלהבות. מתורגם גם כ'עונג'. פִּיטִי מתבטא במגוון תופעות פיזיות-מנטליות, שמאופיינות בדרך כלל באנרגטיות ואינטנסיביות רבה. הוא אינו מסווג כהרגשה (וֵדַנָא,vedanā) אלא כחלק מקבוצת המצבים המנטליים (סַנְקְהָארָא, saṅkhārā).

[5]   סוּקְהַה (sukha): שמחה עילאית, הנאה. תחושה נעימה פיזית או מנטלית. התרוממות רוח, תחושת ברכה, מתורגם גם כ-'אושר'. מאחר שלתחושה מנטלית טובה קיים המונח סוֹמַנַסַה (somanassa), יש הטוענים כי במונח סוּקְהַה הכוונה היא לתחושה פיזית בלבד.

[6]   אֶקַגַּטָא (ekaggatā): חד-נקודתיות התודעה (ביחס לאובייקט). אחד מגורמי הגְ'הָאנוֹת. המשכך לספק.